בית אפרים חושן משפט כד

מ"מ מאי ס"ד למיזל בתר בסוף כלל ומכ"ש לדעת המרדכי דהוי ספק דלא איפשוט אי בתר מעיקרא או בתר בסוף וא"ל דאי בתר בסוף אזלינן הרי אינו יכול לקנות פירות יותר השתא בק"ך ממה שהי' יכול לקנו' מעקרא בק' כיון דהשתא ק"ך בדנק' ושער הפירות נגד הדנקא לא עלה ולא ירד וכאז כן עתה ז"א דא"כ לא ה"ל לתלות הפרוטות במעה אלא ה"ל לתלות הפרוטות בפירות: ובאמת שהראב"ד רוצה לפרש ק' בדנקא היינו ק' איסרין בשתות הכור והרמב"ן והרשב"א השיגו עליו דאין משערין הפרוטות בפירא דנחושת הוי טבעא ואמרינן פירא הוא דאייקיר וזל ולא טבעא ואפי' אזלינן בתר בסוף נשך ותרבית איכ' (ואף שלפי פרש"י שפיר י"ל כמ"ש שהדנקא דהיינו המעה לא עלה שווי' לו לגבי פירות ומזה מוכח דהפרוטות ירדו מ"מ קשה כמש"ל דה"ל לפרושי דקיימו ק"ך בדנקא ולא הוזל פירי לגבי דנקא) ולכן נראה דודאי הדבר ידוע בזמנם שעיקר המטבע שהי' נושאים ונותנים בהם אינם הפרוטות כ"א המעה והפרוטות אסוכי מסכי לחשבון המעה ולכך שפיר י"ל דאי אזלית בתר בסוף לא נשך ותרבית איכא דודאי גם המעה דשקיל מעיקרא הי' על חשבון המעה וא"כ מעה יהיב ומעה שקיל וכן מבואר בחידושי המכונות להריטב"א על ב"מ שכתב בפרק א"נ דלסוגית רש"י בפרוטות לא שייכי למימר בהו ריבוי' אלא לענין מעה כסף לפי שאין אדם נושא ונותן בהם אלא לחשבון כסף וא"כ אי בתר מעקרא אזלית איכא נשך ותרבית שממונו נתרבה מאותו שעה ואי בתר בסוף אין מתרבה דמעה אוזפי' ומעה שקיל עכ"ל ועיין בש"מ ב"מ שיש להקשות על התוס' שפירשו ק' איסרין בשתות דינרי זהב דא"כ איך קאמר דבסוף ליכא נשך ותרבית דהא האיסרין של כסף והוי טבעא לגבי דהבא ובאיסרין משערין וכתב ליישב דאיסרין הוא כסף סיגים ודהבא הוי טבעא לגבי' ע"ש ונרא' שדעתו דכיון דהאיסרין הוי פיר' דינא הוא שישלם כזולא דהשתא כדאמרינן הוזלו נותן חטים ומ"מ אם באנו לשער על נשך ותרבית משערין שווי' הפרוטות שהם פירי בדינר זהב שהוא טבעא ואי לבתר בסוף אזלית ליכא נשך ותרבית ואנן קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן והוי כאוזפי' סאתים חטים בג' והוזלו ג' ועמדו בדמי שתי' דאפ"ה אסור: ואחרי הודיע כל זאת נלפע"ד דודאי סברא גדולה היא לומר דכל שאותו המין כגון הפרוטות וכיוצא בהם הם נתלים במטבע אחר' שבהם נושאים ונותנים לכאורה דינא הוא שמחויב להשלים לפי אותו החשבון דגם מעיקרא דיהיב ליה פרוטות לפי החשבון המעה חשבינן לי' וצ"ל דכיון דהלוהו פרוטות פרוטה יהיב ופרוטה שקיל ואם היו הפרוטות אצל הלוה הי' מזולזלין מעצמם והלכך אי יהיב ליה כך דהיינו ק"ך הוי ריבית וכמ"ש הבעה"ת בטעמא דרש"י