בית אפרים חושן משפט לו

בכותי לא חיישינן לצררי וזה מבואר ממה דאיתא בב"ב דף קע"ד ההיא ערבא דנכרי דפרעי לנכרי מקמי דלתבעינהו ליתמי א"ל רב מרדכי כו' אפילו למ"ד חיישינן לצררי ופירש הרשב"ם דאין הלוה מתפיסו לעכו"ם צררי דהא ידע ישראל דכותי הדר וגבי זימנא אחריתא מן הערב ואע"ג דאמרינן אדרבה אפי' למאן דלא חייש כו' היינו שחוששין שהתפיס צררי מתחלה לערב אבל לנכרי לא חיישינן שהתפיס צררי דידע דהדר וגבי זימנא אחריתי ולכאור' מאי דקאמר כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישינן לצררי משמע דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן אף בנכרי אבל ז"א לענ"ד דמהיכא תיתי נימא שאין מתפיס צררי בשביל שחושש שיגבה מן הערב פעם שנית ואינו חושש שיחזיר ויגבה מיניה דידיה גופיה או מיתמי דידיה ולכך לא מתפיס צררי וא"ל דלמיתה לא חייש ושלא יהיה חוזר עליו ג"כ לא חייש שבטוח בו שלא יעיז דא"כ גם על הערב לא יוכל לחזור שהרי הערב יחזיר על הלוה ויהיה נתפס בשקרו וכחשו בפניו יענה אלא ודאי דמעיז ומעיז כדכתיב העז רשע בפניו וא"כ ממילא שאינו מתפיס לעכו"ם צררי כלל והא דקאמר טעמא דבתר ערבא אזיל משום דהתם הוי ס"ד דיש לחוש לצררי טפי מבעלמא מחמת שהעמיד לו ערב והוא חושש שלא ידחוק המלוה את הערב מתפיס ליה צררי כמבואר שם לעיל מיניה בסוגיא לענין ערב ישראל ע"ש בתו' לענין כתב לו התקבלתי ולכן קאמר דאע"ג דבישראל כה"ג חיישי' שמתפיס צררי כדי שלא לדחוק את הערב מ"מ בנכרי לא חיישי' אף בכה"ג להתפסי צררי דכיון דבתר ערב' אזיל ועיקר סמיכתו על הערב הוא חושש שמחזיר על הערב ג"כ אבל היכא דליכא ערב רק דאפ"ה חיישינן לצררי כדי להצריך שבועה ביתומים גדולים היינו דוקא בישראל אבל בעכו"ם לא חיישינן דבישראל י"ל שסומך ע"ז שיצטרך שבועה משא"כ בעכו"ם שיגבה בדיניהם בלא שבועה לא מתפיס ליה צררי ומ"ש לעיל מדברי התוספות דכתובות וגיטין דהך דאין נפרעין אלא בשבועה מיירי בכותי א"כ משמע דגם העכו"ם חוששין לצררי התם מיירי בקיבל עליו לדון בד"י וממילא דשוב שפיר חיישינן להתפסת צררי (עדיין צ"ע דא"כ למה תקנו שבועה לא הו"ל לתקן שבועה וממילא דלא מתפיס צררי אלא ע"כ דבכל גווני חיישינן לצררי) משא"כ בלא קיבל עליו בד"י לא מתפיס ליה צררי כלל: אך לענ"ד נראה דכוונת הש"ס בהא דקאמר ה"מ ישראל שר"ל דבישראל כיון שתחילת דינו על הלוה חיישינן שתבע הלוה והתפיס לו צררי אבל בעכו"ם כיון שתחלת דינו על הערב ואינו הולך אצל הלוה כלל לתובעו תחלה אין לנו לחוש שהלוה התפיסו צררי דהא מסתמא לא תבע ליה מעיקרא כלל וא"כ לענין הלוה גופיה אין חילוק בחשש דהתפסת צררי בין ישראל לעכו"ם