בית אפרים חושן משפט רו

מילי לא מימסרן לשליח דלמא טעמא משום לשמה ועל זה כתב הר"ן דאם איתא דמימסרי לשליח אם כן אלו נעשו שלוחי הבעל והם כמותו והסופר והעדים ששומעים הוי כשומעים מפי הבעל ע"ש. ולפי"ז הן הן הדברים גם לענין שליחות בכתב דאם נאמר הגדה בכתב ל"ש הגדה אז שפיר י"ל דאע"ג דלענין גט לא בעינן הגדה בפה רק ריצוי בלבד מ"מ לענין שליחות לכתוב לא מהני כיון דבעינן לשמה. וכיון שע"י כתב ל"ש הגדה לא מיקרי לשמה שליחות זה שהם עושין עפ"י הכתב אבל אם נימא דהגדה בכתב שמיה הגדה לכל מילי למה לא יועיל הגדה זו בכתב כהגדה בפה לענין כתיבת הגט מה"ת לא יהיה ע"ז שם כריתות לשמה כיון שהבעל מגיד להם בכתב והגדה גמורה ומאי טבותא אם אמר יאמר בפה ממה שכתב בספר ואם נרצה לדחוק ולומר דאע"ג דחשיבי הגדה לכל מילי מ"מ לענין לכתוב לשמה לא סמכא דעתייהו דסופר ועדים לסמוך על כתב הבעל לא ידעתי מאין הרגלים לומר כן ומה ראו לחלק בין הפרקים כיון דהגדה חשיבי הוא אף לענין עדות. ועוד שבאמת צריך לעי' בכוונת הרמב"ן שכתב וז"ל ואפשר לומר שאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו כו' עי' שם ודבריו סתומים דאם כוונתו דבכה"ג לא סמכה דעתייהו לכתוב לשמה מאי האי דסיים בה ובעינן נמי וכתב הבעל. ואם הוא טעמא באנפי נפשיה פשיטא שאין צריך שאין בזה בנ"ט כלל דהא גבי נתינה ג"כ ונתן בעינין שיתן הבעל ואפ"ה שליח עומד במקומו אעפ"י שלא שמע מפיו אלא נעשה שליח שלא בפניו ומאי עדיפותא דכתיבה מנתינה לענין זה ואמנם פשיטות דבריו משמע דחד טעמא הוא שצריך לשמה ובעינן וכתב הבעל ר"ל שהבעל יכתוב לשמה ואין הסופר והעדים עומדים במקומו לכתוב לשמה כשלא שמעו מפיו ומ"מ הלשון דחוק מאד והך ובעינן נמי וכתב הבעל הוא שפת יתר לכאורה וגם גוף סברתו של הרמב"ן צ"ע דאפילו מאן דסבר דבעינן שליחות בכתיבה מ"מ הרי יש כאן שליחות בכתיבה זו שהרי מועיל מה שעושה שליח שלא בפניו וא"כ כיון שהאנשים האלה אשר צוה להם הבעל אמרו לסופר כשהם נאמנין בעיני הסופר והעדים שמבנין הבעל יצאו הדברים ועפי"ז עבדי עובדא בנפשייהו לכתוב גט ולחתום ומה"ת לא יתנו לב לכתוב לשמה ומכ"ש אם נימא דלא בעינן שליחות בכתיבה והיא שיטת הרמב"ן ג"כ. ומ"ש התוס' בגיטין דף ך"ג אהא דעד שיאמר לסופר כתוב כו' הטעם משום דלא מקרי לשמה וכ"כ שאר מפורשים התם א"ש דמיירי כשכותבין בלי צוואת הבעל רק שכותבין מעצמם אז אעפ"י שהם מתכוונים מעצמם לשם בעל ואשה זו מ"מ אין זה לשמה כ"א כשנכתב עפ"י הבעל שצוה ע"ז דאל"כ סתם אשה לאו לגירושין קיימא משא"כ באומר אמרו לפלוני דהא הני תר' לא חשידו דמשקרו ועושים מעשה על פיהם לכתוב ולחתום ואשה זו לגירושין קיימא מפי הבעל שגמר אומר