בית אפרים חושן משפט ריז

ומצוה דיליה הוא והאחר החוטף ממנו הו"ל כעני המהפך כו' ובזה קנסוהו לשלם לו ג"כ שכר מצוה אבל מ"מ לא קנה לה לעשות שליח עליו ושיקבל שכרו משלו כאלו מידו היתה זאת וכמש"ל באורך ואתהלכה ברחבה לבאר יותר בענין זה שכל עיקר דין השליחות הוא שהדבר המוטל על אדם זה יכול להתקיים ע"י עשיית שלוחו ויש בו שני ענינים הא' הוא שאינו מתקיים בעשיית אחר אם לא שהוא נעשה שליח מהבעלים כגון קידושין וגיטין ושחרורי עבדי' ושחיטת קדשים ותרומה וכן מעילה וטביחה ושליחות יד דמרבינין להו שאע"פ שהוא שלד"ע מהני הנך כולהו אין להם קיום אם לא נעשו דרך שליחות מהבעלים משא"כ שאר מצות כל שהם מתקיימים ע"י עשיית אחרים הם מתקיימים שלא ע"ד שליחות כלל שאפי' אם נעשית בלא שליחות מהבעלים היא קיימת אלא שיש חלק מהם שהטילה התורה המצוה תחלה על מי שהדבר ברשותו או שהוא העושה וכגון מילה וכיסוי וכיוצא שאז אם אחד בא ועשה בלא רשותם חיסר מהבעלים מצוה וקנסוהו חכמים לשלם להבעלים שכר מצוה ומ"מ הדבר פשוט שאותן המצות שהם יכולים להתקיים בלא שליחות אין להבעלים זכות בעשיית המצוה לומר שאם הוא רוצה להסתלק ממנה יש לו בה טוה"נ ליתן אותה למי שירצה פשיטא שז"א דודאי אין לו זכות בה יותר מאחר רק חיוב מוטל עליו יותר מאחר וכל זמן שאינו פורק מעליו עול החיוב הוא קודם לזכות בעשייתה מאחר והיינו טעמא דמילה וכסוי כיון שהחיוב עליו ביותר ואין האחרים מתחייבין בה עד שיסתלק הוא וכל זמן שלא נסתלק הוא קודם לכל אדם והחוטף ממנו המצוה יש לקנסו אבל מעולם לא ניתן לו כח להיות זוכה בהמצוה לעשות שליח בחריקאו אלא אם הוא מושך ידו מלעשותה הרי כל אדם מתחייבין בה ויד כולם שוין בה ולא מצינו בשום מקום שיהי' זוכה לעשות שליח ולמנוע אחרים מלעשותה לא מדאוריי' ולא מדרבנן והיינו דכתב הרא"ש דאם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל ופשיטא שאין כוונתו דדוקא בדבור לא זכה אבל יכול להקנות לו בקנין אחר שיזכה בה דפשיטא דלא שייך כאן אלא ר"ל דבשביל דבור האב אין לו זכות שמיד שמסתלק האב בעצמו החיוב חוזר על כל ישראל שאין זכות לאב לענין לעשות שליח שהתורה לא הטילה עליו רק חוב שלא ע"מ לזכות להיות מזכה אחרים הבאים מכחו שלא יקדמנו אחר ולפ"ז הדבר ברור שגם האב שעשה שליח למול אינו יכול לתבוע האחר שקדמו כיון שאין בידו זכות זה, כלל לעשות שליח וגם המוהל אינו יכול לתובעו ולומר שהאב סילק זכותו ונתנו לו שמיד שהוא מסלק זכותו הרי הוא בו ככל אנשים ואין לו זכות מן הדין לומר בפלוני אני רוצה ולא באחר ובזה חולק הרא"ש על ר"ת דמשמע מדבריו שיש לאב כח לתת זכותו למי שירצה ולכן הוצרך לטעם