בית אפרים חושן משפט רל

לר"א דמשום זה אין מקום לזכותו לגמרי כאלו ביד הארבעה דהא ס"ס השתא מיהא בידיה היא והרי ע"כ א' מהם לא מכר רק מה שיש לו בו רק כיון דעכ"פ אין יכול לבא עליו מכח אחד שהוא טענת ברי רק מכח ארבעה ועל כל חד הוי מצי מדחי ליה ממילא דדמי להאי דס' ויבם דכיון דאתי מכח ממ"נ אין עליו שם טענת ברי כלל ולפי"ז י"ל דודאי גם אדמון לא פליג דמצי למימר אי שתקית אלא דאדמון סבר כיון דעכ"פ מצי למיתי עליו מכח ממ"נ תו לא מצי מדחי ליה אף שבא עליו מכח שני טענות): ולפי"ז בההיא דדקלא לברת' אע"ג דפלגי לנכסי מ"מ ודאי שיש ת"י כ"א הדקל או חלק שלקח מנכסי אביו תמורת הדקל שלקח אחיו ולפי"ז פשיטא דלא שייך דחי' לאדמון דהא שפיר מצי למיתי על כל חד מתורת ממ"נ ולכך קאמר רב יוסף היינו מתני' משום דלרבנן אף היכא שבא עליו בתורת ממ"נ מצי מדחי לה וע"ז קאמר אביי דלא דמי דהתם כל חד מצי מדחי לי' ר"ל שאם היה מחזיר השטרות היה בידם לדחותו לגמרי של מזרח אומר לו בצפון הלכך אף דהשתא אתי עלה בתורת ממ"נ לאו טענת בריא הוא ומצי מדחי ליה כההיא דספק ובני יבם משא"כ הכא דקלא גבייהו הוא שהרי כל הנכסים היו יחד כו' כמ"ש רש"י שם ומעולם לא היה שעת הכושר לפטור נכסים אלו מחיובם וכיון שכן לא נסתלק מעל הנכסים וצריכין לתת כולם יחד דקל אחד מקודם שחלוקתן אינו מועיל לסלק חיוב הדקל וזה ברור לענ"ד דברי גיסו הצעיר: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה עח להרב וכו' מוהר"ר יוסף אב"ד דק"ק בערזאן במ"ש על דברי הרא"ש בב"ק ריש פרק המניח: אחד"ש הגיעני דברות שניות שלו נאמר בהם כי טוב וכשר לפניו ליישב גרסא הישנה דהש"ס ס"ל דאם באורה חייב באפילה נמי חייב וקשיא לי על גירסת המע"מ דל"ל להרא"ש למימר דלית הלכתא כרב נגד שמואל ור"י דר"ל דאונס דרב הוא אונס גמור דליכא דכוותיה ימחול מעכ"ת לעי' בסמ"ע סי' תי"ב ס"ק ג' דאף דקאמר דממלא כל הדרך כדים מ"מ מיירי שאפשר לו לסבב ולילך מן הצד או להגביה רגליו לעבור דרך עליהן דאל"כ אפילו שבר בידים פטור ע' שם וממילא דא"ש דברי המע"מ ומה שהקשה עוד דהו"ל להש"ס למימר והא קי"ל כר' אלעאי כו' נפלאתי דגם תי' מעכ"ת ע"כ דהש"ס קשיא ליה דלא מסתבר לחלק בין אפילה לאורה וע"כ דמתני' דפטרה אף באורה נמי פטור וכ"כ הב"ח ושאר המפורשים לגירסא הישינה א"כ היינו דר' אלעאי והו"ל למימר והא קי"ל כר' אלעאי א"ו דמהא דאנן לא מסתברא לן דשמואל וסבירא לן כר' אלעאי ל"ש לעשות מזה דרך קושיא על רבא דסבר כשמואל רק כן דרך הש"ס בעלמא לימא רב דאמר כו' אמר לך וכן כאן אומר כמסתפק ושואל לימא רבא דאמר כשמואל ופסק דלא כהלכתא כו' ומשני קרנא דעצרי הוה כו' ומ"ש דהש"ס פריך דרבא ע"כ או כשמואל או כר"י דכרב בלא"ה מדחה הש"ס כו' הוא תמוה דא"כ לא היה צריך הרא"ש לומר טעמא דלא קי"ל כוותיה נגד שמואל ור"י ובעיקר הפירוש שכתב מכ"ת כבר כתבתי שכ"כ הב"ח: ולענ"ד הוא תמוה ג"כ דל"ל להרא"ש להאריך בזה ובפשיטות הו"ל למימר כיון דהש"ס קאמר אמלתא דרבא דמחייב באורה לימא כו' משמע דהש"ס ס"ל להלכתא לפטור באורה אף בלי אונס כלל דלא כשמואל ורב ור"י דלכולהו לא הוה צריך לאוקמי בקרנא דעצרי אלא כל שאינו ממלא או שאינו בקרן זויות חייב ולפמ"ש המע"מ א"ש דלכאורה היה אפשר לדייק מדנקיט לימא כשמואל ס"ל והרי באמת אין הכרח שיסבור כשמואל דוקא דהא רב ור"י נמי סברי הכי ומזה היינו מדייקים דדוקא קאמר כשמואל דלא מסתבר ליה מילתא שיצטרך אונס אפילה לפוטרו אבל מ"מ אם נרצה לפוטרו בעינן אונס דקרן זויות או דממל' והש"ס קים ליה דעובדא בכה"ג הוי ואפ"ה חייביה רבא דס"ל דכה"ג לא הוי אונס כ"א אונס דאפילה דוקא וע"ז כתב הרא"ש דז"א דהא אונס קרן זויות הוא