בית אפרים חושן משפט קצו

כתב הרמב"ן דאפי' בהך דהוא אמר לו דמיירי מטענת נמי תקשי דכיון שמעצמו אמר להם שפיר מ"מ טעין שלא להשביע אפי' באמר לשנים ולמה לא קתני לנו כו' וזה ברור ושם ס"ק פ' והב"ח כתב דעיקר דינא תלוי כו' ותימא שהר"י גם מהרו"ך כ' דנשבע כו' המעיין בב"ח יראה שהקשה דמה יועיל שבועת ראובן שא"ל שמעון דאפי' נאמין לו שכך אמר שמעון מ"מ א"צ ליתן לו דאפי' לדעת בעה"ע בסעיף הקודם היינו דוקא שכבר נתן לו לשם ריווח אבל בלא נתן עדיין רק באמירה בעלמא לא משתעבד דיכול לטעון משטה ואפי' אמר להד"מ הו"ל כטוען משטה דמילי דכדי כו' וא"כ שפיר יכול גם שמעון ולוי לתבוע ראובן שלקח מהם בחנם בכח השטר דבאמת לא הי' שם ריווח כלל וע"ז תירץ דבאמת מחמת אמירת שמעון לבד לא היה מתחייבין כלל כיון שטוען להד"ם והוי כטוען משטה וממילא דגם שבועת ראובן שנשבע שאמר לו כן לא מהני מידי דהא אפי' אם באו עדים שא"ל הו"ל מילי דכדי ומכ"ש ע"י שבועת ראובן אלא עיקר הטעם הוא לפי שעתה כבר נתנו לו הרווחים וכיון שנתנו לו לאו כל כמינייהו לאפוקי מיניה ואפי' שבועה א"צ ומה שטוענים שמה שנותנים לו הוא לפי שהיו מוכרחים מחמת השטר שהיה ביד ראובן אין זה כלום כיון שלא מסרו מודעא ולפ"ז פשיטא דאין נ"מ בדין זה כלל מחמת שנשבע ראובן דאפי' אם שמעון מכחישו שלא אמר מעולם מ"מ אין אנו מזכי' לראובן מחמת שנאמן שאמר לו שמעון אלא עיקר הזכות של ראובן מחמת הנתינה שנתנו לו לשם רווחים ומה לנו אם אמר מתחלה או לא אמר ואם לא הי' נותנים לו אף שבועת ראובן אינו מועיל דאף אם האמת כדבריו מ"מ כיון שטוען להד"מ י"ל שא"ל מילי דכדי רק העיקר מחמת נתינה שלאחריו ולכך שפיר השיג על הסמ"ע שכתב דלגבי לוי לא הי' צריך לישבע שטוען שמא רק לגבי שמעון אם מכחישו דבאמת ז"א דמחמת אמירה לא הי' מועיל שבועת ראובן אלא הם היו נשבעין ונפטרין רק ששם עובדא הכי הוי ששמעון הכחישו והלך ראובן ונשבע שהאמת כדבריו אבל לדינא לא נ"מ מזה דבין נשבע או לא מ"מ זכה ראובן מחמת הנתינה כן הוא ברור בכוונת הב"ח למעיין שם: ומ"ש הב"ח דעיקר האי דינא תלוי להרא"ש במה דיהיב לי' שמעון לשם רווחא כו' נקט הכי כלפי מה דמיירי התם מלשון תשו' הרא"ש שכתב וז"ל ואפי' אמר טעיתי במה שנתתי לך והחזר לי דאדרבה אלמלא לא דקדק ועמד על החשבון יפה לא הי' נותן לו ומה שטען דמחמת אונס כו' ומזה הוכיח דעיקר הדין מחמת דיהיב ליה לשם רווחא ולכך נקט הב"ח דיהיב לי' שמעון כו' אבל פשיטא דה"ה ומכ"ש אם שמעון ולוי נתנו לו כ"א חלקו דדינא הכי כיון שנתנו לשם ריווח ולא מסרו מודעא וגם משמע לי' להב"ח ששמעון הי' הנותן ממעות השותפות שת"י מדתלי האי דינא בהא דשותפין אחראין כו' והיינו