דלא עבדינן שליחותייהו ע"ש והרא"ש ס"ל דזכות האב לו לבדו ואין לזרים הבאים מכחו כלום וא"כ מ"ש בקצה"ח ראיה מהרא"ש דכתב דפטור זה שקדמו דמ"מ יתחייב לשלם לאב ז"א מהני טעמא דכתיבנא ומכ"ש לפי דעת המע"מ שאין זה רק שכר ברכה ולא שכר המצוה עיין בש"ך סי' שפ"ב א"כ פשיטא שאין ראיה כלל וקצרתי: וטרם אכלה לדבר נראה להביא ראיה מן המקרא פרשת שמות ויהי בדרך במלון כו' ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה כו'. ולכאורה קשה כיון שהמצוה היא מוטלת על האב והיא עשה שקודם הדבור איך בטלתו למשה ממצוה זו ואע"ג דאליבא דריב"ג דמפרש קרא ויבקש המיתו היינו במשה לפי שנתעסק במלון תחלה וכן פירש"י בחומש א"ש שמאחר שראתה שאין סיפוק בידה לעשות והוא מסור בידי מלאך אכזרי להרגו נזדרזה למולו ולא השגיחה על ביטול העשה דחמירא סכנת' מ"מ הא בדף ל"ב אמר רשב"ג שלא למשה ביקש להרוג אלא לתינוק כו' ולדידיה תיקשי למה לא מלו משה בעצמו אחר שע"ז המלאך הרגישו שבא על עסק מילה ודוחק לומר שמשה לא ידע מזה ולא היה לה שעות להודיעו וא"ל לפמ"ש בספר המקנה שפיר קיים העשה שעשה אותה שליח והרי הוא כאלו הוא קיים העשה ז"א דהא בע"ז דף ך"ז פריך אמ"ד אשה פסולה למול מהא דצפורה ומשני ותקח כתיב ותכרות כתיב דאמרה לאחרים ועבד וא"כ האיך היתה היא יכולה להיות שליח כיון דאיהו לא מצי עבדה ובדוחק י"ל שהיא באמת לא נעשית שליח רק שמשה צוה לה שהיא תמנה שליח בחריקאו ועיין ברא"ש סוף פ"ב דגיטין בשולח ע"י נכרי ומצוה למנות שליח וקצרתי ועיין בע"ז שם דאמר ואי בעית אימא דאתחילה איהו ואתי משה וגמרה ונראה דאזלא אליבא דמ"ד דמפרש ויבקש המיתו קאי על משה ואחר שהרף ממנו גמר משה בעצמו ולפום תירוצא קמא היא או שליחה גמרו ג"כ: ונלענ"ד לפרש בזה לשון רש"י ז"ל בחומש שכתב והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו כו' הבינה צפורה שבשביל המילה הוא בא ואח"כ על פסוק וירף ממנו פי' אז הבינה שעל המילה בא להרגו והוא תמוה וכבר עמד הרא"מ ושאר מפרשים ולפמ"ש י"ל דודאי ארגשה מעיקרא שעל המילה בא רק שהיתה סבורה שאין בדעתו להרגו רק בא לרמז לו שימול אותו. אך לפ"ז אחרי עשות הרמז הזה הי' לו לירף ממנו מיד כי מסתמא אחרי שנפקחו עיניו כי לא יפה עשה שנתרשל יתעסק במצות מילה מיד וימול אותו בעצמו ויקיים המצוה שהטילה עליו ומצוה בו יותר משלוחו, אך באמת המלאך לא הרף ממנו ועשה כן כמה פעמים שמחמת זה לא היה יכול לעשות בעצמו וזירזה היא ומלה אותו ואז הרף ממנו ולא קודם וגרם עי"ז ביטול מ"ע שהי' על משה שהי' לו להניחו מיד לקיים המצוה בעצמו או עכ"פ מיד דאתחילה הי' לו לירף ממנו שהוא יגמרנה וכיון שלא