לכתוב לה גט מה"ת לא יתנו לב לכתוב לשמה ואם נפשך לומר דאכתי דכל שהם עצמם לא שמעו מפי הבעל אף ע"פ ששמעו מפי שום עדים כשרים שאומרין כן בשם הבעל מ"מ אכתי לא ברירא להו מלתא והוא אין ולאו ורפיא בידייהו ואעפ"כ עושין מעשה וכותבין וחותמין מספק דשמא כדברי אילו העדים כן הוא וזה הוי ככותב סתמא דלא הוי לשמה כיון שסתם אשה לאו לגירושין קיימא מ"מ אם נאמר כן אין ללמוד מזה לענין הגדה בכתב כיון שהכתב ניכר וידוע להם שהבעל כותב להם לכתוב גט ומכ"ש אם הוא כותב לפניהם ממש למה לא יאמינו לקול האותיות האלה ונאמר דאכתי מספקא להו בדעת הבעל ואין נותנין לב לכתוב לשמה אך באמת אין נלענ"ד סברא זו גם לענין אומר אמרו כיון דתרי מהימני בכל עדיות שבתורה אף ע"פ שזה שאומרים לסופר ועדים אין ע"ז תורת עדות שצריך שיעידו בפני שלשה וכל שאר דיני עדיות מ"מ עכ"פ מהיכי תיסיק אדעתייהו דסופר ועדים שיסתפקו בדבר כיון דבי תרי לא חשידי כלל: ולכן נלענ"ד בסברת הרמב"ן דכל שלא שמע מפיו דבעל עצמו רק הוגד לו מפי אחרים בשמו אע"פ שהוא מאמין כי יאזין קולם מ"מ אין זה לשמה דעל הרוב דרכו של זה שנשלח ועושה מעשה לעשות הענין מחמת שנשלח מן האיש המצווה לו ואע"פ שהוא אומר לו בפירוש שהוא אינו המצווה רק פלוני אמר לו שיצוה לעשות כך מ"מ זה העושה מעשה בשעת עשייתן כל עיקר עשייתו הוא עפ"י דבורו של זה ועינו ולבו על זה האיש ששמע מפיו שיעשה כך וכיון דגבי גט לשמה בעינן והיינו שיעשה השליחות שנצטוה מהבעל ועל דעתו לבד ואז הוא עומד במקומו מ"מ כיון שאין כח אחר מעורב בו משא"כ אם בשעה שכותב דעתו גם ע"ז שאמר לו לכתוב והוא כותב בשם פלוני שאמר לו בשם הבעל שיכתוב אין זה עומד במקום הבעל שיהיה כאילו כתבו הבעל לשם כריתות משא"כ לענין נתינה אף אם הוא נותן בכוונה זו לפי ששמע מאילו שנצטוה מהבעל לא איכפת לן בהכי דגבי נתינה לא בעינן לשמה ודוקא בכתיבה דכתיב לה לשמה קפדינן שלא יהיה שם עירוב מכוונה אחרת כלל כנלע"ד לסברת הרמב"ן ז"ל: והנה עיינתי בלשונות הרמב"ן ז"ל המדברים מענין זה וראיתי בחידושיו לגיטין דף ך"ג כתב וז"ל. ומיהו קשיא היאך יכולים לכתוב הא לאו בני שליחות נינהו כו'. ומנ"ל דבעינן שליחות דאמרינן ר"פ כל הגט ואי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו כתב ליה אלמא פשיטא דכתב מועיל ואפילו לרבנן דרשב"ג לא פליגי אלא בנתחרש אבל בפקח מה"ת לא יועיל כתב כיון דחזינן שנתרצה ולא דמי לאומר אמרו כמש"ל אלא ע"כ דבנתחרש מיירי ולפי שבפקח אין רגילות שיכתוב בכת"י רק בנתחרש לכך נקט סתם ומוכח מזה דלא כרשב"ג ואהא קאמר דע"כ ברייתא משבשתא הוא דהא הרכנה מהני א"כ י"ל דכתב נמי מיירי שכתב אמרו לסופר וכמ"ש בקרבן העדה וע"ז