בית אפרים חושן משפט רי

מציאת פועל דאם היה המציאה תוך ד"א קודם שחזר בו הרי הוא של בעה"ב ז"א דכבר כתבתי דאע"ג דתן כזכי מ"מ י"ל דגלי דעתי' דלא יזכה עד דמטא לידיה. והנה לקמן אמרינן כיון דנפל גלי דעתי' כו' וכתבו המפורשים בשם הר"ן דדוקא לענין ד"א דרבנן דהו"ל כאומר אי אפשי כו' ולפ"ז לענין ד"א דרבנן שפיר מועיל גילוי דעתי' דלא ניחא ליה עד שיבא לידו משא"כ לענין גוף ההגבהה שהגביה השליח אע"ג דלא ניחא ליה שתגמר הזכיה עד דמטא לידי' מ"מ בקנין דאורייתא לא אמרינן הכי רק דר"י ס"ל דגליה דעתיה דלא עשאו שליח כלל רק על הנתינה לבדה וא"כ זה המגביה לא הגביה רק לנתינה ממש ואין בדעתו לזכות לו בהגבהה בלבד כמ"ש המפורשים משא"כ ר"נ ור"ח ס"ל דדעת המגביה היה על הכל ומ"מ קנין ד"א לא מהני דגלוי דעת דלא ניחא ליה מועיל בזה משא"כ לענין הגבהה ולפ"ז א"ש קושית הרא"ש ממתני' דאמר תנה לי הא עשאו שליח ולפמ"ש לק"מ דהא עכ"פ במה שאמר תנה גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיזכה בהגבהה א"כ לא מהני השליחות רק דאם איתא דהממ"ל ק"ח היה לנו לומר שיזכה מצד ההגבהה בעצמה ואין גילוי דעת מועיל בזה אע"כ דלא ק"ח: והנה המפורשים הקשו דאי מעני לעני מחלוקת אמאי יתננה לעני כו' ליזכי לנפשיה ונלענ"ד ע"פ מ"ש התוספות בגיטין דקאמר ע"כ ל"ק רבנן כו' וא"ת למ"ד אי עביד מהני כו' דמהכא יליף מ"ד דתופס לבע"ח לא קנה והנה ביומא דף ל"ו אמרינן דפליגי ר"ע וריה"ג אי תעזוב השתא משמע וה"ל לאו הניתק לעשה שהזהירה התורה שלא ילקט ואם עבר ולקח מחוייב לעזוב אותם לעני ולגר וכ"פ הרמב"ם וכתב דאם אביד או נשרף לוקה והשתא א"ש כיון דדרשינן לא תלקט בשביל העני ועובר בלאו ותיקון הלאו הוא תעזוב אותם והך תעזוב אותם פירושו שיניח לענים אחרים כמו שמתפרש פשוטו דקרא לפי מה דאמרינן תעזוב השתא שאם לקט הוא מחויב לעזוב אותם לענים א"א לחלק פירוש הכתוב לחצאין ומתפרש ג"כ ע"ז הדרך כשלקט בשביל עני צריך לתקן הלאו לעזבו לעני ולגר א"כ אין חילוק בין אם הוא עצמו עני או לא (ובהכי א"ש ג"כ קושית התוספות שהקשו דהא אי עביד מהני ולפמ"ש א"ש דהא אביי הוא דס"ל הכי ואביי מתרץ התם דתעזוב השתא משמע והוא כעין שתרצו התוספות) וכיון דמ"ד מעני לעני כו' ס"ל דאליבא דחכמים תופס לבע"ח לא קני ממילא דילפי מהך דלא תלקט לעני ולכך הוצרכו לומר יתננו לעני הנמצא ראשון דבהכי הוי תיקנו הלאו: ובזה י"ל דברי התוספות מ"ש ד"ה מעני לעני כו' ויחלוקו בתופס לבע"ח וצ"ע דמנ"ל דטעמא דר"א כו' דלמא ר"א ס"ל הטעם משום מיגו כו' ולפמ"ש י"ל דאם נימא דבמיגו פליגי א"כ צ"ל דחכמים ס"ל דלא אמרינן מיגו ומה שצריך ליתן לאחר היינו משום דכתיב לא תלקט כו' ור"א פליג בתרתי וס"ל דאמרינן מיגו והיינו משום דלא דריש הא דלא תלקט וליכא איסורא כלל ובאמת טפי מסתבר דר"א לא פליג אהא דלא תלקט וס"ל דודאי איכא איסורא אלא דס"ל דתעזוב מעיקרא משמע וא"כ אי עביד מהני ושפיר זכה לו (ועי' בחלק אה"ע סי' קי"ד שכתבתי מזה וקצרתי) והנה התוספות בביצה הקשו על רש"י דאין סבר' שיהיה המגביה קונה בלא כוונה ולכאורה צ"ע דהתוספ' בב"ב כתבו להיפך דידו לא עדיף מחצירו ואע"פ שהתוספות כתבו שם לחלק היכא דידע ואין מתכוין לקנות אין זה סברא פשוטה כ"כ: ונלענ"ד שהתוספות ס"ל דאע"ג דחצר קונה היינו במשתמרת וא"כ אם נימא דידו כחצירו היינו במשתמרת דוקא ובההוא דמחזיק בשטרא אע"ג דדעתיה אארעא שפיר י"ל דקונה אף ע"ג שלא היה כוונתו על השטר כיון דמ"מ השטר הוא דמשתמר לדעתו שהרי הוא רוצה להחזיק בו אלא דדעתיה אארעא משא"כ גבי ההוא דמילא מים כיון שהוא לא היה כוונתו לקנות כלל א"כ אין זה קרוי משתמר לדעתו כלל שהרי הוא אין כוונתו להחזיק בו כלל רק מגביה לדעת חבירו וחבירו לא קנה והוא נמי לא קנה ואפשר שזהו כוונת התוספות בב"ב ג"כ דאם לא ידע כלל שיש שם מציאה ואלו היה יודע היה מתכוין לקנות שפיר קונה כיון