בית אפרים חושן משפט כא

דמים משא"כ אם בשעה שנאבד לא היה שוה רק זוזא י"ל דאף דבשעתא דגזלה הוי שוה ד' מ"מ האי שעתא אכתי אין עליו חיוב דמים כלל רק דליהדר ליה חפץ וחיוב דמים אינו בא אלא בשעה שנאבד מן העולם ואם על שעת הגזילה אתה מחייבו הרי הוא נותן לו כאותו חפץ שגזלו ומה בכך שהוזלו אח"כ וכעין שגנב קרינן ביה כיון שהוא ממש כאותו חפץ שגזלו אלא דמסוגית הש"ס דב"ק דף ס"ו דמוקי מילתא דרב דמעיקרא שוה ד' והשתא זוזא קרן כעין שגנב ומבואר שם דהיינו כאותו שעה שגנב ממש אף שבשעה שטבחה ומכרה נמי לא הוה שוה רק זוזא אפ"ה משלם לו ד' כשעת גניבה ואם איתא דאם מחזיר לו חפץ כזה כעין שגנב קרינן ביה א"כ מה לי הן ומה לי דמיהן שהרי בזוזא יכול לקנות חפץ כזה וליתן לו וע"כ דרב ס"ל דאחיי' לקרן כעין שגנב היינו לענין הדמים שצריך להשלים שיהיה שוה כ"כ דמים כמו שהיה בשעת גניבה אע"ג דבהאי שעתא דגניבה הוי בעינא ולא היה שם חיוב דמים עדיין וכן מבואר בב"מ גבי שליחות יד דקאמר אי לימא בשעת הוצאה מן העולם וכי לית ליה כל הגזלנים כו' ומבואר מזה דאף שהוזל בשעת הוצאה מן העולה משלם כפי שויה בשעה ששלח בה יד: ובאמת שצ"ע לפי זה מה שהוקשו בב"ק דמאי קמ"ל רב מתני' היא דמשלמין כשעת הגזילה וכן הקשו בב"מ ולפי מ"ש י"ל דשפיר קמ"ל רב דאף אם בשעה דתברה או איתבר ממילא כבר הוזלה אפ"ה משלם כשעת הגזילה ממש ובמתני' י"ל דבשעתא דאיתבר אכתי לא הוזלה ואההוא שעתא מחייבינן ליה: אך מדברי הש"ס דב"מ שהבאתי לעיל משמע דלישנא דכשעת הגזילה היינו אפילו בכה"ג שהוזלה קודם שעת הוצאה מן העולם דאל"כ לא הוי פריך מידי: שוב מצאתי בפ"י בב"ק שעמד בזה על דברי התוספות וכתב ליישב בדוחק ע"ש ובמ"ש ד"ה לימא פליגא דרב אדרבה ואין כאן מקומו: ועכ"פ מבואר ממאי דכתיבנא דאף אם הוזלה קודם שנאבדה משלם כשעת הגזילה ולא מהני אף אם יתן לו חפץ כזה דמה דאמרי' כעין שגנב היינו דמי שיווי החפץ וצ"ל דהכי משמע לי' לישנא דקרא דגניבה וחיים אחי' לקרן של גניבה שיהא שלם בשיווי דמים כמו בשעת גניבה ומ"ש התוס' לפרש אדיוקא היינו לומר דרב קמ"ל דיוקא דקרא אבל מ"מ קרא גופא צריך לגופיה ג"כ וע"ש בדברי הרא"ש וצ"ל טעמא אע"ג דהאי שעתא לא איחייב בדמי' כלל מ"מ כשנאבד אח"כ איגלי מילתא למפרע דמההו' שעתא ברשותיה קאי ובדמי קנינהו והרי הוא כלוקח חפץ מחבירו ומתנה באם שלא יחזיר לו החפץ לזמן פלוני יהיה החפץ קנוי לו מעכשיו בעד סך כך וכך וה"נ אוקמי רחמנא ברשותיה דאי מגנב או מתביר לחייב עליו משעה שהוציאה מבית הבעלים ולפום ריהטא יש ליישב בזה לשון רש"י בחולין דף מ"ם שכתב דלא מבעיא הגביה והרביצה