בית אפרים חושן משפט רטז

עושה מעצמו ע"ז אמרינן דשלוחו של אדם כמותו ור"ל שהמעשה ההיא שעשה השליח מועיל ומתקיים כאילו עשה הוא בעצמו וכן לענין דבר עבירה דאי לאו דקי"ל אין שליח לד"ע וכן במעילה וטביחה ושליחות יד שאם לא היה זה משלחו לא היה עושה הדבר על דעת עצמו רק עתה ששולחו זה הוא עושה הדבר ע"ד משלחו להיות קולר תלוי בצווארו בזה אמרינן שהמעשה שעושה ע"י שליחות זה הוא מועיל לחייב משלחו כאילו עשאו בעצמו אבל בדבר מצוה שאין צורך לשליחות ומתקיים הוא בלעדו אפילו תאמר שלולי שהיה זה עשאו לשליח לא היה זה עושה וא"כ הוא גרם למצוה זו שתעשה ומקבל שכר על המצוה שנעשה בגרמתו ע"ז שהטילה התורה עליו שהוא יעשה אין מקבל שכר כשנעשה ע"י שליח דהא מ"מ הוא לא היה העושה רק השליח ואנן לא אמרינן דכשהשליח עושה הוי כאילו ידו עשתה כל זאת דהיינו ידו ממש אלא שמועיל כאילו ידו עשתה וא"כ במילה דהמעשה אינה תלוי בשליחות כלל אע"פ שמצות מילה נתקיים ע"י השליח ואפילו בלא דין שליחות מ"מ דין מצות האב לא נתקיים ע"י השליח: ואמנם הד"מ שתמה על הא"ז ס"ל דגם לענין זה מועיל שליח של אדם כמותו לדון כאילו קיים האב שמה שהטילה התורה על האב אינה שיעשה הוא בעצמו אלא שיעשה הוא שלוחו שהוא כמותו ומ"מ י"ל דלענין שכר המצוה אינה של האב רק של השליח דזה שולח וזה עובד לא אמרינן דהא לענין קיבול שכר המצוה השליח אדעתיה דנפשיה קעביד לקבל שכר מצוה ואם נאמר שהשכר הוא של האב א"כ נאמר שהשליח העושה הוא יצא נקי והוא משמש שלא על מנת לקבל פרס זה דבר שאפשר לאמרו אם האב הוא נותן שכר למוהל למול את בנו ויצא שכרו בהפסדו כשכר עוה"ב אבל אם הוא מוהל בחנם ובצע כסף לא לקח וגם בעוה"ב אין לו שכר טוב בעמלו אתמהה כי כמה גדולי הדור אשר החזיקו במצוה זו ביתר שאת ומחזירין אחריה במה דאפשר ודוחין מפני' כמה מצות ושכר פעולתם יקח אחר (וקצת יש לדחות דרובא דאינשי אינם יכולין למול וא"כ לא מצי משוי שליח. אבל באמת ז"א כמ"ש לקמן) ואם נפשך לומר שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובאמת נותן למשלח שכר מצוה שנעשית ע"י שליח שמעלה עליו כאילו עשאו בעצמו וגם לשליח שעמל ויגע בה מקבל שכר חלף עבודתו אשר עבד אף אנו נאמר להיפך שעיקר השכר הוא של השליח כיון שזה סילק מעליו צורך המצוה ומעשה המצוה קיים בלי שליחות והשליח אדעתיה דנפשיה קעביד לקבל שכר המצוה שעשה ולא ע"ד שיקבל המשלח ואף שלא היה סיפוק בידו לעשות זולת רשות המשלח מ"מ אין לו שכר עשיית המצוה ממש דהא לא טרח בה ולא מידי עביד דשליחות זה אינו מעלה ומוריד להיות קרי שליחות רק הרי זה כנותן רשות לבד ומ"מ עיקר השכר של השליח הוא: ולכן נלע"ד דהא ודאי לענין מ"ש הש"ך שיש כאן ביטול מ"ע