דכיון דשותפי' אחראין כו' א"כ מה שנתן שמעון הוי כשניהם נתנו לו לשם ריווח כיון שהי' בידו לתבוע את שמעון בעד הכל משא"כ אם אין שמעון מחוייב להשיב לו דבר בעד לוי א"כ אף שנתן שמעון לראובן גם חלקו של לוי שפיר הוי מצי טעין לקחתי מעות שהי' ת"י שמעון שלא כדין ואני לא נתרצתי בנתינה זו כלל שנתן שמעון דבאמת לא הי' ריווח כלל כ"כ ולאו כל כמיני' דראובן לזכות במעות של לוי בשביל מה שנתן לו שמעון מעות של אחרים אך דבאמת הדין דשותפין אחראין א"כ מה שלקח ראובן משמעון שפיר זכה בכולו ולוי באמת יכול לחזור על שמעון אם שמעון נתן שלו מדעתו: סימן פ"ב בכללי מיגו ס"ק ב' וא"כ מנהג עדיף מחזקה צ"ע דהא אם טוען נגד החזקה דאין אדם פורע אף היסת אין המלוה צריך לישבע ונגד המנהג צריך לישבע היסת שלא שינה ממנהג כמבואר במה שהביא דברי רב האי בשערי שבועות ואפשר לפי מ"ש הש"ך לעיל שצריך לישבע אחר הפרעון היסת א"כ י"ל מה שצריך לישבע גבי מנהג היינו לאחר הפרעון אבל אין זה במשמע. ושם ס"ק ך"ד ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי כו' אני תמה דהתם כיון שעכ"פ הוא עושה עצמו רשע מה בכך שיש לו מיגו כיון דמתורת עדות אתינין עלה והתורה אמרה אל תשת רשע עד והתם עדות של דיני נפשות הוא ופשיטא דלא קטלינן ע"י מיגו שיש לעד: סימן פ"ד ס"ק ג' ועוד דאי כשטוען הלוה ישבע לי כו' אמאי גובה מיתמי נטעון להו כו' הדבר צ"ע דמאן לימא לן דפוגם שטר תוך זמנו א"צ לישבע נגד היתומים דהא איתא לעיל סי' ע"ח דגבי מיתמי בלא שבועה דוקא כשלא פגמו שאז אף אם הלוה חי וטוען אשתבע לי א"צ לישבע הלכך אף נגד היתומים א"צ לישבע משא"כ פוגם וצ"ע: סימן פ"ה ס"ק א' הא לא"ה. נאמן ראובן במיגו צ"ע דלקמן ס"ק ג' כתב דאפילו נאמנות כבי תרי לא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי אם כן מאי מהני מיגו הא הוי מיגו במקום עדים כיון דחזקה זו במקום עדים עומדת וכן צריך עיון לקמן ס"ק ג' בהג"ה כתב דנאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך הא הוי מיגו במקום עדים: בסי' פ"ט ס"ק ח' וכה"ג כתב הרא"ש פרק שור שנגח כו' נלענ"ד דכאן לא היה צריך לזה דאפילו תימא דלא תלוי בעיקר דינא דאיתמר ביה הפלוגתא מ"מ כאן כיון שהדין נותן דהיכא שעובר בבל תלין בעה"ב מהימן ואם לאו שכיר מהימן א"כ ממילא כיון דקי"ל כרב לענין איסורא דבל תלין ודאי דהך בהא תליא: שם ס"ק ט' לא ירדתי לסוף דעתו דהא בזמנו עסקינן דליכא משום ב"ת כו' ואני לא ירדתי לסוף דעת הש"ך דכוונת הרמב"ן פשוט דהא כיון דמכחיש ליה בעה"ב ואינו משלם לו א"כ אע"ג דהשתא הוא תוך זמנו מ"מ כשיעבור זמנו יעבור משום ב"ת: שם ס"ק יו"ד דודאי למ"ד אומן