כלל אך לשון הרשב"ם דהא ידע ישראל דכותי הדר וגבי כו' משמע דמהאי טעמא לא חיישינן לצררי בעכו"ם משא"כ בישראל דכי תבע לי' מתפס צררי ולא חייש דלמא הדר וגבי מן הערב שהערב לא ירצה לפרוע לו עד שידון עם הלוה ויברר לו שהתפיס לו צררי או שבטוח שלא יוכל להעיז וצ"ע ולדינא כבר כתבתי דמשמע מהש"ס וכן מבואר מתשובות המכונות דלא דיינינן דין חשוד בעכו"ם הבא לגבות בשטר שבידו ונראה שטעמו כמ"ש דלעכו"ם ודאי לא פרע ולא מתפיס לי' צררי עד שיקבל השטר כיון שידע שהעכו"ם יכול לבוא עליו בעקיפין לגבו' ממון בלא שבועה כלל ושם בתשוב' הנ"ל מבואר דהעכו"ם לא נשבע כלל שהרי משמע שם שהישראל הודה להעכו"ם שחייב לו וגבה השופט ממנו הבית ולכך היתה דעת השואל למיחוש לקנוניא שהקדים הזמן בכתב ידו ואפ"ה כתב הרמב"ן שהעכו"ם גבה כדין אף בדיני ישראל והיינו מטעמא דכתיבנא ומצאתי בא"ח סימן ק' יו"ד שכתב אהא דאין גובין מיתומים קטנים אא"כ יש בו ריבית שלוה מכותי כו' כתב וז"ל ואע"ג דקי"ל חשוד הבא לפרע מיתומים מפסיד וזהו חשוד כמ"ש הב"י סימן ק"ח צ"ל דמיירי שיש בו נאמנות ומ"מ אין נזקקין ולהנך רבוותא דס"ל נאמנות מועיל צ"ל דפליגי אהך דסימן צ"ב עכ"ל ולא ידענא מאי קא קשיא דהא העכו"ם לא קיבל עליו רק שימתין עד שיגדלו אבל לא קיבל עליו שלא יגבה כלל כדין חשוד ואפשר שכוונתו למ"ש לעיל דמהש"ס מוכח הכי מדפריך א"ה ריבית לא נשקול כו' דטפי ה"ל למפרך דאפי' הקרן לא לגבה למאי דלא אסיק אדעתיה שקיבל עליו לזו וכבר כתבתי לעיל דלר"ת י"ל דמשביעין את העכו"ם או דמיירי בגר תושב ועכ"פ על הש"ע לק"מ ומ"ש דמיירי שיש בו נאמנות צ"ע דא"כ הוי מצי הש"ס לאוקמי דמיירי שנתן לו נאמנות נגד עידי פרעון ונגד שובר דבכה"ג שפיר גובין מיתומים קטנים אף בישראל דהא ליכא למיחש למידי: אמנם הראב"ד פ"ב מהל' מלוה כתב באמת להוכיח מזה שלא תירץ בש"ס דמיירי בשטר שיש בו נאמנות אפי' על שובר ואפי' על מאה עדים ש"מ דאין שום נאמנות מועיל לקטנים וה"ה שם כתב שלא היה מורגלים בשטריהם לעשות בהם נאמנות נגד עדים ונגד שובר וראיתי בשו"ת מהר"א בן חיים סימן צ"ד שכתב דמהני כה"ג לגבי יתומים קטנים והוקשה לו דאמאי לא מוקי בש"ס הכי וכתב דהש"ס ניחא ליה לאוקמי בהאי גווני' גופי' דאיירי ביה ר"א שריבית אוכלת בהן ע"ש ונפלאתי שלא הזכיר מדברי הרמב"ם והראב"ד וה"ה ומצאתי בכה"ג שהרגיש בזה ע"ש ומ"ש הוא"ת דלדעת האומרים דנאמנות מועיל כמ"ש בעה"ת (ע"ש בשער י"ג דאיכא מרבוותא דבשטר שיש בו נאמנות גובה אפי' מקטנים) צ"ל דפליגי אהא דסימן צ"ב עכ"ל ולפי דבריו צ"ל דגם ר"ח וגדולי נרבונא והרז"ה והראב"ד ועוד פוסקים (עיין בריטב"א כתובות דף