השגיח על ביטול מצוה שעל האב ולא הרף עד שנימול מזה הבינה שעל אודות מצות המילה בעצמה שהיא גדולה מאד בא להרגו שזה עיקר המצוה וכיון שגמרה המילה הרף ממנו ולכן אמרה חתן דמים למולות ר"ל לא על מצות האב רק על עיקר מצות המילה בעצמו הי' הולך למות ויש להמתיק הענין יותר וקצרתי: ועכ"פ נראה ברור כמ"ש שאם הי' מקום לחשוב שזו המצוה שעל האב היא מצות עשה בפ"ע ומתקיימת ע"י שליח הי' החיוב מוטל על כל אדם שיש לו בן למול לעשות את המוהל שליח ולא יעשה על דעת עצמו רק על דעת משלחו ואף אם האב אינו יודע למול וכמש"ל דאף בכה"ג מהני לי' השליחות אלא ע"כ שהמצוה שעל האב אינה עשה לעצמה ומ"ש הש"ך שהנותן לאחר כשיודע למול הוא מבטל מ"ע לדבריו הו"ל למימר דאף כשאינו יודע למול אם נותן שלא בדרך שליחות הוא מבטל מצות עשה ונראה שמ"ש שביטול מ"ע הוא ע"פ מה שהזכיר שם מדברי הרמב"ם בהלכות מילה שמצוה על האב תחלה וברמב"ם שם איתא ומצוה על האב למול כו' עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטול מ"ע כו' אך באמת פשוט דכוונת הרמב"ם דהיינו כשהגיע הזמן למול אותו ולא מלו הוא עובר בעשה שהוטל עליו למולו וכל זמן שלא נימול כלל בכל שעתא קאי עלי' בעשה אבל אם בהגיע זמן לימול בין ע"י האב או ע"י אחר סגי בהכי ואין האב עובר בעשה כלל וכיון שמימינו לא שמענו אף מגדולי הדור ורבנן קשישאי דעבדי הכי ליקח מוהל בדרך שליחות ע"כ כמ"ש שאין זה עשה בפ"ע וא"כ אף כשיודע למול והיה יכול לעשות שליח א"צ לזה והדין דין אמת כמ"ש אא"ז שאם עושה לסלק הטורח לאו שפיר עביד וע"ז אמרו מצוה בו יותר אבל בדרך כבוד שפיר דמי וראיה לדבר ברכת המזון עיין בסי' ר"א בש"ע ומג"א שם ופשיטא שאין לומר ששם רשאי ליתן לאחר כדאמרי' אורח מברך כדי שיברך את בעה"ב דפשיטא שאין זה מספיק שיהא רשאי לבטל המצוה וגם כי הגדול רשאי לכבד הקטן וגם בחולין דא"ל כוס של ברכה אתה שותה כו' ע"ש הנראה לפענ"ד כתבתי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. והנה אחי החריף ובקי מוה' אליקים געציל נ"י אמר שיש להביא ראיה משבת פרק ר"א דמילה דאמר התם רב אדא בר אהבה הו"ל ינוקא שנולד מהול ואהדריה אתריסר מהולי ושוב מלו בעצמו ועשאו כרות שפכה ע"ש והראיתיו שהתה"ד סי' רס"ה רצה להביא ראיה מזה דאבי הבן לא ימול בשבת ושוב דחה זה דהוי מהדר אאחריני לפי שלא רצה בידים לעבור אדרב א"נ משום דנולד כשהוא מהול צריך אמנות יתירה ואיהו נמי הוי מוהל אבל לא הי' בקי בהפלגה כולי האי ע"ש ובזה נדחה נמי ראיית אחי נ"י. ומצאתי בספר יד אליהו סי' נ"א עמד ג"כ בענין זה ודעתו כאא"ז וע"ש לענין לפדות ע"י שליח ויש לישא וליתן בדבריו וקצרתי כעת: