בית אפרים חושן משפט כה

שהתחדשו מטבעות במדינות שלעזיא ובמדינתינו שקורין ערטר דמעט כסף מעורב בנחושת הרבה ואיכא אינשי דכותבין בשטרא חשבון כך וכך ערטר לשלם לזמן כך וכך וכותבין חשבון ערטר ולא זהוב לפי שאותן ערטר עולין ויורדין בדמיהן כו' ואי ערטר קאמר הרי מבואר שהתחייב לשלם במטבע פלוני דוקא וא"כ מאי האי דקאמר במטבע העובר' לסוחר כו' ע"ש עכ"פ מבואר מדבריו דאף ע"פ שאותן הערטר היו עולין ויורדין בדמיהם אף ע"פ כן היו כותבין בשטרות ערטר שאז מחויב לשלם במטבע זו דוקא ושם בתשובה סימן ט"ז מבואר להדיא בכה"ג שהיה מתחלה מטבעות גרועות ואח"כ נעשו טובים צריך לשלם במטבע חדשה וכתב דאף דשבח לענין נסכא טפי מחומש מ"מ כיון דבשעת הלוואה היה חששא קרובה שתשוב המטבע לאיתנה ושניהם נכנסו בספק או המלוה ירוויח והלוה יפסיד או להיפך והוא קרוב לזה ולזה בשוה לשכר ולהפסד דמי יודע העתידות והתחדשות הענינים לפי חוזק המלחמ' או השקטתה שע"י כך יוסיפו על המטבע או יפחתו ממנה אין כאן איסור ריבית וע"ש שהביא דברי התוספות פ' נערה מ"ש דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי' רוצה לכנוס כו' ע"ש והעתקתי הדברים בקיצור כי הספר, מצוי משם תדרשנו ומשם בארה בנ"ד דמשלם כפי הכתוב בשטר והרבה יש לי לישא וליתן בדברים אלו ואין הפנאי מסכים עמדי: סיומא דפסקא נלענ"ד דכגון זו דנ"ד שבשעת ההלווא' או המקח ג"כ היה עומד בספק אם בעת הפרעון יעלה או ירד שבודאי משלם בב"ץ הן אם עלה או ירד ואצ"ל אם הלוהו בשטר וכתב להדיא בשטר התחייבות בב"ץ דלא איכפת לן אם הוא דרך עליה או ירידה לחייבו ממון או לפוטרו ממון אלא מה שהלוהו משלם לו אם לא היכי שלפי עיני ראות הב"ד הי' שינוי השערים גדול מאוד באופן שלא יפול על לב אדם שיהי' שינוי כזה במשך הזמן הלז וכיון שהוא סבה רחוקה ונפלאה י"ל כמ"ש מהרשד"ם דאונסא דל"ש לא הו"ל לאסוקי אדעתיה וגם בזה יש מקום לדון וטוב לפשר כמו שכתבו מקצת גדולים בתשובותיהם ובזה יש מקום קצת ליתן תבלין לתשובת מחנה אפרים בדברי התוספות בפרק הזהב דמיירי שמכר ע"מ לשלם מיד ובין כך ירד שער האיסרין דכיון דל"ש שלשעה קלה כזו ישתנה השער שפיר צריך לשלם כדמעיקרא דאע"ג דזימנין דזיל איסרי ל"ש שיהא הפוכה כמו רגע ולא אסיק אדעתיה ואני מסתפק שהיכא שראובן התחייב א"ע להעמיד סחור' לחבירו לזמן פלוני והוא ישלם לו בזמן ההוא בב"ץ ובזמן עלה הב"ץ או ירדו אם מחויב לקיים המקח או יש לדון לפי השער אשר בזמן ההוא ויש בו אונאה או ביטול מקח ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן שהאריך בדין כיוצא בזה ולכאורה היה אפשר לפרש דברי התוספות פרק הזהב ע"ד זה אך לשון אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסורין כו' לא משמע כן וגם כי לפענ"ד בכגוונא דנ"ד שבשעת מו"מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ועשו המקח ביניהם בק"ג באופן שאינו יכול לחזור גם בזה לא מצי הדר ביה ואין בזה דין אונאה דמעיקרא אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה אם לא שעלה או ירד כמה מעלות אחורנית שלפי ראות עיני הב"ד לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה וכמ"ש כך נלפענ"ד בירור הדברים הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה ה בהגיע עת דודים. אורה ושמחה ליהודים החיים והשלום יחדיו יהיו תמים. על ראש ידיד לידידים. ה"ה כבוד אהו' מחו' החריף ובקי חכם וסופר. נותן אמרי שפר. כש"ת מוהר"ר שמחה נתן נ"י כאור הבהיר: אחד"ש אען ואומר כי בעת הגיע מכתבך הבהיר לא מצאה ידי די השב מטרדת עיון בעסק נוגע למעשה והשעה הצריכה וכעת לאהבתך נתתי פני לעיין בדבריך וראיתי שכתבת להשיב על מ"ש בישוב קושית התוס' בסוגיא דרבוצה והקשית ע"ז דהא גם במנסך א"י לומר הש"ל וא"כ נימא דלמפרע הוא קנה מדאגביה כמו בעומדת הבהמה ושחטה וקושית התוספות במקומ' עומדת עכ"ד. ונפלאתי עליך שהיית נבהל להשיב ואגב שיטפי' רהיט לך מה שמבואר לכל מעיין בהשקפה ראשונה