שקנאה בהגבהה ותמהו התוס' דא"כ מאי פריך לקמן מהמטמא כו' והמנסך דנימא מדאגביה קניה א"ו דקנין גזלן אינו רק לענין אחריות אונסין אבל לא להיות שלו וכדאמרינן גזל ולא נתיאשו כו' זה לפי שאינו שלו ולפי מ"ש י"ל דודאי גם רש"י מודה דמה שקונה בשעת גזילה אינו קנין להיות שלו כמבואר בדוכתי טובי בש"ס אך כ"ז כשעדיין יש בידו לקיים מצות השבת חפץ בעיני' אבל אם כבר א"א להשיב החפץ בעין וחל עליו חיוב דמים נעשה שלו לגמרי למפרע משעת גזילה כדמוכח בש"ס מהא דמשלם כשעת הגזילה ולא מהני חזרת חפץ כזה כל שהוזל וגזירת הכתוב הוא שיהא החפץ שלו והוא מחויב לשלם דמי שוויה כשעת הגזילה ולפי"ז א"ש בההוא דגזל ולא נתייאשו כו' שפיר קאמ' זה לפי שאינו שלו דהא החפץ איתא בעינא וחל עליו חיוב השבתו ולא קני' ליה רק לאחריות אונסין וכן בההוא דהמטמא כו' דמיירי שהיה אכתי בעינא לכן אע"ג דאגביה לא קני' כי אם לאחריות אונסין לבד משא"כ בהך דרבוצה דהשתא מיהא שחטה ומתחייב הוא למפרע הדמים כשעה שהגביה לגזלו ושפיר קניא ליה גם לענין שתהיה נאסר כשלו זה אמרתי בחפזי ועדיין לא נתחוור לי כל הצורך ועת לקצר: ותבנא לדינא דאף דהדין דין אמת דלא דמי גזל להלוואה דבגזל סאה חטים שוה ד' והוזל ועמד על זוז ונאבדו אין יכול לשלם לו חטי דרחמנא חייביה בדמי שוויה שבשעת הגזילה ובהלוואה אינו כן אלא קי"ל שהוזלו נותן לו חטים מ"מ בגזל מטבע ונפסל לא שייך לפלוגי בהכי דבגזל חפץ אמרינן דהוי כאלו לקח החפץ ונחחייב בדמיה שויה וברשותי' הוזל משא"כ בגזל מטבע ונפסל דנהי שתאמר דהוי כאלו נתחייב שיווי המטבע כאלו לקח ממנו המטבע ונתחייב ליתן אחר תמורתו מ"מ הא בקונה גופא הדין כן שיכול ליתן לו מטבע שנפסל וגדולה מזו נראה דאם גזל חפץ ונפסל המטבע שבני המדינה נושאין ונותנין בהם שיכול לסלקו במטבע זו שנפסל אם נאמר דמוכר פרקמטיא לחבירו שיתן לו מעות יכול לתת עבורם מטבע שנפסל והך גזלן לא גרע מלוקח דלו יהיה שכבר פסקו הב"ד שמחויב לשלם לו והחיוב על המטבע שבני המדינה נושאין ונותנין בהם והשתא אע"ג שנפסל מצי לסלוקי ביה ומכ"ש בגזל אותו מטבע עצמה ונפסל שיכול לסלקו באותו מטבע עצמה וכיון דמתני' דקאמרה בגזל מטבע ונפסל אומר הש"ל דמשמע דאי ליתא בעינא צריך ליתן לו מטבע החדש ע"כ דגם במוכר פרקמטיא על מעות ונפסל שצריך ליתן לו מטבע היוצא (ומיירי שהחדשים והישינים שוים במשקלם אע"ג דזילי פירי מחמת חריפות אין בכך כלום) ולפי מ"ש התוספות דאין סברא לחלק בין מוכר פרקמטיא למלוה מעות ע"כ דגם במלוה דינא הכי וזה נראה דעת הראב"ן והובא ג"כ במרדכי שכתב במלוה על המטבע נותן לו מטבע היוצא ומיירי שהחדשים