בית אפרים חושן משפט רה

כאן דין ממון דכי שריף להו ובערינהו לא דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן ולכאורה הוא סברא גדולה וכ"כ התוס' בסנהדרין דף פ' לענין שור הנסקל ועיין בשו"ת נ"ב ומ"ש בתשובה וצ"ל דהתוספות שהקשו שתהיה מקודשת שלא כדה"נ או באפר משום דאה"נ י"ל שאין לקדש בהם משום דבעינן נתן הוא והא לאו נתינה הוא דהא אינו שלו שכל הקודם זכה וגם י"ל משום דבעינן שתקבל כסף ובפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואה"נ שאין שוה כלום אין כאן כסף: ולפ"ז למאי דאמרינן דאע"ג דכתיב ונתן מ"מ לא בעינן שיהא ש"פ ולפיכך בגט דלא בעינן שתקבל היא מידי דשוה כסף רק מחמת הנתינה מצידו אף אה"נ קרינן בי' ונתן שנותן אותו דבר וא"כ אין כאן עיכוב מצד הנתינה רק מחמת דבעינן כסף וא"כ שפיר הקשו דהא חזי להנות שלא כדה"נ ותירצו דלית ביה ש"פ משא"כ אם נימא דגט שכתבו על אה"נ כשר והיינו משום דבעינן ונתן שתהיה הנתינה ש"פ פשיטא דאין קושיא מחמת שלא כדה"נ דהא מ"מ אין כאן דין ממון שלו דכל הקודם זכה וא"כ שפיר דחי הש"ס מאי דמייתי מעלה של זית דלעולם אימא לך כתבו על אה"נ פסול ועלה של זית כשר משום דחזי לאצטרופי ולק"מ הקו' הנ"ל דאה"נ נמי חזי לאצטרופי ולהנות שלא כדה"נ דז"א דלפי מאי דקיימינן השתא דגט על אה"נ פסול דבעינן נתינה ממש אז אפי' אם יש באותו דבר לבד ש"פ שלא כדה"נ לא מהני דהנאה זו לאו דידיה הוא ואנן נתינה משלו בעינן וגם בקידושין היה הדין כן וקו' התוס' דחזי שלא כדה"נ הוא לפום הך מסקנא דגט שכתבו על אה"נ כשר דלא בעינן נתינה ממש ודו"ק ואמנם בפשיטות י"ל דלק"מ דודאי זמנין דלא שוה כדה"נ ולא מידי רק התוס' הקשו האיך סתם התנא דבאה"נ אין מקדשין ולזה תירצו דאינו ש"פ כ"כ ובגיטין דאמרינן סתמא כתבו על אה"נ כשר דסתמא משמע אף בגוונא שאינו שוה כלום שלא כדה"נ ובזה שפיר מחלק בין עלה של זית דחזי לאצטרופי וה"ה בהנך אה"נ שהם ש"פ שלא כדה"נ ומ"מ מנ"ל להכשיר בכל אה"נ אף אותן ששלא כדה"נ אין שוים כלום: ובאמת הך סברא דחזי לאצטרופי צ"ע דמה בכך ס"ס השתא לא יהיב מידי וא"כ בכל אה"נ נימא דחזי לאצטרופי אם יתן לה עוד טס של זהב ואטו לאצטרופי במידי שהוא ממין הגט בעינן ונראה דה"פ דהך עלה חזי לאצטרופי לענין אחרים ואז בצירופם יהיה ש"פ אע"ג דהשתא אין שוה כלל וא"כ ממילא דשייך עליו שם נתינה משא"כ באה"נ אם אין שוה כלל שלא כדה"נ אף אם יצרף לאלף פעמים ככה לא יהיה שוה ועיין ברש"י שם שפירש דחזי לאצטרופי להרבה עלין לשכב עליו ולמאכל בהמה נראה דס"ל דלא מדין ש"פ אתינן עלה דאפשר גם הרבה אינם שוים או אף אם יהיו שוה בצירוף השתא מיהא לא שוה רק הסברא הוא כיון דע"י צירוף חזי