כי דברי נכונים וברורים דודאי למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש או למאי דמוקי בשותפו' שפיר אמרינן דא"י לומר הש"ל ל"מ למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק דהוי כליתא בעינ' אלא אף למ"ד ל"ש היזק מטעם שלא יהיה כ"א הולך כו' עשאוהו כהיזק ניכר כמבואר בש"ס דגיטין ובתוספות שם ובחולין פריך שפיר למ"ד אין אדם אוסר דש"ש ולא אסיק אדעתי' דמיירי בשותפות א"כ ל"ש כאן חיוב ופטור דהא אין כאן התחלה לאיסור כלל דאע"ג דאגביה אכתי ברשותיה דמריה קאי דלא קני ליה רק לאונסין והרי הוא עדיין בעין בידו ורשות בעליו עליו וא"כ אפילו למ"ד שמיה היזק פשיטא דל"ש לומר דע"י שנאסר ומתחייב לשלם הוי שלו למפרע שהרי אין כאן היזק וחיוב תשלומין כלל דאין איסור חל על דשא"ש ומכ"ש למ"ד ל"ש היזק דל"ש לומר שלא יהא כ"א הולך כו' דהא לא אהני מעשיו והיין שרי בשתייה לבעלים כבראשונה משא"כ בבהמה שהגביהה והרביצה ושחטה לע"ז דדל מהכא מחשבתו לע"ז הרי עשה היזק הניכר במעשה השחיטה דהוי כתברה או שתיה כמבואר בב"ח דף ס"ה ושפיר קמא ליה ברשותי' למפרע ונאסרה ע"י מחשבתו לע"ז אף למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש והגע עצמך אם בשעת הגבהה הוי שוי ד' ובעת ששחטה לא שוי רק זוזא מי לא משלם ד' כשעת הגבהה והיינו משום דאוקמי רחמנא ברשותיה מההיא שעתה ונתחייב דמי שוויה של אותה שעה וממילא דיכול לאסור ג"כ וזה ברור: וכדי להשתעשע עמך לא אוכל מלט מלהודיעך מה שעלה במחשבה לפני מדי עברי בענין זה דמסתייע סברא דילי מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' שאלה ופקדון שפסק הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים להחזיר דנשתעבדו נכסים משעת שאל' וה"ה שם תמה על הרמב"ם דבהל' גניבה פסק בפרה שאולה וטבחה בשבת דפטור וע"ש בכ"מ ולח"מ ומ"ל ובקצה"ח סימן מ"ש בזה: והנלענ"ד דלכאורה צריך להבין בהא דאמרינן בכתובות ושאר דוכתי' מדאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא כו' ופשטא דמילתא הוא דכיון דבשעת הגבהה חל חיוב אונסין שאירע אח"כ ואפי' אם תשרף מתחייב הוא לשלם וא"כ אף שאכל בחיוב מיתה ואין לחייבו על אכילה ההוא מ"מ לא יהא אלא שאירע אונס שנאבד מן העולם מ"מ הוא חייב עלי' משעה שהגביהה לגזלה וכן מבואר בדברי רש"י בכתובות ע"ש ולכאורה קשה לפי מאי דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כליו ויצא פטור אמר רבא מסתברא מלתיה דרב כששיבר כו' והנה דעת רש"י ותוס' ורז"ה אפי' כששיבר כשיצא מהמחתרת ולפמ"ש ה"ה גם דעת הרמב"ם כן ולפי שיטה זו צ"ל כמ"ש הרז"ה דאף מה דהדר כי איתיה בעינא חומרא הוא דרמי רבנן עלה דליהדר ומדינא קנינהו בדמי כמ"ש רב טעמא דמלתא והיינו שלקח בעת שנתחייב מיתה ה"ז כנתן דמי הכלים לבעליו וליכא למימר דאינו מחויב בהשבה אף שהם בעין ומ"מ לא קנה אותם להיות שלו דז"א כדמוכח מעובדא דהני דינרי דאגניבו לרבא כו' דמוכח מהתם דקנה אותם קנין גמור ולפ"ז קשה בהא דאמרינן מדאגבי' קניה כו' ומדמה מה שאכל בחיוב מיתה לשאר אונסין דאין הנדון דומה דבשאר אונסין שפיר י"ל שנתחייב עליהם משעת הגבהה משא"כ בזה שבאמת לא נאנס רק שזה קנה אותו בדמי חיוב מיתה שלו והרי זה כנתן דמים לבעל החפץ דפטור שהרי אפי' אם הם בעין א"צ להחזיר אותם מעתה כל שהחזיק בהם בחיוב מיתה דרחמנא אקניה ליה כלים אלו כאלו נתן הדמים בעבורם ולפמ"ש א"ש דגבי גזלה גזה"כ אתיא לקרן כעין שגנב דכל שנשבר עתה וא"א שוב להחזירו אוקמיה רבנן ברשותיה למפרע כאלו קנה אותו ונתחייב הדמים והלכך שפיר אמרינן מדאגביה קניה מתחייב בנפשו כו' דחל עליו למפרע דמי תמורת החפץ משעת הגניבה ומה שאכלו אח"כ בחיוב מיתה אין זה רק כאדם העושה בשלו ולא מהני לפוטרו מדמים שנתחייב בשעת הגניבה ולפ"ז א"ש דעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ דל"ג והיינו דר"פ ושפיר פסק דמשתעבדי נכסים משעת שאלה ואפ"ה שפיר פסק כר"פ דבשאלה קי"ל דאין משלם רק כשעת