קונה כו' כבר כתבתי לעיל שצ"ע על הרמב"ן וש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' עי' שם וכן קשה על דבריו כאן ובאמת קונה בשבח כלי אמרו אבל לא את הכלי עצמו ופשיטא דגם בעה"ב מצי מקדש בו אף בעודן בבית האומן ומיירי לענין לתפוס הכלי על השכירות שפיר כתב הרמב"ן שיש לו בגוף הכלי עד דיהיב ליה שכירותו דמה שהשביח הוא בכלי קני ליה אבל מ"ש הש"ך דהך דכל האומנין ש"ש מיירי בדליכא שבחא זה צ"ע כו' כמ"ש במקום אחר בזה: סימן צ"ב בסמ"ע ס"ק ט' חשוד על השבועה משום דהני פסולי עדות כו' והנה תמוה דמאי ענינו לכאן דאמרינן דחשוד על ממון חבירו הוא פסול לשבועה. ונראה ברור לפענ"ד שהוא ט"ס וצריך לציין הס"ק אצל תיבת נקרא חשוד הקודם לו וקשיא לסמ"ע מה תלה דין חשוד במי שפסול לעדות מחמת עבירה וע"ז כתב משום דהני פסולי כו' ותיבת חשוב הכתוב בסמ"ע הוא ט"ס וצ"ל להכי תלוי חשוד על השבועה בפסולי עדות בס"ק ז' בסופו צ"ל וכמ"ש בסי' ל"ד בשם הריב"ש עי' שם: בס"ק וא"ו בסופו וכ"ש דפסול בנשבע שיאכל ואינו אוכל צ"ע דודאי בס"ק ז' שפיר כתב כיון דס"ל דאינו פסול בנשבע שלא יאכל ואכל שהוא בקום ועשה כ"ש שאינו פסול בנשבע שיאכל ואינו אוכל שהוא שב וא"ת משא"כ כאן דמיירי לדיעה הראשונה דס"ל דפסול בשבועה דלהבא דלמא מ"מ לא פסלי רק בקום ועשה וגם הך דחרם אפשר דדוקא בהכי מיירי שעבר בקום ועשה אבל בשב ואל תעשה ס"ל כהריב"ש ואף אם ת"ל שיש דיעות הסוברים לפסול אף בלהבא ובשב וא"ת מ"מ מכאן אין לו הכרח לזה וצ"ע: סימן צ"ג סעיף ד' בהג"ה היינו אם בא ליטול כו' אין חילוק בין נושא שכר כו' לפענ"ד אין מובן דמה ענין חילוק בין נושא שכר לכאן דאטו דיעה ראשונה ס"ל לחלק שהוצרך לכתוב דדעה זו ס"ל דבא ליטול אין חילוק והמעיין בב"י יראה דשני פלוגתות הם פלוגתא אחת בין הרמב"ם והרשב"א אם השבועה הוא גם בבא לפטור או דוקא בבא ליטול ופלוגתא שני' בין התוס' והרמב"ם אם חייב שבועה אפילו בנוטל שכר על שליחותו או לא ומעתה הדבר מבואר שיש ט"ס בהג"ה וכן צ"ל היינו אם כו' ובא ליטול וע"ז צריך לכתוב הציון ב"י בשם הרשב"א סי' תתקך"ד אשר בעיגול ואח"כ צ"ל ואין חילוק בין נושא שכר או לא וכן המקבל כו' והוא דעת הב"י ממשמעות הרמב"ם ויש חולקים בזה והוא דעת התוס' והוא ברור ועיינתי בד"מ הארוך שבידי בכת"י והמעיין שם יראה מבואר כמ"ש ואין מוזכר שם ענין בשכר אצל הפלוגתא דבא ליטול והוא ענין אחר לגמרי וקצרתי. ותימא על הסמ"ע ס"ק י"א שנראה שתפס הדברים של הגהות רמ"א כמות שהם ופירש דדוקא כשבא ליטול ריווח או הוצאות אבל בא ליטול שכר שליחות אין חילוק כדמסיק מור"ם ואם ר"ל כשבא ליטול שכר שליחות א"צ שבועה כדין בא לפטר לענ"ד ליתא