בית אפרים חושן משפט רכח

גבי עדים שהאינו היא ננד חזקת השטר לגמרי וכמיגו במקום עדים דמי וע"ז תירצו כיון שהצריכו קיום כו' ר"ל כמ"ש דכל כמה דלא נתקים אין כאן שטר שנאמר בו שהוא בחזקה שהוא כהוגן רק עכשיו בשעת קיום נעשה שטר והרי הם אומרים תכ"ד אנוסים ובכה"ג שפיר מהני מיגו לאורעי שטר כזה שאנו באין עכשיו לקיימו ויש כאן הפה שאסר ולפי זה גם מה שתירצו התוספות על קושייתם דאין נאמנים במיגו דפרוע דהו"ל מיגו במקום עדים ג"כ ע"ד שכתבתי כיון דמיירי בכת"י יוצא ממ"א וכבר השטר בחזקתו דמסתמא נחתם כהוגן הו"ל מיגו במקום עדים אך על קושיא דיהיו נאמנים במיגו דמחמת נפשות לא כתבו הך תירוצא דהוי מיגו במקום עדים ג"כ ע"ד שכתבתי כיון דמיירי בכת"י יוצא ממ"א וכבר השטר בחזקתו דמסתמא נחתם כהוגן הו"ל מיגו במקום עדים אך על קושיא דיהיו נאמנים במיגו דמחמת נפשות לא כתבו הך תירוצא דהוי מיגו במקום עדים משמע דקושייתם לעיל דהוי מיגו במקום עדים היינו משום דאם באים עכשיו בתורת עדים הו"ל חוזר ומגיד ולפי זה לרמי ב"ח דס"ל חוזר ומגיד ליכא לתרוצי מטעם מיגו במ"ע דהא מ"מ י"ל דעתה חוזרים ומגידים ויהיו נאמנים אע"פ שמשימים עצמם רשעים במיגו: והנה בקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם כו' הקשו התוספות דהא אית להו מיגו דנאנסו ותירצו דמ"מ צריך שבועה ועד הצריך שבועה אינו עד ושמעתי מקשין למ"ד שומרין צריכין שני כסף א"כ משכחת לה שלא יצטרכו שבועה כגון דליכא כפירת ב' כסף ואיכא מיגו וקשה על הש"ע באה"ע סימן ל"ה וכ"כ הרמ"א שם דבשטר שיש בו ש"פ הוו נוגעים ולדעת הש"ך סוף סימן ס"ו בשם הריטב"א דאע"ג דעל טענת המיגו א"צ לישבע מ"מ כיון דעתה מכחישו בברי צריך לישבע היסת א"ש אך אכתי קשה לדעת הר"ר ישעיה והר"ן והמרשים הובא בש"ך סימן פ"ח דשבועת היסת נמי דוקא בכפירת ב' כסף ומצאתי שכן הקשה בספר שנדפס מחדש קצות החשן ע"ש בסי' ע"ח ולפום ריהטא י"ל דלכאורה לא מקשו התוס' מידי דהא קי"ל במפקיד מעות אצל חבירו ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וא"כ אף אם יטענו נאנסו יצטרכו לשלם וכבר כתבתי במקום אחר דאף במוסר מעות לקדש יכול להוציאן וליתן אחרים תחתיהן ע"ש בשם הפוסקים וצ"ל דבאמת הכי קיימינן אליבא דר"נ ור"נ ס"ל בב"מ דף מ"ג דנאנסו לא אבל באמת אנן קי"ל התם כר"ה דאף בנאנסו חייב באחריותן פסקו שפיר בסתם דבקידושי כסף הוי נוגעין. אלא עדיין קשה על הרמ"א שכתב בשטר שיש בו ש"פ הוי נוגעין וזה צ"ע ועוד י"ל דלכאורה נאנסו לא שכיח וע"כ לומר דאף בלא שכיח אמרינן מיגו אך דהתוספות כאן הקשו הא הוי מיגו בשנים ותירצו דבטענה שנפטרם מממון אמרינן מיגו אף בשנים וי"ל דע"כ לא אמרינן בכה"ג שנפטרם מממון אלא