בית אפרים חושן משפט רד

שם מיירי כשיש כזית שאז מדין אכילת תרומה נגעו בה ואז אע"פ שאין בו ש"פ חייב וכן מוכח שם למאי דבעי למימר דאבא שאול תרתי בעי אמנם מ"ש הרמב"ם דבכה"ג משלם לכהנים ולא להקדש וכתב הכ"מ שם הטעם משום דתשלומי הקדש בפרוטה תליא מלתא צ"ע שהרי אמרינן בב"מ דף נ"ה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות מש"פ להשבון וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה הלכה ח' המועיל בפחות מש"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ולא החומש כו' וא"כ אפי' אין בו ש"פ למה לא ישלם להקדש דהא בהקדש חייב אפילו בפחות מש"פ וצ"ל דמ"ש הרמב"ם ולמי משלם כו' ר"ל החומש וכן מבואר בירושלמי דקאי אחומש ומ"מ צ"ע דמבואר למעיין בירושלמי דקאמר אמר ר' ינאי לצדדים היא מתני' כו' כהנא אמר משלם ב' חומשין ור"ל דר' ינאי מפרש דלעולם אינו משלם אלא חומש א' או להקדש או לשבט ומתני' דקתני ב' חומשין לצדדין קתני דלפעמים משלם לתרומה ולפעמים להקדש וא"כ הרמב"ם שכתב משלם קרן וב' חומשין חומש משום אוכל תרומה כו' משמע שפוסק כרב כהנא דצריך ב' חומשין וא"כ איך כתב ואם יש בה ש"פ בין שיש בה כזית ובין שאין בה כזית משלם להקדש והיינו כר"ש בר ייא בשם ר' יוחנן התם בירושלמי ולדידיה משמע דאינו משלם רק להקדש ולא לכהנים כלל וצ"ע: ועכ"פ קשה מ"ש דמאי פריך חמץ בר דמים הוא דהא שפיר הוי בר דמים לענין האפר וא"ל דכיון דאסור לשהותו לא מיקרי בר דמים משום האפר וכדאמרינן בב"ק דף צ"ח הכל מודים בגזל חמץ כו' ושרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו ז"א דהתם מיירי לענין שפטור מדמי החמץ אבל מאפר לא מיירי דהאפר באמת איתא בחזרה משא"כ כאן שאכלו ושמעתי שחכם א' תירוץ דהתם לא מיירי אלא לענין קידושין בדיעבד אבל כאן שזה ישלם דמי האפר לכהן אסור לקבלו דהו"ל חליפי חמץ ולענ"ד ז"א דדוקא לתירוץ קמא דהתוס' דאזלינן בתר השתא דכמות שהוא בעין לא שוי מידי שפיר שייך לומר דכיון שזה אכלו כמות שהוא בעין אז א"צ לשלם דמי האפר כלל משא"כ לתירוץ ב' דאמרינן שזה היה יכול לשרפו ולהנות מהאפר שפיר מחוייב לשלם לו דמי היזקו וא"ל דע"כ לא פליגי בתירוץ הב' אלא דהתוס' ס"ל דאע"ג דאיהו לא מידי יהיב לה מ"מ כיון שהיא יכולה להנות ממנו שפיר מקודשת ועי' במ"ל הל' אישות לענין אם האשה חולה שאין בו סכנה מ"ש שם אבל מ"מ מודו התוס' דלדידיה לא שוי ולא מידי דז"א דמ"מ גם הכא שפיר מיקרי בר דמים אע"פ שדרך מכירה לא היה יכול למוכרו אף לקבל דמי האפר לבד דכל שהוא מוכרו ה"ל כדרך הנאתן עיין במ"ל הלכות יסודי התורה בשם הרשב"א מ"מ כיון שהכהן עצמו הי' יכול להנות ממנו ע"י שישרף אותו ויהנה מהאפר בכדי ש"פ שפיר מיקרי בר דמים וכמו בתרומה טמאה שצריך לשלם אף החומש אע"פ שאין לו בה היתר אכילה כדאמרינן לקמן שאם רצה הכהן מסיקו תחת תבשילו ה"נ דכוותה ואע"ג דתרומה טמאה יש לו בה היתר מכירה לאחר שיסיקנו תחת תבשילו מ"מ אין נ"מ בזה כיון שס"ס אין לו בה היתר רק למכור לאחר להסיק תחת תבשילו גם כאן הכהן יש לו היתר בה לשרפו ולהשתמש באפר ואף למכור האפר הוא יכול וכל שיש לו בה היתר הנא' נימא דהוי בר דמי' לתירץ הב' דהתו' ואפשר דהתוס' ס"ל גם בתירץ הב' דודאי לא מיקרי בר דמים לענין תשלומין קרן וחומש רק היכא שיכול ליהנות ממנו בשעה שהוא בעין וכגון תרומה טמאה שמסיקו תחת תבשילו שהנאה באה לו בשעה שהוא בעין משא"כ היכא שהנאה באה לו אחר שריפתו דלכי קלי ליה גופא אחרינא הוא וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בקידושין וכ"כ הראב"ד בתמים דעים בפסחים אלא דמ"מ ס"ל לענין קידושין כיון שהיא יכולה להנות ממנו באיזה אופן שיהיה שפיר היתה מקודשת אם היה באפר ש"פ ודוקא לענין חיוב חומש בתרומה בעינן שיהיה הנאה כמות שהוא בעין דאל"כ אין זה בכלל אוכל תרומה כלל ומ"מ נראה ששפיר צריך לשלם לו דמי היזקו מדינא דגרמי וצ"ע בפוסקים בחילוקי דיני דגרמי ע"ש ולכאורה י"ל דדוקא בהקדש קשיא להו להתוס' דיכול להנות באפר דהתם קאי לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה ואפי' לר"ש מ"מ כיון דהקדש יכול לשהותו שפיר יכול לשרפו והוי כחרכו קודם זמנו אבל בתרומה כיון דקי"ל כרבנן דחמץ מהנקברין א"כ אפרו אסור אך מ"מ קשה מאי דוחקיה לאוקמי כר"י הגלילי נוקמי כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפשר דס"ל דכיון דהך נישנית בפלוגתא במסכתא זו לא ניחא לי' לשוויא סתם ואח"כ מחלוקת משא"כ כר"י הגלילי שפיר מוקי ליה דהא מצינו נמי סתמא דקידושין דף מ' שכתבו התוס' דסבר כריה"ג ועיין בפ"י שהקשה על התוס' דהא קי"ל דחמץ מהנקברין דאפרן אסור ודבריו תמוהין כיון דלדברי ריה"ג קיימינן כמ"ש רש"י ואפי' לפמ"ש התוס' בסוף הסוגיא ועיין במהרש"א שם דלפ"ז איכא לאוקמא נמי כר"ש מ"מ לא שייך אלא בחמץ של הדיוט שכבר עבר עליו בב"י משא"כ בשל הקדש או של עכו"ם שמותר לשהותו בפסח ושרף אותו שפיר מותר לישראל לקנות האפר דהו"ל כחרכו קודם זמנו וכמ"ש ודברי הפ"י צ"ע: והנה בע"ז בתוס' ד"ה מכרן בדמיהן ותוכן כוונתם דודאי אסור הוא למוכרו ולקבל דמים או חפץ אחר נגד מה ששוה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן או באפרן דזה שוב הוי כדרך הנאתו דמה לי שמקבל עבורו סך רב או מעט וא"כ גם לקדש אשה אסור דזה ג"כ הנאה חשובה הוא ואפי' בדיעבד נמי אינה מקודשת דאנן בעינן שיתן לה דבר שתוכל לקבל עבורו כסף או דבר אחר דגמרי' קיחה משדה עפרון שבאותו כסף שנתן לו היה יכול להנות ממנו לקנות עבורו איזה דבר משא"כ כאן שהאשה אינה יכולה להנות ממנו ליקח עבורו ד"א רק להנות ממנו כמות שהוא דהא