בית אפרים חושן משפט רטו

והכי קי"ל וגם בטביחה ומעילה דקי"ל דמהני השליחות אע"פ שגופו לא עשה כלום רק השליח שחט מעלה עליו כאלו הוא שחט בעצמו אע"ג דקרא כתיב וטבחו או מכרו ולמה יגרע מצות כסוי אם השופך הדם מצוה לשלוחו לכסות מעלה עליו כאלו זה ששפך הוא כסה ועוד דהיכן מצינו בתפילין שהוא מחויב לעשות ע"י גופו והלא לא אמר הכתוב רק והיה לך לאות על ידך כו' אבל הדבר הפשוט הוא שמ"ש התוס' רי"ד שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו אין ר"ל גופו רק ר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהיה נעשה בו איזה מצוה וכגון תפילין וציצית שהמצוה שגופו יהיה מלובש בתפילין או ציצית ואם אחר הניח לו תפילין או הלבישו ציצית מהני וכן מילה שהצווי הוא שיהיה הוא מהול ואם אחר מל אותו מהני אף שהוא לא עשה כלום אבל אם אמר לשלוחו הנח תפילין על ידך אף שתאמר שהנחה זו שע"י השליח הוא כמותו והו"ל כאלו הוא הניח תפילין על יד השליח שאינו מועיל כלל שיצא הוא ידי מצוה שהוא חובת גופו וכן ציצית וסוכה כשאמר לו שב בסוכה בשליחות הרי זה כאלו הושיב את גוף השליח בסוכה אבל גופו לא ישב בסוכה וכן מילה אם ראובן לא מל ואמר לשמעון שימול א"ע אף שזה נימול בשליחות שלו הוא נשאר ערל בשר משא"כ אם אין המצוה מוטלת על הגוף עצמו רק על חפץ שלו אף שהחיוב הוא יכול לעשות ע"י שלוחו כגון לשחוט הפסח ולזרוק כיון דבשליחותו הוא נשחט ונזרק הרי זה כאלו הוא עצמו עשה מעשה זה לשחוט ולזרוק. וכיוצא בזה במילה שהתורה צוותה שהאב יעשה מצוה זו של מילה בבנו כששלוחו עושה הו"ל כאלו הוא עשה ומל את בנו. וכן בכסוי שמצוה עליו לקיים בדם ששפך מצות כסוי יכול לעשותו ע"י שליח משא"כ תפילין וסוכה ואכילת הפסח שאם מצוה לשליח שיאכל הפסח הרי זה כאלו הוא האכיל לשליח ומ"מ הוא לא אכל וזה כוונת התוספות רי"ד במ"ש וכן פסח הוא אוכלו כו' ר"ל דלענין מצות האכילה באמת הוא האוכל ולא מהני ביה שליחות רק לענין שחיטה וזריקה וכן במגרש ומקדש מהני ע"י שליח דלא שייך למימר דהשליח הוא המגרש שהרי כותב בגט אנא פב"פ פטרית כו' וכן במקדש וכמ"ש בתוס' רי"ד שם משא"כ בשאר מצות שהמצוה שהשליח הוא עושה ע"י גופו אינו פוטר גופו של משלח כלל הדברים שבמעשה השליח אנו יכולין לדון כאלו המשלח עשה אבל מ"מ הגופים מחולקים ודבר הנעשה בגוף השליח אין יכולים לדון שהוא כנעשה בגוף המשלח והוא ברור ופשוט ולא הייתי צריך להאריך בזה רק אחרי רואי שהגאון בעל קצה"ח ז"ל קרא והטה ומיקרי וכתב לדחות ראיית התב"ש ובמחילה מכ"ת לפום ריהטא כ"כ וליתא: ומ"ש בקצה"ח שם כי מ"ש בת"ש ואל תשיבני ממה שאמרו ביבמות גבי מצות תאכל כו' דהתם תנא בי' קרא לעכב א"צ לזה דודאי במידי דאכילה לא שייך שליחות כו' וגם