שהמצוה על האב והוא מבטלה בזה שפיר קאמר הד"מ דהא קי"ל דשליחו של אדם כמותו ומועיל לענין זה שלא יהיה לו עונש כדין מבטל מ"ע ציצית ותפילין וכיוצא אבל מ"מ לענין השכר לא מהני שהוא יטול השכר של המצוה כיון דהשליח אדעתיה דנפשיה קעביד שהוא העושה וטרח במצוה והרי זה כמי שהזמין לעבודת המלך וזה שולח אחר בחריקאו שאע"פ שאין עונשין מן הדין לזה שהוטלה העבודה עליו כיון דעייל גברא בחריקיה מ"מ מה שהעובדין נוטלין פרס מבית המלך אין לזה חלק בו רק יותן לאשר עמל בה ועי' בכר"ו שכתב ג"כ כמ"ש במקנה דבשליחות השכר של המשלח ולפענ"ד ז"א ומ"ש ראיה משליחות לד"ע כבר כתבתי דהתם אין זה עושה ע"ד עצמו כלל רק ע"ד המשלח ולכן כיון דאמרינן דברי הרב כו' נמצא דלא עביד ע"ד המשלח רק הוי כעושה לדעת עצמו אע"פ שזה אמר לו להיות שלוחו וה"נ בשליחות לדבר מצוה והוא עושה ע"ד שהשכר של המצוה יהיה לו ואין מעלה על לבו כלל שלא יהיה לו שכר בזה ובבא רק למשלחו וא"כ השכר של השליח הוא וא"כ מ"ש בקצה"ח שראיית הש"ך מהרא"ש שפסק שאם האב אמר לזה שימול וקדם אחר פטור דאם איתא דמהני שליחות א"כ למה פטור מליתן לאב שהפסידו שכר מצוה שהיה לו ע"י שליחות זה כו'. והנה כבר כתבתי שבש"ך מבואר שאין כוונתו לזה וגם דמאן לימא לן שאם היה האב בא לתובעו לזה שלא עשאו שליח לא היה מחויב לו ליתן רק הרא"ש קאי שם על עובדא ד"ת שזה שאמר לו האב למול הוא היה התובע אבל האב לא בא לתבוע כלל דלא איכפת לי בהא אם הוא המוהל או אחר וגם בפשיטות י"ל דע"כ לא נחלקו אלא אם האב בעצמו הוא מוהל אם יכול למכור המצוה לאחר ועל זה שפיר כתב הד"מ דשלוחו של אדם כמותו דכיון דהוא מלתא דאיהו מצי עבוד מצי משוי שליח משא"כ אם האב אינו יודע למול כלל אין כאן תורת שליח וכמבואר בנזיר ובב"ק דף ק"י דדוקא בזקן או חולה דמצי למעבד ע"י הדחק מצי משוי שליח א"כ היכא שאין האב יכול לאמן ידיו כלל לא מצי משוי שליח רק שזה תובעו שהאב כיבד אותו במצוה זו וזכה בו ופטרו ר"ת. וע"ז כתב הרא"ש דבלא"ה פטור כיון שהאב אינו יודע למול וכל ישראל חייבין למולו לא זכה בו בדיבור האב כו' וא"כ אין משם ראיה כלל לכאן: ולכאורה לפמ"ש בספר המקנה והכר"ו דע"י שליחות המצוה על האב מוכח דאם האב אינו יכול למול לא משוי שליח דאל"כ הי' החיוב מוטל על כל מי שיש לו בן למול לומר למוהל שיעשה דרך שליחות ואז יקיים המצוה שהטילה התורה על אבי הבן למול והיינו הוא או שלוחו וכדאמרינן נמי גבי גט וכתב לה דהיינו הוא או שלוחו ולפ"ז למה קרא הש"ך תגר דוקא על אותן שיודעין למול ומכבדים לאחרים דלדברי ספר המקנה ממ"נ אם בדרך שליחות מותר אף שיודע למול ואם בדרך כבוד מה בכך שאינו יודע למול מ"מ מפקיע המצוה אלא ע"כ כמ"ש דאם אינו