בית אפרים חושן משפט רלא

דמיירי שיש דרך לעבור מן הצד (ואף דשם מיירי לענין קרנא דעצרי היינו לדידן דקי"ל כר"נ ואי לאו קרנא דעצרי פטור אפי' שיבר דעביד אינש כו') וה"נ שפיר מתפרש כן מילתא דרב דקאמר בממלא ר"ה כולה חביות ויש קצת סיוע מזה למ"ש הט"ז בהלכות ר"ה סי' תקפ"ב בהא דאמרי' בתפלה מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש ויש סיוע לזה לעיל עכ"ל. ומ"ש ויש סיוע לזה לעיל ר"ל ממ"ש בסי' ש"פ לענין מבטל רשות דלא מהני שיאמר לכו לכם ע"ש ומכאן נמי משמע דאע"ג דקאמר ר"ה כולה אין ר"ל כולה ממש דאכתי יש דרך מן הצד:. אמנם מ"ש בש"ע מתחלה לשון הרמב"ם ואח"כ לשון הטור וזה הזקיקו להסמ"ע לפרש דמחלק בין יש דרך לעבור או לא ובאמת שצ"ע על הש"ע דמנ"ל הך חילוקא שהרי הרמב"ם לא כתב כלשון הטור אלא סתם וכתב פטור על שבירתה ולא ביאר אם ר"ל שבירה בידים או שבירה דע"י שנתקל בה שברה והטור שכתב להדיא דאף שיבר בידים פטור השמיט בלשון הרמב"ם או שמילא כו' ולא העתיק רק מ"ש הרמב"ם ואם היה אפילה ונראה שבכוונה השמיט זה דאין דיניהם שוה דבאפילה דווקא נתקל פטור הא שיבר בידים חייב ובמילא כדים פטור אף שיבר בידים: אך נלענ"ד דחילוק הסמ"ע מוכרח אף להטור דאל"כ קשה היאך כתב כאן דאפי' שיבר בידים פטור ולעיל ס"ס שע"ט העתיק לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות חובל ומזיק שכתב וז"ל הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפילו הכניס ברשות ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל מה שישתבר בכניסתו וביציאתו הוא פטור ואם שברן בכוונה אפילו הכניס בעל הכדים שלא ברשות חייב לשלם עכ"ל והטור שם השיג ארישא דמילתא דהרמב"ם לענין הכניס ברשות אבל בסיפא נראה דאודיי אודי ליה וכן פסק הש"ע ג"כ הרי דאפילו בחצר חבירו ממש והכניס שלא ברשות מ"מ אם שבר בכוונה חייב וכ"ש בר"ה וכ"ש בין הגיתות שעכ"פ יש לחייב זה על שבירתו בכוונה וצ"ל דהתם אע"ג דנקט שמילא חצר חבירו מ"מ מיירי שיש לו דרך מן הצד שיכול להקיף אלא שאינו מחוייב בדבר לכן בשיבר בידים חייב משא"כ הכא שאין לו דרך לעבור כלל אפילו בין הגתות שלא ברשות קעביד ואפילו שיבר בידים פטור ומכ"ש בר"ה דעלמא ומכ"ש בחצר ואפשר שלזה רמז הסמ"ע במ"ש וגם עיין ס"ס שע"ט ר"ל דכי היכי דלא לסתרי דברי הש"ע מוכרח חילוק זה: ומעתה מ"ש כ"ת לפרש דהרמב"ם מיירי ג"כ בדליכא דרך לעבור ומ"ש פטור על שבירתה לצדדין קתני באפילה באיתבר ממילא ובממלא אף ששבר בידים ז"א ששבר בידים חייב אף בחצר שהכניס בו חבירו שלא ברשות ומכ"ש בזה ועוד דפשיטא דלא הו"ל לכלול אפילה וממלא ביחד וה"ל למפסק להו בסכינא חריפא כיון דאישתני דינא דממלא אפי' שבר בידים פטור. לכן נלע"ד לבאר כוונת הרמב"ם שכתב וז"ל ואם היה אפילה או שמילא