מ"ש מהא דאמרינן מצוה בגדול לייבם כו' ותמהני איך עלה על דעתו הנפלאה דהא שאחד מייבם מטעם שליחות הוא אלא דהתם לאו מתורת שליחות הוא אלא כיון שהגדול אינו רוצה מחזירין על שאר האחין ואפי' אם הגדול אינו רוצה שיבמו שאר האחין ומשום דייבום הוא בכל האחין ומצוה בגדול לייבם ואם לא רצה הרי הוא מצותו בשאר האחין עכ"ל. ויש להפליא עליו שתלה בוקי סריקי באא"ז ז"ל לומר שעלה על דעתו דשאר האחין המיבמין הוא בשליחות האח הגדול וגרם לו זה שהעתיק דברי אא"ז שלא כראוי והחליף השיטה ונתן עליונים למטה ותחתונים למעלה והעתיק תחלה מ"ש בת"ש בשם הד"מ שכתב שהוא מדין שלוחו של אדם כמותו ואח"כ העתיק מ"ש ואל תשיבני כו' ולכן הי' סבור דהתב"ש מפרש דהתם מדין שליחות הוא כמ"ש בשם הד"מ אבל באמת הקורא למפרע לא יצא ידי חובת העיון בזה והמעיין בדברי אא"ז יראה דמעיקרא לאו מדין שליחות קאתי עלה וע"ש בסוף הס"ק דסיים בה להדיא וז"ל ומש"ס ושאר ראיות שהבאתי נלמד לכסוי דשרי לפרקים לכבד המהדר אחר המצוה כו' אבל דרך שליחות לא כמש"ל דמצוה בו כו' וכ"ש שלא יטול ממון למכור וע"ז נאמר אמת קנה כו' עכ"ל ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו המה אמורים לענין לכבד לאחר שלא בדרך שליחות אי שרי לכתחילה משום דחזינן שהתורה הטילה המצוה עליו וכן מבואר שם באמצע דבריו במ"ש איברא דקי"ל מצוה בו רק לפע"ד דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה שאינו רוצה לטרוח בעצמו כו' אבל בדרך כבוד כו' ע"ד שאמרו ביומא דף ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושיהו ומתבסמים שניהם כו' מבואר מדבריו ז"ל דאף ע"ג דבתורת שליחות השכר מצוה להמשלח מ"מ כשעושה שליח שלא לטרוח בעצמו יצא קצת שכרו בהפסידו שמראה בעצמו שאין המצוה חביבה עליו לטרוח בה משא"כ כשמכבד בה לאחר אע"פ שהאחר זוכה בעשיית המצוה מ"מ כיון שהוא דרך כבוד שזה שמח ומחזיק טובה למכבד לא אבד שכרו מבעל הגמול שהוא הגורם לעשייתה וזוכה ומזכה אחיו עמו. וע"ז בא בראש דבריו להביא ראי' ממנהג לכבד במילה לאחר אף לכתחלה ושוב הביא מכהן המקריב דמשמע שנותנה לאחר אף לכתחלה וכן מנדרים בתורם משלו על של חבירו דאף שתאמר צריך דעת בעלים מ"מ יכול הוא להרשותו אע"פ שזה האחר הוא הזוכה במצוה זו של התרומה והמצוה היא מוטלת עליו והיינו דמייתי מנדרים ולא מייתי מדין שליחות המבואר במס' תרומות ובקידושין וכל הש"ס משום דמשליחות אין ראיה דאז הוי כעושה בעצמו ושכר מצוה שלו משא"כ התם מבואר דאע"ג דמצוה דילי' הוא להפריש תרומה יכול להרשות לאחר שיזכה במצוה ומכ"ש אם נאמר שא"צ דעת בעלים וחשבינן לי' לזכות מה שהאחר תרם משלו לפי שלא אבד בזה שכר המצוה כיון שהוא גרם לה (ומ"ש בתב"ש שם אדרבה מהתם