יודע למול אין כאן דין שליחות כלל. אך לפ"ז קשה להפוסקים דבעינן שליחות בכתיבת הגט דהא על הרוב אין הבעל יכול לכתוב ואפי' ע"י הדחק ואיך מצי משוי שליח ובאמת שכבר עמד בזה בספר מחנה אפרים ובספר בית מאיר ע"ש באורך ובמחנה אפרים כתב לחלק דדוקא היכא דלאו בר עשוי כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעות במעשה שהוא דבר שלא בא לעולם והקשה ע"ז מהא דב"מ דפריך ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכא מצי משוי ומשני דמצי עביד ע"י הדחק ומאי קושיא דהא היינו דוקא היכא דלאו בר עשוי כלל ע"ש ולענ"ד נראה דהתם לא מיירי לענין אם מהני מינוי שליח דבאמת א"צ שליחות לגוף הקרבה כמ"ש ר"ה ברי' דר"י בקידושין דשלוחי דרחמנא נינהו דאל"כ קרבן של ישראל היכא מצי לאקרובי דמי איכא מידי כו' רק התם מיירי לענין הזכות שזיכתה תורה לכהן להקריב קרבנותיו במשמר שאינו שלו אם יש לו זכות למסור לאחר ולומר שזה שלוחו כמותו והוא מקנה לו הזכות שלו ואהא קאמרינן דאם לא מצי עביד עבודה בנפשי' שליח לא מצי משוי ר"ל דבשלמא אי מצי עביד שפיר י"ל שמסר זכות לאחר ואפי' עבודתה ועורה שלו ואי לא מצי עביד אין שליחות כלום דקרא ובא בכל אוות נפשו ושרת וכיון דלא מצי מה כחו יפה למסור לאחר וכן מבואר שם בהא דכ"ג אונן דקאמר סד"א כי חס רחמנא עליו דכ"ג לקרובי הוא אבל לשווי' שליח לא מצי משוי קמ"ל. ולכאורה מצי משוי שליח כיון דהוא מצי עביד יהי' מאיז' טעם שיהי' ולפמ"ש א"ש דסד"א דמ"מ זה לא זיכתה לו תורה שיהי' יכול למסור זכותו לאחר אף במקום שהוא אונן ודי לו בהא דחס רחמנא עליו שהוא בעצמו יהיה יכול להקריב וקמ"ל דאף בכה"ג יכול למסור זכותו לאחר והיינו כמש"ל דלא מיירי מענין אי מהני ע"י שליח דודאי מהני וא"כ גם אם אינו יכול למול שפיר מצי משוי שליח כמו שליחות דכתיבת הגט וא"כ לעולם הי' צריך לכבד לחבירו בדרך שליחות דוקא ומעולם לא שמענו זה והמוהל אדעתיה דנפשי' עביד ולא ע"ד שהוא שליח האב כלל ופוק חזי מה עמא דבר שאין שום אדם מכוין שיהי' המוהל מדין שליח בין אם האב יכול למול או לא וע"כ כמ"ש אא"ז דהמצוה המוטלת על האב ברצונו תליא מלתא ואם לא רצה מכבד לאחר לכתחלה ואינו חושש וא"צ לבא בדין שליחות כלל: ומ"מ אע"פ שבררתי דשייך שליחו אע"ג דהאב א"י למול אפ"ה א"ש דברי הרא"ש שהקשה בקצה"ח שהאב יתבע. ולפמ"ש ז"א דכיון דהאב א"י למול אין זכות כלל לענין זה שימסר לאחר זכותו וכמבואר ממה שפרשתי בדברי הש"ס דב"ק דפריך אי דלא מצי עביד שליח היכא מצוי משוי דהיינו שלא זכה בזה שימסור לאחר והתם איירינן בזכות שזכתה לו תורה ומכ"ש בזה דלא בא התורה לזכות רק לחוב אותו ולהטיל עליו מצוה זו יותר מאחרים רק דממילא נחשב לו לזכות