שוים במשקלם אע"ג דזילי פירי מחמת חריפות אין בכך כלום וכגון שהוציא הלוה המטבע דאל"כ לא גרע מגזלן שאומר לו הש"ל וגזלן אם הוציא המטבע שגזל לא עדיף מלוה ונותן המטבע שיוצא ואי קשיא דתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה י"ל כיון דהחדשים והישנים שוים במשקל כשעת הגזילה הוא עכ"ל ולכאורה יש לתמוה על מ"ש ואי קשיא כו' דהא אדרבה מה"ט צריך ליתן לו מטבע היוצא דאל"כ היה נותן לו מטבע שנפסל כמו מלוה סתם ולפי מ"ש א"ש דהראב"ן ז"ל ס"ל דגם מלוה סתם צריך לשלם מטבע היוצא והאי דנקט על המטבע היינו לומר שלא היה הלוואת פירות לשלם פירות אלא דמים וכמ"ש ה"ה בדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלוה ולזה קאמר דאף שהחדשים חריפי וזילי טפי שאף בעת שהיה הישנים יוצאין בהוצאה לא היו נותנין כ"כ פירות כמו בעד החדשים דחריפים טפי אין בזה משום ריבית כיון דלא שבח לענין נסכא רק מחמת חריפות המטבע אין בזה משום ריבית וגזלן שהוציא המטבע צריך לשום כדין לוה ממטבע החדש ולזה כתב ואי קשיא דלהוי משלם כשעת הגזיל' וא"כ לא דמי ללוה דבלוה אם לוה סאה חטים והוקרו אם לית ביה משום ריבית כגון שיצא השער משלם חיטים משא"כ בגזלן אי שוה זוזי מעיקרא והשתא ד' ואיתבר ממילא משלם זוזי כשעת הגזילה וכיון דהישנים לא הוי חריפי כהנך דחדתי עבדי להו וזיילו פירי מחמתייהו א"צ לתת החדשים רק כשעת הגזילה ולזה קאמר הוי כשעת הגזילה כיון ששוים במשקל' ולא יהא חוטא נשכר מה שהחדשי' חריפי וזילי פירי מחמת חריפות כנלענ"ד בפירוש דברי המרדכי והראב"ן בזה: והנה במ"ש הראב"ן והמרדכי בשמו דגם במלוה אומר לו הש"ל הוא מלתא בלא טעמא דהא מלוה להוצאה נתנה והוי כאינו בעין וכמ"ש התוס' והסמ"ג והגהות מיימוני והראב"ן גופי' בפ"ק דקידושין דאפי' במלו' ע"פ בעין אינה מקודשת דלהוצאה ניתנה ואינה ברשות בעלים לחזרה ע"ש ונלענ"ד שהראב"ן סובר דמה שאמרו אינה ברשות בעלים לחזרה היינו לתקנת הלוה ולא לתקנת המלוה והלכך מיד שהמלכות פוסל המטבע אנן סהדי דניח' לי' ללוה שיהא ברשות מלוה ואינו רק כפקדון גבי' ואע"ג דמ"מ אכתי אחריות אונסין עליו וכמו פקדון במעות שאינם צרורות כיון דאי מתרמי עיסקא זכי בי' מ"מ לענין זה שהמטבע בעינא רק שנפסל אכתי לא פקע רשותי' דמלוה לגמרי ושפיר מצי א"ל הש"ל וכיוצא בזה כתב הבעה"ת בשם הרמב"ן הובא בטור וש"ע ח"מ סי' ע"ד לענין אם בא לפרוע תוך הזמן והמלוה אינו רוצה שלא יהיה אחריותו עליו בתוך הזמן אין שומעין לו דקביעת הזמן לתקנות הלוה הוא וע"ש שהרמב"ן כתב שאם מצוי וניכר לעינים חילוף המטבע אינו יכול לכופו לקבל חובו דמדמי ליה