דמחלק גבי נפסל לענין מכירה להלוואה וגם בלא ה"ט י"ל כיון דהלוואה היתה פרוטות ואתני עמו לשלם לו בפרוטות אין לנו לחשוב המעה כיון דמעה מאן דכר שמיה ואפשר דאם הלוהו פרוטות סתם ולא התנה עמו באיזה מטבע ישלם ולא הזכיר פרוטות א"כ י"ל דדעתי' אמעה ושפיר יהיב ליה ולית ביה משום רבית משא"כ אם התנה עמו ק' בק"ך דהא התנה עמו על פרוטות וממילא דאין לו ליתן יותר ממה שמגיע לו דהיינו ק' פרוטות ולפ"ז במו"מ שהתנה עמו בכ"ד איסרין דלא מבעיא להך טעמא דאם לא הלוהו היה בידו כשער הזול א"כ גבי חפץ ליכא למימר הכי כמ"ש בבעה"ת שם אלא אפי' בלא האי טעמא (כדמשמע מתוס' ב"ק דלא ס"ל הכי) מ"מ כיון דלאו איסרין יהיב לי' דנימא איסרין יהיב ואיסרין שקיל א"כ יש לנו לומר שהאיסרין הם תלוין בחשבון הדינר וצריך לתת לו לפי הדינר לזה כתבו התו' דס"ד דמצי למימר דינר אתייקר ואיסרין במקומם עומדין ר"ל שעיקר המטבע הם האיסרין ודינר הוא דאייקר וזל וכיון שאין הולכין לחשבון הדינר בכ"ד סגי ואי לאו ה"ט אלא איפכא שהאיסרין אייקר וזל ממילא הכי הוא דשם הולכין לחשבון הדינר וכיון דלאו איסרין יהיב ליה שפיר אזלינן בתר חשבון הדינר דתרווייהו בעינן שיתן לו הפרוטות או האיסרין דשייך למימר הא יהיב והא שקיל וגם שיתנה על פרעון במטבע זו והלכך באוזפיה ק' בק"ך פרוטות יהיב וגם התנה בפירוש הפרעון על פרוטות שפיר אמרינן דאי בתר מעיקרא אזלית ה"ל רבית שאין לו ליתן פרוטות יותר ממה שהתנה שיתן לו בשעת מעשה ואין לנו לעשות חשבון על מטבע אחרת כיון שהפרעון הוא ג"כ על פרוטות כנלענ"ד: ומצאתי בשו"ת גינת וורדים שהאריך בענין עליות וירידות המטבעות ומכלל דבריו מבואר דעיקר הוא מטבע המדינה שנושאין ונותנין בהם והביא ראיה מדברי הש"ג בשם ריא"ו בפרק הגוזל ויש לי לישא וליתן בדבריו הרבה ועיין בס' פרח שושן ובשו"ת שמש צדקה שכולם האריכו בענינים אלו והביא מעכ"ת תשובת גדולי הספרדיים בענינים אלו ויש הולכים בשיטת מהרשד"ם ולפי שא"א לעמוד כעת על פרטי דבריהם קצרתי והנה הענין שאנו עסוקין בו כגון עליית וירידת הב"ץ נראה ודאי שאין זה בכלל מטבע בפ"ע כי עיקר מטבע אדונינו הקיר"ה הוא מטבע כסף והב"ץ הם עולים ויורדים בו ומ"מ אחרי דנהיגי עלמא שכל עיקר המו"מ וחובות והלוואות הוא בב"ץ אין לנו לדון אותם על ערך מטבע כסף כיון שבשעת הלוואה או המכירה לא התנו ביניהם מענין מטבע כסף כלל ואף שבכל עת משתנים השערים נגד מטבע כסף ע"פ וועד הסוחרין בעיר המעוטרה ווינא וע"פ האיגרת הבאים משם משתנה השער בכללות המדינה מ"מ ידוע שאין דעת המוכר והקונה והמלוה והלוה לחשוב מחשבות בכסף ובזהב כי אם יהבי דעתייהו