כו' פטור על שבירתה ואם נתקל בה הרי בעל הכד חייב וצריך להבין הך לישנא שכ' ואם נתקל בה דהא מיניה קא סליק דהא מה שפוטר על שבירתה גם אפילה היינו נמי שנתקל בה והו"ל למימר כמו בסיפא דרישא כדנקט ואם הוזק בה המהלך כו' לכן נלפענ"ד דהרמב"ם כאן לא מיירי משבירה בידים דבהא חייב בכל גווני דלא עדיף מחצר חבירו רק הרמב"ם מיירי משבירה דרך כניסה ויציאה וס"ל דיש חילוק בין אם נתקל בה ונשברה ובין אם נשברה דרך כניסה ויציאה. והחילוק הוא דדרך כניסה ויציאה יודע בנפשו שהוא דורס על הכלי ואפשר שתשתבר אבל מ"מ הוא אינו מכוון לשבור ואם נשברה דרך הלוכו נשברה ואם נתקל ושברה פירושו דלא ידע כלל שיש כאן כלי רק שנתקל בה וע"כ נשברה שלא בידיעתו ובפשיעתו כלל ומעתה נחזי אנן באפלה וקרן זווית אע"ג דג"כ שבירת הכלי הוא דרך הלוכו מ"מ שפיר מיקרי נתקל שהרי הוא הולך באפילה ולא ידע שבזה יכשל ואין יודע אם יש שם כלל משא"כ לרב דמיירי באור' והוא נופל וגלו עינים שרואה הכלי לפניו אף שאין כוונתו לשבר אותם מ"מ אם נשברה דרך כניסתו ויציאתו לא מיקרי נתקל שהרי במתכוון הוא דורס על הכלי אלא דמ"מ הוא פטור משום שזה ממלא כל ר"ה והיינו דקאמר הש"ס דמתני' דוקא כשמואל וכו' דאי כרב מאי אריא נתקל אפי' שבר נמי ואין ר"ל שבר בידים אלא ר"ל דאף ששבר דרך כניסה ויציאה וידע שהוא דורך על במתי הכלים לא מתחייב בהכי ולישנא דנתקל משמע שלא נתכוון לדרוס על הכלי אלא מחמת שנתקל נפל עליו וע"ז משני אפי' שבר כו' ולפי"ז א"ש מ"ש הרמב"ם פטור על שבירתה ור"ל על שבירתה בדרך הלוכו דאז בין באפילה בין בממלא פטור אך דבכה"ג אם הוזק בה בעל הכד פטור כיון שעכ"פ היה דעתו לדרוס על הכלי וה"ל לאסוקי אדעתיה דשמא ישבר ויוזק בה והו"ל לנטורי נפשיה ודוקא בנתקל בה פטור וכמ"ש בש"ס דסיפא נתקל דוקא ולכך כתב הרמב"ם ואם נתקל בה כו' דמתחלה מיירי בשובר דרך הלוכו ובזה פטור בין באפילה בין בממלא אף דרך הלוכו בכלל נתקל הוא ובממלא פטור כיון שזה עביד שלא ברשות עביד אינש דינא לנפשיה אבל משובר בידים לא מיירי הרמב"ם דבכה"ג לא שייך עביד אינש דינא לנפשיה רק אם שיבר דרך כניסה ויציאה אבל בידים ממש דהיינו ששובר בכוונה לא עדיף מאם הכניס חבירו לחצירו שלא ברשות דאם שיבר בכוונה חייב כנ"ל ברור בלשון הרמב"ם ז"ל ולפ"ז י"ל דשפיר מיירי הרמב"ם אף היכא שנשאר דרך מן הצד ואפ"ה פטור על השבירה דרך כניסה ויציאה דדוקא אליבא דר"י דס"ל היכא דליכא פסידא לא עביד כו' מחלקים התוס' בין ר"ה לחצר חבירו משום דיכול להקיף משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ אף בר"ה נמי משבר ויוצא משבר ונכנס אף שיכול להקיף ואין להאריך: כ"ד אוה"נ דורש"ת הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד סליק שאלות ותשובות בית אפרים חלק חשן משפט