אם הטענה שכיח אמרינן שבודאי שניהם דבר א' יתכוונו משא"כ אם הטענה לא שכיח אז אף בכה"ג לא אמרינן מיגו בשנים דמ"מ חושש כ"א שמא לא יתכוין חבירו עמו לדבר זו כיון דלא שכיח ובהכי יש לפרש דברי התוספות בכתובות שהקשו דנימא מיגו דהוו אמרו אנוסים מחמת נפשות ומתרצים דבב' לא אמרינן מיגו ועוד ואונס מחמת נפשות לא שכיח ולכאורה קשה דהא קי"ל דאמרי' מיגו דנאנסו ולפימ"ש י"ל כוונתם בתירוץ הב' דר"ל דאע"ג דנימא מיגו בשנים דעלמא מ"מ הכא דאונס מחמת נפשות לא אמרינן מיגו בכה"ג ובזה יש ליישב כמה ענינים וקצרתי: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שארה עה אלה ראובן הוציא שטר שכתוב בו שנתחייב לתת לו מזונות אאא א שלא או סך כך וכן לשנה ושמעון אינו רוצה לתת יותר משני שנים וגם אינו רוצה ליתן מזונות רק כפי סך הקצוב וראובן טוען שמחוייב ליתן לו עכ"פ ששה שנים כדרך העולם וגם רוצה דוקא במזונות כי כוונתו היה שהוא מחוייב לתת לו איזה דבר שיבור לו אם מזונות או דמיהם הדין עם מי: תשובה דבר פשוט ומבואר בש"ס דב"מ בשטר שכתוב סלעים דשתים משמע והכי אמרינן נמי פרק המקבל גבי ההיא שטרא דכתיב ביה שנין סתמא ובב"ב ר"פ המוכר את הבית ואי א"ל ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים וכן שם דף ס"ט גבי ארעא ודקלי יהיב ליה תרי דקלי ועי' בתוספות שם וא"כ כיון דשנים סתם נמי משמע עכ"פ שתים ובכל דוכתא קי"ל דכל לישנא יתירא לטפויי אתי וא"כ נראה שעכ"פ צריך ליתן לו שלש שנים דלישנא דכמה שנים לטפויי אתי ואפילו טובא משמע אלא דס"ל יד בעהש"ט על התחתונה ואינו יכול להוציא ממנו יותר משלש אבל עכ"פ שלש צריך ליתן לו אלא שקצת יש לעיין בזה מדאמרינן בהוריות דף זימרי זינה ונפלו כמה רבבות מישראל והרי התם באמת לא נפלו רק כ"ד אלף ואינו עולה לג' רבבות והו"ל למימר סתם ונפלו רבבות מישראל ומדנקט בלישניה כמה רבבות צ"ל דכיון דהוי טפי מחד רבוא אורחא למנקט לשון כמה רבבות וא"כ ה"ה הכא ואע"ג דכל לישנא יתירא לטפויי אתי היינו היכא שמה שאנו רוצים ללמוד ממנו יש הוראה מלשון זה שהוא מיותר וכגון הא דב"ב דף ס"ד ומודה ר"ע בזמן שאמר לו חוץ מאילו שא"צ ליקח לו דרך ע"ש אבל לשון כמה שנים אע"ג דמשנים בלבד נמי הוי ידעינן תרתי ומ"מ גם לשון כמה שנים אשכחן דקאמר הכי על שנים וא"כ אינו בכלל לישנא יתירא רק אורחא דאינשי דמשתעי הכי ואפשר לדחות דהתם כיון דהוי עכ"פ יותר משני רבבות לא דק בלישניה למנקט לשון זה אבל בשטר דעכ"פ הך לישנא יותר משתים משמע וא"א לומר שיתן לו קצת יותר משני שנים דסתמא אשני' שלימות הוא מתחייב ובשטרא דייקינן טפי וכיון דמפקינן ליה משתים אוקמי אשלש וכן נראה דבלשון בני אדם כמה שנים משמע שלש שנים