קאמר רבי יודן דלא משבשתא הוא דהיא הרכנה היא שמיעת קול וא"כ מוכח מהך ברייתא דלא כרשב"ג וע"ז קאמר ר' יודן תמן באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו ר"ל דליכא לאקשויי אדרשב"ג דרשב"ג מיירי באומר כך וכך עשיתי ר"ל שכותב להם בעודו פקח תרם כרי זה או עושה שליח לסופר ועדים אלו ובכה"ג ס"ל דשפיר מקיימין כתב ידו וכאן מיירי באומר כך וכך עשו ולכך לא מהני וע"ז פריך דאם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא ג"כ וע"ז משני ר' אבא מרי בחרש אנן קיימין ו ואין שליחות לחרש ר"ל דאע"ג דודאי יש בו דעת להודיע לנו שעשה את אילו שלוחים בעודו בפקחותו מ"מ לענין זה שיהיה יכול לעשות שליח עכשיו לא מפלגינין בינון לבין חרש דעלמא דומיא דאתם בעינן מה אתם בני דעת גמור אף שלוחכם בני דעת גמור והלכך אע"ג דפקח ונתחרש אית ליה דעתא קלישתא להודיע את אשר כבר עשהו ומודה בזה שעדיין הוא מרוצה למה שצוה כבר מ"מ אכתי לא מקרי בן דעת גמור לענין שיהא יכול לעשות שליח עכשיו ור"י בר בון אמר בבריא אנן קיימין ר"ל דיהו מתרץ הקושיא באופן אחר דהך דרשב"ג בפקח ונתחרש ואמר כך וכך עשיתי ולכך מועיל אף שהוא ע"י כתב כיון שאומר ענין שניכר והך ברייתא בכותב כך וכך עשו ואפילו הוא בריא לא מהני כתיבה דידיה דאמרינן מתעסק היה בשטרותיו ושטת הפוסקים דאף בפקח לא מהני כתיבה היינו כר"י בר בון ומה דמסיים שם בירושלמי ותני כן בד"א בנשתתק מתוך בוריו כו' ע"ש לפרושי מתני' קאי וכן נמצא כ"פ בירושלמי וכ"פ בקרבן העדה ולענ"ד. דקאי התם אהא דקאמר התם לשמיעת קול פעם א' להרכנה ג"פ ע"ז מייתי מהך ברייתא דמחלק בין נשתתק מתוך בוריו לנשתתק מתוך חוליו דלא חיישינין לדעתא שגישתא דיו בפעם אחת. וא"כ פשיטא דבשמיעת קול סגי בפעם א' דלא גרע מנשתתק מתוך חוליו ע"י הרכנה ודעת הפוסקים הסוברים דפקח מהני כתיבה נראה שהם מפרשין הא דקאמר ר"י בר בון בבריא אנן קיימין ר"ל דודאי מיירי שנשתתק וכס"ד דמקשה אלא שנשתתק מתוך בוריו ונשתתק מתוך בוריו גרע טפי וחיישינן למתעסק ומייתי ראיה מברייתא זו דמחלק בין מתוך בוריו למתוך חוליו דמתוך בוריו חיישינן לטריפת דעת טפי ואין להאריך: ועכ"פ מה דקשיא ליה למר דמאי מקשה בירושלמי מגט אתרומה פשיטא דלק"מ אפילו אימא דרשב"ג דירושלמי גם כן אתרומה קאי מ"מ מקשי שפיר דהירושלמי בס"ד הוי מפרש הך ברייתא דהרי שכתב בכת"י כו' פקח ונתחרש לפי שהיה מוכרח לאוקמי בהכי דפקח למה באמת לא תועיל כתיבתו דלא גרע מריצוי בעלמא דמהני בשליחות ולכך סבר דהך ברייתא דסברה פקח ונתחרש לית ביה דעתא צילתא ע"כ פליגא אדרשב"ג דס"ל דפקח ונתחרש יכול לתרום דדעתא צילתא אית אית ביה וזה מבואר להדיא שכך היתה דעת המקשה