בית אפרים חושן משפט רח

פשיטא דרגל אין היזקו מצוי כיון שאין חיובו אלא בשלח דוקא וא"כ י"ל דהכי אזל תירץ הש"ס אי לא כתב רחמנא רק ושילח סד"א ה"מ היכא דשלח שלוחי. ולפ"ז י"ל דלא קאי אלא אשן דמסתבר משום דיש הנאה להזיקה משא"כ רגל וא"ל דגם רגל בכלל ושילח דשקולין הם ז"א דהא רגל אין היזקו מצוי בכה"ג ולכך איצטרך וביער לחייב בשן אף דאזלא ממילא וא"כ ממילא מוכח דושילח קאי ארגל. ולפ"ז א"ש קושית התוס' דאי לאו דכתיב כאשר יבער הוי מוקמינן ובער ארגל דא"ל דמושלח נפקא ז"א כיון דושלח מורה דוקא שלח שלוחי א"כ לא קאי ארגל אבל השתא דמייתינן כאשר יבער דע"כ ובער פירושו שן ואפי' אזלא ממילא א"כ מוכרח דושלח קאי ארגל ושוב אמרינן דומיא דשן וכמש"ל עכ"ד קדשו ז"ל (וכעת איני זוכר היטיב אם הי' דבריו ע"ד זה או קצת על דרך אחר רק המכוון ממנו כמ"ש) ודפח"ח: ואני הוספתי נופך משלי לתרץ קושי' התוס' שם בהא דאמרי' דומיא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא כו' והקשו התוס' וא"ת ונימא איפכא כו' ונלענ"ד דהנה הא דאמרינן לא הרי השור היינו משום דרגל היזקו מצוי ולכך לא הוי ילפינן מיניה והנה הרשב"א פי' הא דאמרינן דומיא דרגל היינו משום דרוב היזקו של רגל אינו מכלה הקרן ומ"מ אכתי קשה דמ"מ נימא איפכא לאקשויי לשן דמסתמא חיוב דידיה במכליא קרנא הוא ולפמ"ש א"ש דרש"י כתב רגל היזקו מצוי דכל שעה היא מהלכת ואם יש תחת רגליה כלום היא דורסת. ולפ"ז א"א לומר דנימא איפכא ואין חיוב ברגל כ"א במכליא קרנא דוקא דא"כ תיקשי קרא בשן ל"ל נילף מרגל דא"ל דשאני רגל דהיזקו מצוי ז"א דאם נימא דגם ברגל מכליא קרנא דוקא בעינן א"כ גם רגל אין הזיקו מצוי דאע"ג דכל שעה היא מהלכת כו' מ"מ רוב היזק שלה לא מכליא קרנא וא"ש נמי מאי דקאמר דומיא דשן ל"ש שלח שלוחי כו' דע"כ מוכח דשן ל"ש שלח שלוחי דא"ל איפכא דא"כ שן ל"ל כלל דא"ל דשאני רגל דהזיקו מצוי ז"א כיון דבעינן שלח שלוחי גם רגל אין היזקו מצוי כמו שן וכסברת הגאון ז"ל וקצרתי דברי חותנך הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. ומידי דברי בו זכור אזכרנו מה דנקיטנא בידי מרגניתא טבא שאמר א"א הרב הה"ג ז"ל ששמע מרבו הגאון הנ"ל בעירובין דף נ"א דאמרינן הני אלפים אמה היכא כתיבן כו' אמר ר"ח למדנו מקום ממקום כו' וחוץ מחוץ דכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה כו' ושוב אמרינן אהא דר"ח בן אנטיגנוס דאמר אלפים אמה עגולות ממ"נ אי אית ליה ג"ש פיאות כתיבן ופירש"י דכתיב את פאת נגב ופאת משמע מרובה ע"ש. ולכאורה תמוה דלמה נקט את פאת נגב כיון דבש"ס נקט את פאת קדמה וגם הוא קודם בתורה ואמר הגאון ז"ל ע"פ מה דאמרינן בפסחים דף י"ב בשעה שית יומא בקרנתא קאי ופירש"י דדבר עגול אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו ומחזי פלגא דרום בסוף מזרח וראש מערב ולכך קאמר בקרנתא קאי ולא קאמר במצעי דדרום קאי ע"ש. וממוצא דבר אנו למדין שאם בדבר עגול אנו רוצים לקרות עליו שם פאה וקרן א"א לעשות ממנו כ"א שני קרנות דהיינו או מזרח ומערב או צפון ודרום שבדבר עגול הקרן תופס בחצי העיגול כמדתו לכל רוח וזה כוונת רש"י דבש"ס נקט את פאת קדמה שהוא מזרח ונקט איהו פאת נגב שהוא דרום ואם מוכח דהני פיאות מרובעים הם דבעיגול אין מציאות להיות פאת מזרח ופאת דרום רק מזרח ומערב או צפון ודרום (ואע"ג דבקרא בלא"ה חשיב הפיאות לארבע רוחות נקט רש"י פאת נגב דמהא לבד נמי מוכחא מלתא וכדרכו ללמד בכ"מ דרך קצרה: שאלה סה שאלה לבאר בדין ראובן שהי' נושה בשמעון ושלח שלוחו לתפוס מטלטלין של שמעון ושמעון חייב לבע"ח הרבה ובאו לדין עם זה השליח מה דינו: תשובה הנה בב"מ דף י' בסוגיא דהיה רוכב ע"ג בהמה הקשו התוס' על רש"י שפי' דמהני בעשאו שליח אף שהוא תופס לב"ח מעובדא דיימר בר חשי והרא"ש הקשה ממתני' דקתני ואמר תנה לי והש"ס רוצה להוכיח מזה דהממינק"ח והטעם משום תופס לבע"ח וא"כ מוכח דלהך מ"ד אף בעשאו שליח לא מהני עוד הקשו דמעיקרא מאי קא