בית אפרים חושן משפט ריד

כלל וא"ש בין לרבה ובין לאביי דכיון דאיכא עדים ש"ד ושפיר הוי מוחזק בחפץ על השעבוד שיש לו עליו בשכר מלאכה שעשה בו אך לפ"ז ע"כ לומר שידוע לעדים כמה דזולא זה א"ל ש"ד כיון שאין הדבר ידוע לעדים וא"כ כשידוע לעדים א"כ קשה נחזי עדים מאי קאמרי וע"כ דליכא עדים ומטעם מיגו אתינן עלה וקשיא לאביי והוא נכון לענ"ד דברי זעירא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה סז ראיתי לבאר הדין המבואר בח"מ סי' שפ"ב בש"ך שם ס"ק ד' כתב דמדברי הרא"ש פרק כסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למול אותו דומיא דכסוי דמי ששפך הוא יכסה כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה עכ"ל ואא"ז בספר תבואות שור סי' כ"ח הביא דברי הד"מ שכתב בשם א"ז דאסור והד"מ כתב עליו דיש לתמוה דמ"ש מכל התורה דשלוחו של אדם כמותו ואא"ז שם הרבה בראיות דשרי ושוב הביא דברי הש"ך בזה וכתב דז"א דודאי המצוה מוטלת על האב תחלה ומ"מ מצי משוי שליח גם מ"ש שמבטל מ"ע יש להביא ראיה משבת דף קל"ג דמשני באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין ופריך ואי איכא אחר לעבוד אחר כו' ולדבריו מאי פריך דהא מעיקרא עשה דאבי הבן וקמ"ל דאתי עשה דאביו ודחי צרעת אלא דהיכא דאביו מרשה לאחר הו"ל מקיים העשה ומיקרי אפשר לקיים שניהם כו' ע"ש: ומקרוב יצא לאור עולם ספר המקנה על קידושין למחו' הגאון החסיד נ"י וראיתי בדף ך"ט שם שהביא דברי אא"ז הת"ש וכתב על ראיה זו משבת שאין משם ראיה כלל דנהי דאיכא באב מצוה יותר מבאחר מ"מ כיון דאיכא ל"ת אין עדיפות מצוה זו דוחה ל"ת כו' ומאד נפלאתי מה ראה על ככה שהרי שפתי אא"ז ברור מללו דמודה בהא דהמצוה על האב תחלה ואפ"ה לא קשיא לי' דלידחי ל"ת דודאי אין עדיפות המצוה דוחה ל"ת רק אא"ז בת"ש דייק וכתב על מ"ש הש"ך שמבטל מ"ע שנראה מדבריו דבמצות מילה יש שני מצות עשה חדא שימול ואידך שהאב ימול וכל שמכבד לאחר מקיים מ"ע דמילה וביטל מ"ע דמילה וביטל מ"ע דאב ימול. וע"ז מקשה שפיר דא"כ מאי פריך לעביד אחר דהא הך מצוה שהאב ימול דחי ל"ת דבהרת ולהכי אתי קרא דימול אע"פ שיש בהרת לאשמעינן דעשה דאב דחי אע"כ דהך דאב ימול אינו מ"ע בפ"ע לומר דכשעושה ע"י אחר הוא מבטלה ומ"ש בספר המקנה עוד שם דאם האב עושה שליח הוי מצוה דאב ולא עדיף אב אלא משום דמצוה בו יותר ולא שייך לדחות ל"ת בשביל זה גם זה תמי' שהרי גם אא"ז דעתו כן שהרי הביא דברי הד"מ דשלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדבריו להדיא שכתב על דברי הש"ך וז"ל גם מ"ש שמבטל מ"ע ע"ז יש ראי' דאינו כן מדאמרינן בש"ס דשבת דף קל"ג דאמרינן דקמ"ל קרא ימול אפי' אומר האב לקוץ בהרת בנו מתכווין דאתי עשה דמילה ודחי צרעת ופריך ואי איכא אחר לעביד אחר דאמר ר"ל כו' אם יכול לקיים שניהם מוטב כו' והשתא מאי קפריך הרי מעיקרא עשה דאבי הבן וקמ"ל קרא דאתי עשה דאביו ימול ודחי צרעת אע"כ דהיכא דאביו מרשה לאחר ה"ל מקיים העשה ומיקרי יכול לקיים שניהם עכ"ל. ואמנם מה שרוצה הגאון ז"ל לפרש דגם הש"ך מודה בשליח ולא קאמר אלא במכבד שלא בדרך שליחות ע"ש לפעד"נ דלענין ביטול מ"ע פשיטא דליתא אף במכבד לאחר כי מ"ש הגאון דהתם בדרך שליחות והוי כאלו הוא העושה המצוה הוא תמוה לפענ"ד שאם נאמר שמדין שליחות האב נגעו בה א"כ הרי הוא נעשה שליח גם לבטל הל"ת דבהרת שהרי האב מתכוין בשליחות זה לקוץ בהרת בנו וא"כ אף שהשליח אינו מתכוין לקציצת הבהרת אנן לאו בתר מעשה השליח בעינן דלאו אדעתיה דנפשיה עביד רק על דעת המשלח וא"כ אם לא היה כאן מ"ע דמילה המוטל על האב היה השליחות בטל דאין שלד"ע רק כיון דיש כאן דבר מצוה שהרי מקיים בשליחות זה מ"ע שעליו למול את בנו העשה דוחה הל"ת ואין זה שלד"ע וא"כ אין חילוק בין איכא אחר או לא דגם מעשה האחר אע"פ שאינו מתכווין ע"כ אנו צריכין לומר שהאב הוא העושה והרי