בית אפרים חושן משפט רכא

ואין לומר דפן יאמר לו נשרף זהבך מחוייב ליתן לו זהב אחר ומוכרח לומר כיון דדהבא פירי הוא דהוי וכספא טבעא מן הסתם הדרך שקונה ממנו האי פירי בכסף סתם כמו בשאר חפצים שדרך שהוא קונה ממנו החפץ והוא מחויב ליתן לו המעות סתם ולכך הכסף אינו קונה את הזהב משום דאיכא למיחש פן יאמר לו נשרף זה הזהב שקנית ממני אבל ברישא אין לחוש אי אמרת קני פן יאמר נשרף כספך דאעפ"כ מחוייב ליתן לו כסף אחר: ולפ"ז ניחא הא דאמר ועוד תניא דע"כ מוכרח דטעמא דמתניתין משום דדהבא פירי וכספא טבעא דלכאורה לפי שיטות התו' דלא ס"ל האי סברא שכתבתי דהיכא דרצונו בזה החפץ למכרו לא חיישינן פן יאמר כו'. קשה לכאורה על מ"ש דבס"ד דמיירי בחליפין הוי סבר דהבא טבעא ולכך הכסף אינו קונה את הזהב ולפי הנ"ל כיון דדהבא טבעא וכספא פירי א"כ מן הסתם קנה ממנו האי כספא בדהבא סתם א"כ נהי דמצד החליפין לא קני דאין מטבע נקנה בחליפין מצד התקנה אית לן למימר דקני פן יאמר לו נשרף כספך כיון דקנה ממנו האי כספא ולפי שיטת התוס' בעירובין שהבאתי לעיל דאין דרך לאחר המשיכה אחר נתינת המעות כיון דלא קני מן הסתם לא מאחר את משיכת הזהב מיהו לפי שיטות התוס' לעיל דף מ"ג דכיון דדבר תורה מעות קונות מותר להשתמש במעות וחייב באונסין ליכא למימר נשרפו מעותיך וא"כ הכא כיון דלא קני הכסף מן התורה דהא אין נקנה בחליפין א"כ אסור להשתמש במעות וא"כ אית לן למימר דקני אך י"ל כמ"ש התוס' לקמן דבחליפין לא אמרינן גזירה שמא יאמר דלא שכיח שיתן חפצו במעות שאין שוות המקח כו' ואיכא למימר דמתניתין מיירי באינו שוה ולעולם דבחליפין מיירי ודהבא טבעא הוי ולזה קאמר הגמרא חדא דהא אמרינן לעיל טעמא דמתניתין משום דדהבא פירי ועוד דהא תניא הכסף אינו קונה את הזהב כיצד מכר לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינר כסף הרי דמיירי בשוה בשוה וא"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכתיה אי ס"ד דדהבא טבעא הוי אמאי לא קני נהי דלא קני מטעם חליפין אית לן למימר דקנה פן יאמר לו נשרף כספך וא"ל כמ"ש התוס' דלא שכ כו' ז"א דהא הכא בשוה מיירי כדאיתא בהדיא בברייתא אלא ע"כ דדהבא פירי אי אמרת בשלמא בדמים שפיר אלא אי אמרת בחליפין נקני כנלענ"ד נכון דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה ע שאלה ראובן נתן לשמעון מנה וביקש ממנו שילוה אותם על עסקא למי אשר יוכשר בעיניו והקרן והריוח הכל יהא תחת ידוע עד יגיע תור נישואי קטנה אחת מקרובותיו אשר היא יתומה מן האם ולכשתעמוד על פרקה פרק בתולה נישאת אזי ינתן הקרן והריוח לה או לב"כ שתנשא לאיש והנותן התנה בפירוש שקודם הזמן הזה לא יהא להקטנה שום זכות בעולם במעות הן בקרן והן בפירות ולא יהא נקרא שמה על המעות כלל ועתה אירע איזה קלקול במעות ובא אבי היתומה לתבוע את שמעון וערך טענותיו בכתב ושמעון השיבו אם אמנם כי בינותי בטענותיך ואין בהם ממש אעפ"כ לא אערוך מילין נגדך כי לאו בעל דברים דידי את שאף אם תמנה אותך אפוטרופוס לבתך לטעון עבור הנ"ל הלא עדיין אין לה זכות במעות כלל ולמה זה הבל איגע עמך ולכשיבא ראובן הנותן ויתבעני אדע מה להשיב לו ועל דבר זה נתעצמו לדין ועמד השואל ושאל היכי לידייני דייני להאי דינא. תשובה דבר ברור הוא שהדין עם שמעון דכל כה"ג הך ממונא אכתי ברשותיה דנותן קיימי וא"כ אבי הבת לאו בע"ד דידי' ודבר זה מתברר ממ"ש המרדכי פרק מי שמת בשם מהר"מ בתשובה וז"ל דבר פשוט יותר מביעותא בכותחא שהאשה גובה כתובתה מאותן מעות שהשליש ראובן ביד שמעון ואמר תנם לבני בנישואין ובריא היה ראובן באותו שעה ושוב מת ראובן ומת בנו קודם הנישואין הרי לא זכה הבן מעולם באותו מעות ולא יצאה מרשותו של ראובן דקי"ל אפי' אם אמר תנו לו לאלתר הוי מצי ראובן למהדר בי' ולומר החזירם לי כל כמה דלא אתו לידיה דבן דתן לאו כזכי דמי במתנה כו' כ"ש בנדון זה שלא רצה שיתנו לו אלא בשעת נישואין ואפילו באו ליד הבן קודם הנישואין הי' צריך להחזיר שהרי לא יצאו מרשות ראובן מעולם כו' ע"ש