היא אסורה למכרו לאחר ואע"פ שיכולה לשרפו וליקח איזה דבר בעד האפר מ"מ לכי קלי לי' גופא אחרינא הוא וכיון שבעד הדבר כמות שהוא בעין אינה יכולה לקבל עבורו ד"א דאין זה דומה לקיחה דשדה עפרון ויותר נראה שכוונתם דבעינן דומיא דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או שאר הנאות ר"ל שהקונה צריך ליתן דבר שיכול לקנות עבורו ג"כ ד"א משא"כ כאן שהמקדש אסור להנות לו באופן זה שיקנה עבורו חפץ או שאר הנאות דזה מיקרי דרך הנאתו ועיין בשער המלך הל' שהקשה על התוס' מהא דאמרינן בבכורות דף ט' למ"ד פטר חמור אסור בהנאה דמ"מ מיקדשא במאי דביני ביני ותירץ דהכא אסור לו למכור אף שיקבל עבורו רק דמי אפרו או שלא כדרך הנאתו משא"כ בפטר חמור שהוא יכול למוכרו לאחר ולקבל מאתו מה ששוה יותר מדמי השה כמבואר ברא"ש וטור וצ"ע דהיא גופא קשיא דלמה יהיה מותר בפטר חמור בכה"ג ובשאר איסורי הנאה יהיה אסור למכרו על אופן זה שיהנה הלוקח ממנו כשיעשה אפר ונראה דהרא"ש וטור ילפי לה מהא דאמרינן דתיקדוש האשה במאי דביני ביני וכן אמרינן שם דגונב פטר חמור משלם כפל לבעלים אף לר"י שאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן והיינו משום דקני ליה האי דביני ביני א"כ יכול הוא למוכרו ג"כ ולפ"ז צ"ע בגונב כל איסורי הנאה ויש באפרן ש"פ נמי נימא אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר שישרף ויעשה אפר ויצטרך לשלם כפל וצריך לחלק דשאני הכא בפטר חמור שיהיה ראוי לו בעצמו לאחר שיפקיע איסורו בשה ומ"מ צ"ע דא"כ בחמץ למה אמרו שתלוי בדין גורם לממון דמ"ד לא מעל סבר לאו כממון דמי ומה"ת נימא הכי דהא כיון שהוא ראוי לאחר הפסח ואינו רק מחוסר זמן וא"כ הו"ל דומיא דפטר חמור ועדיף מיניה דהתם הוי מחוסר מעשה ומשמע דאף למאי דק"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אפ"ה בפטר חמור צריך לשלם שהרי הרמב"ם פסקה להך ברייתא בפרק ב' מהלכות גניבה אע"ג דס"ל דלא קי"ל כרבנן (שוב ראיתי בפ"י שעמד בזה דיהבינן לחמץ דין גורם לממון והארכתי בזה בתשובה בחלק א"ח סי') ועיין בצל"ח סוף פ"א דפסחים שכתב אהא דאמרינן ב' אינן ברשותו כו' אע"ג דהוי ברשותו לענין אפרן מ"מ השתא לא שוי מידי ובאמת באפר רשות לכל אדם לזכות בו וכתב ליישב בדוחק במ"ש התוס' לענין קידושין ובאמת הרשב"א בקידושין כ"כ לתרץ קושית התוס' דכל אדם יכול לזכות באפרה ע"ש: וע"פ דברי הרשב"א אלו נראה ליישב מה ששמעתי מקשין לפמ"ש התוס' במקדש באיסורי הנאה דמיירי שלא כדרך הנאתן אין ש"פ דלפ"ז מאי קא דחי בגיטין דף ך' דמייתי לגט שכתבו על איסור הנאה מעלה של זית דהתם חזי לאצטרופי דהא באה"נ נמי חזי לאצטרופי ויהיה ש"פ שלא כדה"נ ולענ"ד י"ל ע"פ דברי הרשב"א וכ"כ הריטב"א בקידושין בשם מורו לתרץ קושי' התוס' דאפי' האפר ש"פ מ"מ אין