אונס גדול יותר מאפילה וא"כ ע"כ דלא מיירי בקרן זויות דאל"כ אמאי חייביה רבא נהי דס"ל כשמואל מ"מ הו"ל למפטריה דאפילו באונס קטן מזה דהיינו אפילה פטור ומכ"ש בקרן זויות אלא ע"כ דלא הוי עובדא בקרן זויות ואפ"ה ס"ל להש"ס דדינא הוא דפטור באורה ומכ"ש שאין מקום לאוקמי הך עובדא בממלא ולמימר דאנן ס"ל כרב דבעי אונס ממילא שהוא אונס קטן מזה כיון שעיניו הרואות והו"ל לסבב הדרך דז"א דאין לפסוק כרב נגד שמואל ור"י ולפי מסקנת הרא"ש צ"ל הא דנקיט הש"ס במילתיה לימא כשמואל כו' הוא לאו דוקא אלא משום דמעיקרא קאמר הוה עובדא וחייביה שמואל וכ"כ בפ"י עי' שם: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה עט שנית על ענין הנ"ל: להרב ה"ה וכו' מוהר"ר יוסף אב"ד דק"ק בערזאן: אמרותיו הנעומים קבלתי והנה מ"ש על מ"ש מדברי הסמ"ע סי' תי"ב במכתבי הראשון קצרתי לגודל הנחיצה והואיל וראיתי שדרכן של ב"א להתבונן בדרכים אילו אמרתי לבאר קצת ומתחלה אבאר דלכאורה קשה לפמ"ש הש"ע שם ולפי פירוש הסמ"ע בקרנא דעצרי ומילא כדין ויש מקום לסבב ולילך יש חילוק בין נתקל ובין שבר א"כ מאי פריך ר"פ על רב מאי אריא נתקל כו' דהא ר"פ גופיה מוקי מילתיה דרבא בקרנא דעצרי וא"כ לוקי מתני' בהכי ולא תיקשי על רב וצ"ל דמתני' לא ניחא ליה לאוקמי בהכי כיון דקתני המניח את הכד בר"ה משמע דאף בר"ה ממש שאינו קרנא דעצרי פטור: אך עדיין קשה דמנ"ל לאקשויי בפשיטות על רב ונצטרך לדחוקי דה"ה שבר כו' דהו"ל לאוקמי בכה"ג שאפשר לו להקיף ולילך מן הצד וס"ל לרב דבכה"ג דווקא נתקל פטור אבל שבר חייב וכמ"ש הסמ"ע לענין קרנא דעצרי לדידן כמו כן י"ל אליבא דרב בר"ה ממש וצ"ל דבאמת הסמ"ע מחלק בין היכא דיש קצת דרך לעבור אז יש חילוק בין נתקל ובין שיבר משא"כ היכא שאין דרך לעבור כלל אפילו שיבר פטור וטעם הדבר מבואר דכל שהניח דרך לעבור אכתי ברשות קא עביד כיון דקרני דעצרי הוא רק בנתקל פטור כיון שעכ"פ מילא כל הדרך אף שהניח דרך קצת מ"מ לא הו"ל להך לאסוקי אדעתיה אבל מ"מ מקרי ברשות לענין אם שיבר זה בידים חייב משא"כ מילתא דרב דקאי אמתני' דמיירי בר"ה ממש שעשה שלא ברשות מה בכך שהניח דרך ע"י סיבוב והקפה וכיון שלא ברשות קעביד הא קי"ל כר"נ דאמר עביד אינש דינא לנפשיה ואפילו שיבר ממש פטור וזה מבואר להדיא לקמן בש"ס דף ק"ח ת"ש המניח כו' טעמא דנתקל בה הא שבר חייב אמר רב זביד כו' ופירשו התוס' שם דלר"נ פריך דלר"י דס"ל היכא דליכא פסידא לא עביד כו' לק"מ דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף בר"ה ולילך בכל מקום שירצה עכ"ל והנה רש"י שם מפרש דאתרווייהו פריך ולדידיה י"ל דס"ל דגם בכה"ג איכא פסידא מקרי דהא צריך להקיף ולסבב וכל שהוא מרבה עליו הדרך יכול לעכב עליו וכדאיתא בב"ב ופסידא מקרי וכיוצא בזה כתבו התוס' ד"ה משבר ויוצא דלא אטרחהו רבנן לסדרן זה ע"ג זה וע"ש דהתם קאי גבי חצר ומינה נמי בר"ה אף שיש קצת דרך אין מחייבין אותו להקיף ואף לר"י משבר והולך והתוס' סוברים דכיון דעכ"פ יכול להקיף לא מקרי פסידא וקושיית הש"ס אליבא דר"נ ולפי דברי התוס' דבר זה מוכרח דרב מיירי בכה"ג דליכא פסידא דאל"כ הו"ל למפרך נמי על רב יהודה דדחיקא ליה להתוס' לומר דאתרווייהו קאי וכ"כ בהגהות אשר"י וז"ל אבל ממלא ר"ה או חצירו חביות שיש טורח לסדר זע"ז יכול לשבר ולצאת וליכנס וגם אצל להקיף וכ"כ בהגמיי' פרק מהל' הרי מבואר כמ"ש דדברי רב אמורים היכא דליכא אונס כולי האי שהרי יכול להקיף ולילך בכל מקום שירצה או לסדרן זעג"ז והוי אונס קטן יותר מדשמואל ור"י וא"ש דברי הרא"ש לגירסת המע"מ: ובמכתבי הראשון הבאתי בקצרה מדברי הסמ"ע לראיה דאף דאי תנא שם בש"ע שמילא כל הדרך כדים פירושו