פ"ז) דמשמע מדבריהם דאין נאמנות מפורש מועיל לפוטרה משבוע' לגבי יתומים נמי פליגי אהך דסימן ל"ב דלדידהו א"א לפרש הך דעירוכין והרמב"ן והרשב"א ושאר פוסקים והרא"ש שכתבו הך דינא דחשוד אינו גובה מהיורשין לשיטתייהו אזלי דנאמנות מפורש מועיל לגבי מיורשים וסבירא להו דנאמנות מפורש מועיל לגבות מיתומים קטנים דשמא ימצא שובר או עידי פרעון ולדידהו שפיר מתוקמא הך דעירוכין שהעכו"ם היה לו נאמנות מפורש משא"כ להפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי יורשים או להפוסקים דמועיל אף לגבות מקטנים ע"כ דפליגי אהך דסימן צ"ב אך לפי מ"ש לעיל יש לדחות דעכו"ם שאני מחשוד וגם י"ל דהסוגיא דעירוכין לא אזלי אליביה דרב ושמואל וס"ל כמ"ד התם דאף במת לוה בחיי' מלוה גובה מהם. ונשוב לעיקר הדין דלפי מה שכתבתי והוכחתי לעיל מתשובות המכונות דבכה"ג העכו"ם שגבה כדין גבה אף בדיני ישראל ואע"פ שלא נשבע א"כ גם בנידון שלנו פשיטא שהלוקח יכול לחזור על היתומים מצד קבלת אחריות שקיבל אביהם בשטר המכר אלא שעדיין יש מקום פקפוק בזה לפי מה שנראה מדברי הרב המשיב ידו הראשונה שלא היה השטר מקויים א"כ פשיטא שלא היה יכול לגבות בו מדינא דאף אם נימא דלא טענינן ליתמי מזייף מ"מ פרוע במגו דמזויף טענינן להו וא"כ אין לו זכות בדיני ישראל רק מה שגבה הוא ע"פ דינא דמלכותא לבד וא"כ יש מקום לומר דאין הלוקח חוזר עליו רק אם גבה ממנו מן הדין ממש ולא מצד דד"מ כדמשמע מלשון הרמב"ם פרק י"ט מהל' מכירה וכפי מ"ש הכ"מ שם שי"ל דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אמנם הכ"מ כתב בעצמו שאין זה מספיק ובסמ"ע כתב הטעם דדוקא מה שהמלך עושה מדעתו אמרי' שדינו דין משא"כ זה שפוסק הדין ע"פ עדים כותים ויש לחוש שהם משקרים לפניו כו' וכן מבואר מדברי הב"ח: אך מדברי הכ"מ נראה שמפרש שהוציא בדין המלך ממש כגון שהיתה קרקע זו מתחלה של עכו"ם ודין המלך מי שקנה קרקע מעכו"ם החזיר לו בלא דמים וכל כיוצא בזה ובכה"ג ס"ל דאינו חוזר על המוכר ובאמת אין מקור בש"ס לדברי הרמב"ם הללו ואפשר לומר שהרמב"ם הוציא דינו מהש"ס דגיטין דף נ"ח גידל בר ר' עילאי קיבל ארעא בטסקא מבני באגי אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתי מרוותא קמאי א"ל שתא קמייתא דיהבת אוכלת השתא אנן יהבינן אנן אכלינן אתי לקמיה דר"פ סבר למכתב טרפא אבני באגא א"ל ר"ה בריה דר"י א"כ עשי' סקריקין אלא הניח מעותיו על קרן הצבי: והראב"ד כתב שהמלך שינה את הגזברים והמלך מינה אחרים לבקש מס בתחלה וגזירת המלך היתה ע"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א ור"פ דסבר למכתב טרפא א"ל ר"ה א"כ