קשיא ליה לר"נ ממתני' דלמא בדאמר תחלה ומנ"ל דמתני' מיירי שאומר זכיתי עכשיו ולהקשות על עולא. עוד הקשו התוס' על ר"י דאמר משנתינו דאמר תנה לי כו' הא ר"י ס"ל האומר תן כאומר זכי דמי: ונלענ"ד לתרץ ומתחלה אבאר במאי דמוכח מפשיטות הש"ס דיימר בר חשי דעשאו שליח לא מהני כמ"ש התוספות והך מלתא טעמא בעי דלמה יגרע שליחות מכל שליחות שבתורה ואע"ג די"ל דע"כ לא ריבתה התורה שליחות אלא היכא שאינו חב לאחרים מ"מ הא חזינן באומר לשלוחו צא וגנוב דהוי מהני השליחות לחייב למשלח אי לאו משום דאשלד"ע וכן גבי מעילה וטביחה וכה"ג ולא אמרינן דהוי חב לאחרים אלא ע"כ דשליחות מהני אף שחב לאחרים ודוקא לדון בדין זכיה מתורת שליחות לא מהני היכא שחב לאחרים כיון שמה שהוא זכות לזה הוא חוב לזה אין יכול להעשות שליח מעצמו אבל כשנעשה שלוחו של זה בפירוש למה לא יועיל השליחות וכ"כ הפ"י בכתובות באמת לשיטת רש"י. אך י"ל ע"פ מה דאיתא בירושלמי דגיטין בפרק האומר דאע"ג דבאשה שאמרה התקבל והוא אמר הולך מגורשת משהגיע ליד השליח מ"מ במתנה אינו כן משום דבגט התורה זיכתה לקבל דבר שהוא שלה אבל במתנה שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"ש וביאור הירושלמי כתבתי במקום אחר ולפ"ז א"ש בהא דיימר בר חשי דהרי התם אמרינן דאי לא תפס אזי ינתן ליורשים או לכושל רק אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיניה ולפ"ז כל כמה דלא תפס לאו דידיה הוא ואינו חל ע"ז תורת שליחות כלל דהוה כעושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ואין כאן מקום לדין רק מתורת זכיה דהיינו בשעה שהוא תופס יועיל תפיסתו בשביל חבירו וזה לא מהני שהרי הוא חב לאחרים ולפ"ז א"ש גם במתנה דקתני תנה לי וקס"ד דהטעם משום דהממ"ל לק"ח ואע"ג דעשאו שליח מ"מ לא מהני שליחות בדבר שאינו שלו משא"כ בהא דתופס לבע"ח שפירש"י שיש לו נושין הרבה וא' מבקש לתפוס קודם ע"ז שפיר כתב רש"י שלא עשאו הנושה שליח דאם עשאו שליח מהני וטעמא דמלתא שהרי כבר כתבתי בשם הירושלמי דבגט מהני כיון שמקבלת דבר שלה ור"ל דאז הוי יד השליח כיד האשה ממש אע"פ שזה אמר הולך והיינו שיגיע ליד האשה מ"מ כיון שחל שליחות שלה לקבלה הוי כאילו קיבלה האשה בעצמה ולפ"ז גבי נושים הרבה כל כמה דלא תפס חד מינייהו ברשותא דכולהו קאי וגם לזה יש לו חלק בו לפי ערך החוב המגיע וע"ז בודאי שפיר מועיל השליחות שהרי הוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלו ולענין זה הוי יד השליח כיד הבעלים ואנו דנין כאלו הבעלים בעצמם הם התופסים וא"כ אף לענין שאר הממון שתפס אע"ג שלענין זה לא חל השליחות מ"מ שפיר מועיל תפיסתו דאמרינן ביה מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה דלענין זה החלק הו"ל כאלו הוא הבעלים וזוכה בו לעצמו ולענין השאר זכה בו ג"כ לבעלים מטעם מיגו ושפיר כתב רש"י דמהני בזה אם עשאו שליח: ובזה יש ליישב ג"כ דברי רש"י בביצה דף גבי מילא מים ונתן לחבירו דקאמר דפליגי ר"נ ור"ש דמ"ס בירא דהפקרא והממ"ל לק"ח ומ"ס בירא דשותפי ופירש"י דמיירי שאמר לו למלאות והלך בשליחותו ואין זה כמגביה מציאה ולכאורה קשה דהא רש"י ס"ל דעשאו שליח מהני וא"כ אף למ"ד בירא דהפקרא נמי מ"ט לא קני וכן הקשה באו"ת סי' ק"ה ולפמ"ש א"ש דרש"י פי' כן להך מ"ד בירא דשותפי ולדידיה שפיר מהני השליחות משא"כ למ"ד בירא דהפקרא ולשיטת רש"י גם בזה שייך דינא דתופס לבע"ח וא"כ מצד שליחות לא מהני כלל דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו: ובאופן אחר י"ל דברי רש"י דלכאורה קשה לפי מ"ש הירושלמי שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו לפ"ז קשה היאך חצר קונה מציאה למ"ד משום שליחות איתרבאי הא אף בשליח לא מהני בדבר שאינו שלו וכיוצא בזה הקשו המפרשים אם נימא דהו"ל כתופס לבע"ח ע"ש וצ"ל דאע"ג דלא חל השליחות קודם שתגיע לידו מ"מ שפיר חל השליחות כשתגיע לידו שאז השליחות חל בשעה שהוא נעשה שלו ומ"מ שפיר קאמר הירושלמי היכא דא"ל הולך