וק"ו הדברים בנ"ד שבפירוש השליש הנותן על אופן זה שלא יהא להיתומה שום זכות בקרן ובפירות עד שעת הנישואין כאן כאן פקפוק כלל דברשות הנותן קאי וכן מבואר מדברי הרא"ש, בפרק מציאת האשה וז"ל פסק הגאון כו' אבל מי שנתן מעות לבתו סתם שתנשא בו והובא ל' זה בטור וש"ע אהע"ז סי' נ"ג ומבואר דכל שעדיין לא נתקדשה יכול לחזור בו אע"פ שנתן לידה ממש והיינו כדברי תשובת מהר"ם הנ"ל ופשיטא דלא עדיף יש השליש מידה שאם חוזר בו צריכה להחזירם לו ומצאתי בספר המקנה שכתב שם כן להדיא דקודם שנתקדשה יכול לחזור בו לגמרי דהוי כנותן מתנה שתחול המתנה לאחר שלשים יום ה"נ כיון שאמר שתנשא בזה המעות לא תחול המתנה עד שתנשא כו' ומכ"ש בלא הגיע לידה והתנה בפירוש שלא יהא לה זכות במעות דלית דין צריך בשש דזוזי ברשות נותן קיימי לגמרי. וגדולה מזו אני אומר דאפי' אם אמר הנותן בפירוש להשליש שיהא הזוכה עבורה שתזכה לכשתגדיל לא קנתה היתומה כמבואר בנדרים דף מ"ח גבי ההוא עובדא דשמיט כופי ע"ש בדברי הרשב"א והרא"ש בפסקיו והר"ן וכן פסקו האחרונים דכל שלא אמר לי' קני מעכשיו ע"מ להקנות לאחר שלשים לא קנה דכבר כלתה משיכתו וא"כ ק"ו כאן שלא הזכיר לשון זכי' כלל וא"ל דהוי כמתנה לעני כמבואר בח"מ סי' קכ"ו דהוי כמו נדר ואין יכול לחזור כמבואר בסימן קכ"ה דשם מיירי דאמר הילך ולא הגביל זמן אבל במגביל זמן יכול לחזור בתוך הזמן כמו שכתב הרשב"א בנדרים דף ל' דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יכול לחזור בו ולא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלא יכול לחזור בו אלא במקדיש מעכשיו והלכך אפי' אמר זה עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו לאביי ורבא ע"ש והביאו הר"ן ומשמע דהכי ס"ל: והנה יש בזה שיטות הרבה דס"ל דלא אמרינן אמירתו לגבוה בהקדש עניים וא"כ אע"פ שנעשה נדר מ"מ הך ממונא לא קני רק דחיובא אקרקפתא דגברא מנח לקיים נדרו וא"כ יכול לשאול עליו ועיין באו"ק סי' קכ"ה ולא רציתי להאריך כיון דבנ"ד שלא נתן מעכשיו ודאי דיכול לחזור בו אף בהקדש עניים ומכ"ש היכא שאמר להדיא שלא יהא לעניים שום זכות עד זמן ההוא. ומ"ש הח"מ והב"ש בסי' נ"א בכתב להלביש בתו צריך לקיים כי הזוג עניים בשעת השידוכין פשיטא דהתם לא קאי אדבר מסוים שהפריש שיהא שלה לכשתנשא אלא שהוא התחייב א"ע להלביש וכל שעתא הך חיובא רמי עליו לקיים נדרו אבל באומר מעות אלו או חפץ זה יהא צדקה לאחר שלשים יום מצי הדר ביה תוך שלשים כל שלא הקדיש מעכשיו כמ"ש מדברי הרשב"א והר"ן וכן מוכח מדברי מהר"מ הנ"ל דהא משמע אף שלא היה לה בן כלל והוא עני מ"מ הנך זוזי קיימי ברשותיה דאב ומצי האב הדר ביה: ודאתאן עלה בנ"ד נראה ברור דאפי' אם נעשה באופן דלא מצי הדר ביה הנותן והקנין חל ע"כ בהגעת הזמן מ"מ כיון דהשתא מיהא לא זכתה ולא מידי לא בקרן ולא בפירות אין לה כח לדון עם השליש כלל מידי דהוי אבן בנכסי אביו אע"ג דודאי סופו לירש מ"מ לא מצי לתבוע ולדון עבור אביו בלא הרשאה ואם נפשך לומר דהתם שאני דמאן לימא לן שיזכה בירושתו דשמא ימות קודם הגעת הזמן ה"נ דכוותיה הוא. ומכ"ש לפי מה שביארתי שאם יחזור הנותן בטילה המתנה לגמרי: ונלענ"ד דכל כה"ג שאין לה שום זכות בהמעות אלא לאחר שתגדיל אם פשע השליש במעות ונגנבו או נאבדו הוא פטור מחמת זכות היתומה לאחר שתגדיל דאין זה ממון גמור רק גורם לממון וק"ל דלאו כממון דמי ודכוותיה אשכחן בפסחים גבי האוכל חמץ של הקדש דאמרינן דהוי גורם לממון כיון דהשתא לא חזי אע"ג דלקמיה חזי. ומה לי דהשתא לא חזי משום איסורא דרביע עלה ומה לי משום דאכתי לאו דידיה הוא אלא שסופו לזכות בו ואדרבה נראה דהך חשיב טפי גורם לממון מדהתם ולא דמי למזיק שעבודו של חבירו דמחייבינן ליה מדיני דגרמי דהתם השתא איכא שיעבודא עלי' וזה הזיקו משא"כ אם עכשיו אין לו כלום לא בגוף ולא בפירות וכמו בנכסי לך ואחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם מכר או הוציא עבדים לחרות מעשיו קיימים ולא מחייבין ליה מדינא דגרמי כיון