ויותר ולכן נראה בשטר שכתוב בו שנתחייב לפרוע אחר כמה שנים שאינו יכול להוציא ממנו אחר ג' שנים וקצת ראיה מהא דאמרינן בגיטין דף וא"ו גבי פלגש בגבעה לפי שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו נפלו כמה רבבות מישראל ושם נפלו מישראל ובנימין יותר מחמשה רבוא אך נראה דמ"מ מחוייב לשלם לו עכ"פ אחר תשעה שנים דכל שהוא מגיע לסכום עשר אסוכי מסכי להו וכה"ג אמרינן בב"ב דף קס"ו לענין אסתרי וזוזי ועיין בסימן מ"ב בחשבון סתם שהולכים אחר המנהג שרגילים באותו מקום וה"נ דכוותיה ובש"ס משמע שהיה רגילות להלוות לעשר שנים כמ"ש בכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה ע"ז ה"ד אי לימא זה לעשר וזה לחמש כו' וכן במכות דף ה' המלוה את חבירו לעשר שנים (וקצת יש לדחות דכה"ג אשכחן בפרק השואל האי מאן דאגר ביתא לעשר שנין כו') ומ"מ בזמנינו אין לדון מזה רק לפי מנהג המקום ולשער כפי הרגילות שמאחרין הלואה כזו לפי ערך הממון ולפי מה שהוא אדם ואם לא תאמר כן אלא לומר יד בעהש"ט על התחתונה א"כ חזר הדין להיות דומה למתחייב לפרוע בפסח שמחויב בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר אפרענו בפסח הבא אחר כמה שנים וע"ש בסמ"ע דאל"כ יהיה השטר בטל לגמרי ובכה"ג לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה וה"נ היה מחוייב לפרוע לו אחר ג' שנים שהוא הפחות שבלשון זה כמש"ל ועדיין לא נתחוור לי כל הצורך דיש לחלק בזה בין הך דהכא לההיא דפסח וגם יש שכתבו שם הטעם דמסתמא מתחייב לעשות בזמן ראשון משא"כ הכא לא שייך הך טעמא אך עכ"פ סמוך לעשר נלענ"ד שמחויב לפרוע אם יארע כזה בענין שאין לתלות במנהג המקום אבל היכא שיש מקום לדון לילך אחר המנהג המקום פשיטא דדמי לההוא דכתוב בו חשבון סתם וכמ"ש: ובענין חיוב מזונות משום דהוי דבר שאינו קצוב כבר הסכימו כל הפוסקים דשפיר יכול לחייב עצמו וכן המנהג פשוט ואע"ג דאין המנהג ראיה לנ"ד דהמנהג הוא כשנותן קצבה לשנים ובכה"ג דעת רש"י דמקרי דבר שיש לו קצבה מ"מ הרי הפוסקים חולקים וס"ל דמזונות גופייהו לא קייצי אלא הטעם משום דיכול לחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב כאשר האריך בזה הש"ך והבאים אחריו רק לענין משועבדים מסתפק הש"ך ואפילו בקנו מידו וע"ש שהביא כן בשם הריטב"א ובמקום אחר באתי בארוכה בענין זה וכעת לא נפניתי להאריך אפס אזכיר מה דתמיה לי על מרן הגאון בעל פ"י ז"ל שהביא קושיית הש"ך על הריטב"א שפירש דבשטר גבי ממשעבדי וע"ז הקשה הש"ך דהא הש"ס משני כשקנו מידו משמע דבשטר לא מהני והוא ז"ל כתב לתרץ קושיא זו ע"פ דרכו וכתב דאין צורך לפ"ז לכל מה שהאריך הש"ך בשיטת הריטב"א ע"ש בפ"י בד"ה מתיב כו' ובמחילה