הוא מתכווין לעבור הל"ת ע"י קיום המצוה ופשיטא שא"ל דלענין קציצת הבהרת חשבינן שהוא מעשה השליח שאינו מתכוין כיון שאין שלד"ע ולענין מצות מילה המוטלת עליו חשבינן כאלו האב הוא העושה דהא ודאי ליתא שאין המעשה מתחלק לחצאין ועיין בספר המקנה שם מה שהביא מדברי הרמב"ם לענין מעילה שיש שלד"ע ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר דאז בטל השליחות ע"ש וקצרתי אלא ודאי דהא דאמרינן לעביד אחר דהיינו שלא בתורת שליחות האב ואע"פ שהאב קודם לזכות במצוה זו כל שהוא מרשה אותו הוא מותר לעשותו (וע"ש ברש"י שפירש לעביד אחר לא ליקו אב להתם נראה שכוונתו דאין לו לעשות דרך שליחות ואי קאי האב התם נראה כעושה בשליחותו וכדאמרי' בשבת דף ק"ב בקטן העושה לדעת אביו ואמנם דברי רש"י צ"ע דלענין דאורייתא נראה דלא שייך למימר הכי וכל שבאמת אינו עושה בשליחותו אין כאן איסור ויש ליישב ואין כאן מקומו) ולכן נלענ"ד כי מ"ש אא"ז אח"כ היכא דאביו מרשה לאחר ה"ל מקיים העשה אין ר"ל שמקיים העשה שהוטל על האב דבאמת ס"ל דאין כאן עשה בפ"ע לענין חיוב האב רק ר"ל שמקיים העשה של מילה שישנה כאן ובזה לבד מיקרי מקיים שניהם ומ"מ א"צ להרשות דרך שליחות רק בנתינת רשות בלבד סגי ליה ומ"ש הגאון ז"ל לדחות ראיות אא"ז משבת משום דמצוה על האב מאברהם ילפינן וה"ל עשה דלפני הדבור לפענ"ד ז"א שאם עכ"פ היה כאן עשה בפ"ע על האב שפיר הוי מצינן לאוקמי קרא דימול לרבויי דהך עשה דאבי הבן דחי הל"ת והיא גופא אשמועינן קרא דהך עשה נוהג לדורות ופשיטא שאין לדמות זה למה דאמר ר"ל אם אפשר לקיים שניהם כו' וקצרתי: גם הלום ראיתי בספר קצה"ח ח"ב סי' שפ"ב שכתב על מ"ש אא"ז הת"ש על הש"ך דמייתי מהרא"ש דמילה לכסוי דמ"ש כסוי דפשיטא להש"ך ומ"ש מילה דקמיבעיא לי' וכסוי גופא מנ"ל. וע"ז כתב בקצה"ח דראיות הש"ך מהרא"ש שכתב דאם האב אמר למוהל למול את בנו וקדמו אחר פטור ואם איתא דהוא יכול לעשות שליח א"כ יהיה צריך לשלם לאב שביטל מצותו שהי' שלוחו עושהו והו"ל מצוה דידיה ע"ש והנה מלבד שאין זה כוונת הש"ך שכתב ומדברי הרא"ש מוכח כו' דומיא דכסוי דמי ששפך יכסה כו' אך בלא"ה אין מדברי הרא"ש אלו ראי' כלל ומתחלה אבאר במ"ש בקצה"ח על קו' הד"מ על הא"ז שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר וע"ז הקשה בד"מ דהא בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכתב בקצה"ח וז"ל נראה לפמ"ש בתוס' רי"ד בפרק האיש מקדש וז"ל יש מקשים א"כ בכל דבר מצוה יועיל שליח ואומר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש כו' וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם כו' אבל בסוכה אה"נ שיכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה ואם ישב בה חבירו לא קיים כלום וכן לולב וכן ציצית וכל המצות עכ"ל: ובזה נדחו כל הראיות שהביא התב"ש משום דגבי קבע לי מזוזה הו"ל כעושה שליח לעשות לו סוכה והוא יושב בה וה"נ במזוזה הוא הדר בבית שיש בו מזוזה אבל במצוה כסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים כלום וה"ה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוספות רי"ד עכ"ל ונראה בעליל כי אגב חורפי' ושיטפי' רהיט ונטה מדרך הפשט הפשוט בתוס' רי"ד והיא שמ"ש שהמצוה שחייב המקום לעשות בגופן כו' ר"ל שחיוב עליו לעשות ע"י גופו ולכן בכסוי שאמרה תורה מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו הרי גופו לא עשה כלום וזה דבר שאינו כלל דא"כ בשחיטת פסח הא ודאי שהמצוה מוטלת על כל איש מישראל לשחוט הפסח והוא מחויב לעשותו בגופו אלא כיון שעושה ע"י שלוחו הו"ל כאלו עשה בעצמו וכדאמרינן ושחטו כו' דכל ששלוחם שוחט קרינן ביה ושחטו וא"ל דכיון שהאכילה ע"י עצמו הרי עושה המצוה ע"י גופו ז"א דמה ענין מצות אכילה שמקיים ע"י גופו למצות שחיטה ועוד דהא איכא כמה תנאי דס"ל אכילת פסחים לא מעכב'