אדמי ניירא כמות שהוא וה"ז כלוה פירות שיחזור לו פירות על דרך היתר דפירי יהיב ופירא שקול בין אם עלו או ירדו: ונלענ"ד דאף מהרשד"ם מודה בגוונא דנ"ד שמבואר למעיין דכל חילי' דמהרשד"ם הוא שנותן לו כשער הלוואה הוא בנידון שלו לפי שפתאום גזר המלך עליית המטבע או ירידתה והוא אונסא דלא שכיח ולא ה"ל לאתנויי' וגם בזה יש לפקפק הרבה ועיין בשו"ת גינת וורדים מ"ש בזה אבל בנ"ד שזה עידן עדנין שהשערים משתנים יום יום. יום כה ויום כה וכיון שבשעת הלוואה גופא הי' הדבר ידוע שאפשר שישתנה למעליותא ולגריעותא ואם איתא שהיה דעתו על השער שהוא כעת פשיטא שהיה לו להתנות בשעת מעשה כיון שלא ידע מה יולד יום והי' לו לחוש שמא יעלה השער או ירד ח"ו דסבר וקיבל לקבל הב"ץ בעת פרעון ולא איכפת ליה אם יהיה נגרע מערכו נגד מטבע הכסף או תעלה וא"ל דהוי אומדנא דמוכח דאדעתי' דהכי לא הוי שקיל דפשיט שאין כאן אומדנא כלל דזימנין דמצטרכי לי' זוזי או זביני דבעי למזבין וגמר ומשעבד נפשי' וגם שלפעמים יש לו לקבל מאיזה מקום ב"ץ בזמן הפרעון וע"ד זה לוה או קנה לשלם בב"ץ וא"כ אפילו אם הדבר כן עכ"פ אין כאן אומדנא דמוכח כלל: וגם נראה שעינינו הרואות נימוסי המדינה בין תגרי האומות לשלם מה שהלוהו ואין משגיחין כלל בעליי' וירידה וכיון שזה נימוס המדינה ממילא אף בין ישראל לחבירו יש לדון כן דודאי אדעתא דהכי שקליה וטרי בהדי אהדדי ולא עלתה על דעתם לשום דבר אחר כלל וסתמא כפירושו כמאן דאתני בהדיא דמי וגם יש לדון בזה מצד דינא דמלכותא ועיין באו"ת ר"ס כ"ז אבל באמת א"צ לזה שמובן לכל מעיין דכל כה"ג יש לדון כמנהג המדינה: ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קע"ה שכתב דבודאי אם כתב בשטר סך החתיכות שישלם לו בין הוקרו ובין הוזלו כגון הלוה לו ראטים עשרים שהיו שוין ע"פ קביעות המלכיות ה' ר"ט בשעת הלוואה והוקרו לששה חתיכות או הוזלו לארבע חתיכות צריך לשלם החתיכות כמו שהם עכשיו כיון שמעות הוא באחריות הלוה עד שעת הפרעון כו' אכן אם הלוה סתם בע"פ דעת רש"י ותוס' משמע דמשלם כמו שהלוהו כו' אך דעת הראב"ד כו' והוא נגד רוב הפוסקים אף שי"ל דכל סכום המעות במדינה זו על סך חתיכות ולא באופן אחר וכן כל הלוואות סתמא כפירושו על סמך מטבע היוצא בשעת הפרעון מכל מקום קשה להוציא מן המוחזק אם הוקרו. אכן אם הותנו בפירוש לחזור ולשלם אותו מטבע שהלוהו צריך לשלם לו אותו מטבע אפי' אם הוקרו יותר מחומש אפי' אם זיילי פיר' עי"ז ואין זה ריבית כיון שיש לו עכ"פ אחת מן המטבע ואפי' שער סאה בסאה מותר כשיש לו ובשו"ת ב"ח דפוס פפ"ד סימן ט"ו בתוך התשובה כתב אפילו לזמנינו