למידי שפיר קרינן ביה נתינה ועיין בתשובות הרשב"א סי' תר"ג שהביא הירושלמי תמן ראוי להשלים עליו משמע שהכוונה שאם יצרפו לו דבר אחר לשטר שאין ש"פ יהיה שוה וצ"ע: והנה בדברי התוס' דפסחים שהבאתי בתירוץ השני כתבו בלשונם ועוד י"ל דהא דאין מקדשין באה"נ היינו היכא דלית בי' ש"פ לכשישרף ויעשה אפר כו' והוא תמוה דעיקר דבריהם הוא על סוגיא דהכא בחמץ של הקדש והך דקידושין מייתי ליה בתירוץ קמא אגב וא"כ איך בתירוץ הב' דייקו בלישניהן הא דאין מקדשין כו' ותפסו הטפל והניחו העיקר דמיירי מיניה הכא לענין חמץ של הקדש ומי סני להו לשנויי הכי גם בחמץ של הקדש דמיירי דלית באפר ש"פ ובהקדש לא מעל עד שיהי' ש"פ ומשמע מדבריהם דאהך דהכא במעילה לא שייך לשנויי הכי וצריך טעם למה ולא ראיתי במפורשים שנתעוררו בזה ונראה לענ"ד דתוס' אזלי לשיטתם בכתובות ר"פ אלו נערות בהא דמשני התם ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק ופירשו התוס' דמיירי שבשעה שתחב לו חבירו נתקלקל ואפ"ה מחויב לשלם מה שנהנה כדאיתא בב"ק בדר בחצר דלא קיימא לאגרא כו' וא"כ לא מצוי לשנויי דמיירי דלית באפר ש"פ דמ"מ מחוייב זה לשלם כיון שנהנה בש"פ ואף דלא אפסיד להקדש רק פחות מש"פ מתחייב בכל וקצת צ"ע לפי מה דקי"ל שצריך שיהנה ויפגום בפרוטה במידי דמופגם ועיין ברמב"ם הלכות מעילה וא"כ כיון דליכא ש"פ הרי לא נפגם ואפשר לומר כיון דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ואינו בר דמים אלא ע"י האפר שאין בו ש"פ כמידי דלא מיפגם חשיב ובמידי דלא מיפגם סגי בהנאת ש"פ ובחידושי כתבתי דאפשר לומר דשפיר מתיישב בהך תירוצא גם בסוגיא דהכא דשפיר מתוקמי בכהאי גווני הכא שאין האפר ש"פ ואי משום דמתחייב במה שנהנה י"ל ע"פ מ"ש שם שיש מקום לפטור מטעם מלקות שיתחייב על אכילת חמץ וקשה אף למ"ד פודין רק שי"ל דרב יוסף ס"ל כעולא דאמר ממונא משלם מילקי לא לקי ועיין בצל"ח שם והנה הש"ס בכתובות בעי למימר אליבא דעולא דממונא לקולא והקשו התוס' אתגורי אתגור ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל והיינו שאין להפסיד לניזק זה ממונו ולפ"ז א"ש דאי אין פודין לא מעל כיון שהאפר ג"כ אינו ש"פ ואע"פ שזה נהנה מ"מ המלקות פוטרין ואף דס"ל ממונא משלם זה דוקא היכא שהחיוב מפני שמפסיד לניזק משא"כ היכא שאין החיוב מפני הפסד הניזק רק מחמת הנאתו שוב יש לדונו בחמורה במלקות דאתגורי אתגור ולא שייך חס רחמנא דהקדש לא מפסיד מידי משא"כ אי ס"ל פודין כו' דממון גמור הוא אין לפוטרו מחמת מלקות אליבא דעולא ועוד הארכתי בחידושי שם ואין כאן מקומו. אפס לא אוכל מלט מה דתמיה' לי בענין זה על מ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה ר"נ בה"ק הוא שהקשה אמאי פטורי הכא מקרבן מעילה הא אמר בשבת דף צ"ב המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב כו' וע"ז כתב המהרש"א דודאי כל חייבי מיתות כריתות שוגגין אע"ג דפטורין מתשלומין של ממון בקרבן חייבין אלא דהכא דפטור ליה מקרבן מעילה משום דהזי' בחמץ ולא שב מידיעתו בקלב"מ הוא התם נמי נימא הכי כיון דהזיד בכלי ולא שב מידיעתו מיקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלין כו' ע"ש והוא תימא בעיני שהרכיב ענין קלב"מ ואין שב מידיעתו יחד ובאמת אין זה ענין לזה דאפילו תימא דלא בעינן שב מידיעתו או דמהני לזה עשה תשובה עיין במ"ל הל' שגגות מ"מ אמרינן קלב"מ ומה שהקשה התוס' מהך דשבת היינו דאף דלשיטת רש"י שם צ"ל דבאמת לא איכפת לן בשב מידיעתו (ועיין שם בתוס' דשבת שהר"י באמת הקשה על רש"י דלא הוי שב מידיעתו) ומ"מ עכ"פ היה לנו לומר קבל"מ ומוכח דלענין קרבן לא מהני קלב"מ וכמ"ש התוס' לענין תשלומי תרומה שהם כפרה ומ"ש מהרש"א דודאי כל ח"מ שוגגין שפטורין מתשלומין אין פטורין מקרבן כו' וכ"כ שם על דברי רש"י במ"ש יש טועים כו' ע"ש אין הנדון דומה דהתם שפיר מחלקינן דלענין תשלומין הוי שני רשעיות שהרי מחויב עונש בדיני שמים על שגגתו בח"מ או ח"כ ואם נחייב בתשלומין יש שני רשעיות שהרי אין התשלומין מכפרין על העונש שנתחייב בד"ש כלל ולפ"ז אם נתחייב קרבן על השוגג ובאותה מעשה נתחייב מיתה במזיד או בשוגג שאין בו לא מיתה ולא קרבן בשוגג ולא אתרו ביה שפיר הוא פוטר אותו מקרבן שעל החטא בשגגה דשני רשעיות חשבינן ליה העונש שעל מעשה שוגג דלא אתרו ביה שאינו מתכפר בקרבן וגם שיתחייב להביא קרבן תרתי לא עבדינן משא"כ הקרבן שהוא עצמו מכפר על חיוב העונש שנתחייב על שגגת כרת ואין כאן רק רשעה א' ולא שתי רשעיות כלל ולכן הביאו התוס' משבת דשם אע"פ שנתחייב סקילה על הכלי וקרבן על האוכלין ואין הקרבן מכפר על עונש הסקילה אעפ"כ לא נפטר מקרבן כן נלענ"ד ברור ודברי מהרש"א צ"ע לענ"ד: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה סג תשובה לכבוד מחו' הרב הגאון אב"ד דק"ק בוברקא מוהר"ר שמחה נ"י: ראיתי דברים שמחים כנתינתן מסיני ועוקר הרים במועצות ודעת נאמרים וחזינא דרמי קלא וזקף בדברי ר"ת ז"ל שפוסק כהתוספתא דפקח אינו יכול לכתוב בכתב ידו לסופר ולעדי' לכתוב גט ובדין עדים בכתב ס"ל לר"ת דיכול לשלוח בכתב ידו לב"ד. ולכן כתב דע"כ טעמא דידיה בגט כמ"ש הרמב"ן ז"ל למ"ד דלא מהני אומר אמרו משום דלא מיחשב לשמה וה"נ לענין הגדה בכתב אבל הגדה בכתב שמיה הגדה והאריך בזה: ולפענ"ד שתי תשובות בדבר שהרי בהך מלתא גופא דאומר אמרו הקשה עליו הדא"ה ז"ל דא"כ מנין דלר"י