ילפינן שליחות כו' מלתא בעלמא נקט לסיועי דמדינא שרי להרשות לאחר ע"ש) ושוב מייתי ראי' מיבום דלא אמרינן מצוה על הגדול לייבם את כולם אלא קאמר אם רצה כו' אלמא דגוף המצוה המוטלת עליו ברצונו תליא מלתא ולא אמרה תורה המצוה אלא שאם רוצה הוא קודם למצוה זו ואם הוא מסלק עצמו המצוה על השאר ומעולם לא עלה על דעת אא"ז ששאר האחים הם שלוחים של הגדול ושוב אח"כ הביא הא דמצוה בו כו' ודברי הא"ז וד"מ ומחלק בין שלוחים בשביל שאינו רוצה לטרוח למכבד ק בדרך כבוד ואח"כ הביא דברי הש"ך ע"ש: ועתה אבאר כי מ"ש הגאון בספר המקנה בסוף דבריו דאף הש"ך לא קרא תגר אלא למכבדים אחרים במצוה אבל אם הוא מדין שליחות שהמצוה של האב אין בזה ביטול מ"ע דאב אלא משום דמצוה בו יותר כו' ובזה נדחו כל הראיות שהביא התב"ש משליחות דתרומה ומכהן העושה שליח להקריב קרבנותיו ומשליח לעשות מזוזה דפשיטא דבכל המצות קי"ל שלוחו של אדם כמותו אלא דמצוה בו יותר עכ"ל ואני תמה מאד שהרי מבואר מדברי התב"ש שהוא סובר דודאי אי בעי למעבד דרך שליחות מהני בדיעבד דשלוחו של אדם כמותו אבל עכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דמצוה בו יותר והתב"ש חידש בדבר דאע"ג דדרך שליחות לא מהני רק בדיעבד מ"מ דרך כיבוד אף לכתחלה שרי וכמש"ל באורך וע"ז סובב ראיות אא"ז מהא דתרומה האמור בנדרים וכן בכהן שנותן לכל מי שירצה להקריב קרבנותיו (ומה דמשמע מספר המקנה דהך דב"ק הוא בדרך שליחות דוקא הנה אע"ג דמפשיטות הש"ס משמע הכי דפריך שליח היכא מצי משוי וז"א לפענ"ד כמ"ש לקמן) או במנחות דאמר ר"ג לר"נ קבע לי מזוזתא ועביד הכי לכתחלה מוכח דלאו משום שליחות הוא דאל"כ: הו"ל למעבד בנפשיה משום מצוה בו יותר אלא ע"כ דאין כל ענין שליחות שוין דבכה"ג שנותן לאחרים לזכות במצוה דרך כבוד אין קפידא לעשות כן אף לכתחלה ומכ"ש לכבד לגדול וכמו דמייתי בהא דסוטה דף י"ג שאמרו הניחו לו כבודו בגדולים משא"כ אם היה דרך שליחות האיך התירו לכתחלה לעשות ע"י שלוחים ועי' בתב"ש שם שכתב דודאי היכא דאמרינן מצוה בו אסור לעבור עליו כו' וגם הא דמייתי מיבום דלא קאמר בגדול ליבם את כולם רק ברצה תליא מלתא והתם לא שייכא שליחות אלמא דמה שהטילה התורה החיוב ע"ז יותר היינו במקום שאין אנשים שרוצים לעשותה או כשהוא רוצה הוא קודם אבל אם יש שם אחרים וברצונו הניח להם המצוה אין איסור בדבר ואף לכתחלה יכול לעשות כן: ואדרבה נלענ"ד כי מ"ש בס' המקנה דאם הוא מדין שליחות המצוה של האב ובאמת שלכאורה היא קושית הד"מ על הא"ז ולענ"ד נראה בדעת הא"ז דס"ל שלא נאמרו הדברים דשלוחו של אדם כמותו אלא לענין התועל' של המעשה כגון בקידושין וגירושין וכל מידי דבעי שליחות ואם לא היה זה שולחו לא הי' הדבר ההיא מתקיים אם היה