דמשתמרת הוא הו"ל כיד אריכתא ובידו נמי כה"ג שפיר קונה משא"כ היכא שיודע ואין מתכוין לקנות וא"כ תו לא הוי כמשתמרת לדעתו ולא קני וס"ל להתוספות דאע"ג דלקח השטר אדעתא דארעא מ"מ לא אמרינן דהשטר היה משתמר לדעתו וצ"ע: ועוד י"ל לפמ"ש המרש"א דאי אמרינן המ"ל לק"ח א"כ י"ל שלא כיון לזכות לחבירו רק לנתינה בעלמא א"ש שהרי הש"מ בשם הרא"ש כתב דלכך קני בלא כוונה ולא דמי לעודר משום דהתם אינו מתכוין לזכות כלל אבל הכא עכ"פ מכוין לזכיה וא"כ לפמ"ש מהרש"א דאי אמרי' לק"ח ג"כ אינו מתכוין לזכיה כלל א"כ שפיר הקשו התוספות דאין סברא שיהיה המגביה קונה בלא כוונה: והנה מ"ש לעיל בשם הירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו לכאורה י"ל דדוקא היכא שרשות בעלים מעכב עליו אמנם מדברי הר"ן הביאם בש"מ בסוגיא דראה אותן רצין כתב לענין חצר דא"א לומר מטעם שליחות שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון וגם למ"ד הממ"ל לק"ח אינו מתורת שליחות רק משום דמיגו דזכי כו' ודברים אלו הובאו בנ"י שם בשם הר"ן בקצרה ע"ש. ולפ"ז מבואר דאף במציאה כה"ג לא מהני אמנם התוספות בב"מ דף ע"א כתבו דנהי שאם היה העכו"ם מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה כו' ע"ש משמע דבהפקר שפיר מהני להיות שלוחו וכ"כ התו' אע"ג דיכול לזכות לחבירו במציאה כו' ומשמע דמועיל מדין שליחות (ואפשר לדחות דאם הי' מפקירו היה יכול לזכות מטעם מיגו דזכי כו') ולפ"ז צריך לחלק דהתם אין רשות בעלים מעכב עליו ולפי זה לכאורה יש לומר לחלק בין מציאה להפקר גמור דבמציאה אע"פ שנתייאשו הבעלים מ"מ כל כמה דלא מטא ליד הזוכה לא נסתלק רשות בעליו ממנו לפמ"ש התוס' דיאוש אינו כהפקר גמור וא"כ אינו יכול לעשות שליח לזכות במציאה משא"כ בהפקר ולפ"ז קשה מאי מייתי ר"כ ראיה ממתני' דלמא דוקא גבי פיאה אמרינן מיגו דזכי כו'. דמועיל זכיית חבירו מטעם שליחות והנה התוספות הקשו למ"ד ד"א קונות בר"ה מאי פריך בכתובות אי דאפקיה לר"ה כו': ונלענ"ד ליישב עפ"י דבשבת דף צ"ב פריך לר"י דאמר שמי' אגד מברייתא דגונב כיס ומוקי בדנסכא והנה לר"י בלא"ה פריך שפיר אי דאפקי' דר"י ס"ל דד"א אינו קונה אף במתנה כמבואר בש"מ בשם הירושלמי וא"כ לא אזיל קושית התוספות רק לאינך מ"ד וא"כ י"ל דפריך שפיר למ"ד ל"ש אגד א"כ איסור שבת איכא תיכף שיצא המעות לחוץ ואיסור גניבה ליכא כיון דהכיס אכתי מקצתו בפנים לא קנה הכיס עדיין כמו אליבא דר"י דנסכא דלא קני עד שיצא כולה לחוץ וא"כ אף המעות לא קנה לענין גניבה מחמת ד"א דהו"ל כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני דהא החצר אינו רק רשות בלבד משא"כ אם משיכה קונה בר"ה שפיר קני דמשיכה מועלת בכליו של מוכר כמבואר בתוספות בב"ב דף פ"ו ובש"ע סי' רי"ש ועי' בתשובה שכתבתי בהלכות פסח חלק א"ח סי' ל"ז ובהלכות קידושין סי' מ"ח שהארכתי בזה: דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה סו שאלה לברר דין ראובן שבא ליקח כליו מבית האומן והשיב לו האומן שלי הם שקניתי אותם ממך והשיב ראובן הלא יש לי עדים שמסרתי אותם לתקנם והשיב האומן כן הדבר אבל אח"כ שלמתי לך דמי מחירם והעדים אינם בכאן כי הלכו להם למדינת הים הדין עם מי: תשובה כדי לברר הדין על בוריו צריך אני להאריך לברר ולקשט ההלכה בסוגיא זו בב"ב דף מ"ה ואגבן יתבארו כמה דינים מחודשים בענין זה ויתיישבו כמה קושיית בסוגיא זו על מכונם וזה החלי בעזהשי"ת. הנה אהא דתנן אומן אין לו חזקה איתמר עלה אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היה דברים מעולם כי אמר ליה נמי לקוחה הוא בידי מהימן א"ל אביי א"ה אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוחה הוא בידי מהימן א"ל רבה מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים לא ס"ד אלא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והתוס' בד"ה