בית אפרים חושן משפט קפט

התנאי תלוי בו יהי' מאיזה טעם שיהי' והט"ז לא מיירי אלא בענין שבועה לישא זא"ז והגבילו זמן בשבועה אמרינן שלא בטלה השבועה בשביל זה דבאמת יש בשבועה שני דברים האחד שישאו זא"ז והשני שיהא ביום פלוני ולא אמרינן שגם השבועה לישא מיתלי תלוי בהא דהנישואין יהא ליום פלוני אלא שני דברים נפרדים הם וזה מבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"א בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנישואין לזמן פלוני דאמרינן ששני דברים הם ע"ש בט"ז שהאריך בזה ומ"ש בט"ז שם לפרש דברי הרשב"א יש חילוק בין אם אומר ליום פלוני או ביום פלוני אין נלענ"ד ומדברי מהר"ם פדווה שהביאו שם משמע דס"ל לחלק בין אם אמר בפעם א' שבועה שאפרע ביום פ' אז הוא דבר א' ובין אם אמר שאפרע והפרעון יהא ביום פלוני אבל לשון הרשב"א שכתב הנשבע לפרוע ליום פלוני או להזמין כו' לא משמע כן ולענ"ד נראה שהחילוק הוא היכא שהתחייב איזה דבר נגד חבירו כגון פרעון או הזמנה לנישואין שבאמת עיקר הצורך לחבירו הוא הפרעון או הנישואין אלא שהוסיף לה גבול איזה זמן ג"כ לזה אז אמרינן דבשביל שבטלה השבועה על הזמן לא בטלה השבועה על גוף הענין וכמ"ש בט"ז שם סי' רל"ו משא"כ היכא שנשבע על דבר לעצמו כגון שנשבע להתענות ביום פלוני אז שפיר אמרינן דהכוונה על היום וזהו שמביא ראיה מנדר להתענות יום זה ושכח ואכל דלא איבד תעניתו אלא משלים אותו היום ר"ל וא"צ שוב להתענות יום אחר ומ"ש שם נדר להתענות יום סתם כו' אין הכוונה לומר דנשבע לפרוע ליום פלוני דמי לנדר סתם דפשיטא דאין זה ענין לזה אלא עיקר הכוונה לומר דמשם ראיה דדוקא בנדר סתם איבד תעניתו כו' ומ"ש בט"ז בהעתקות לשון הרמב"ן אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פ' כו' ופטור מלעשות לו כו' נלענ"ד שתיבת לו הוא ט"ס דהתם בנשבע לעשות דבר לעצמו מיירי וגם נלענ"ד דאפשר דאין חילוק בין לאחר ובין לעצמו אלא החילוק לפי הענין שאם הענין שנשבע לעשותו עשי' זו נמשכת גם אחר הזמן כגון בפרעון חוב שע"י פריעה זו נפטר מן הוא והלאה לדורותיו או הזמנה לנישואין שע"י הזמנה זו שייך לומר שפטור להבא מן עשי' זו ואם אינו עושה עדיין יש עליו חיוב זה להבא משא"כ בנשבע לעשות דבר שאין הדבר עושה רושם רק ביום ההוא לבד כגון בנדר להתענות יום זה שאין ענין העשי' נמשכת לימים שאחריו כלל אלא רק ליום זה לבד וכן בנדר שיאכל יום זה וכיוצא אז אמרינן שאין הכוונה רק לאותה יום אבל אם נשבע שיצא מן העיר ביום פלוני ונאנס או הזיד ולא יצא ביום פ' נראה דמ"מ מחוייב לצאת אח"כ כיון דהוציאה עושה רושם אף לימים שאחריו ממילא לא היתה השבועה על זה דוקא לבד שהרי כשיצא עכשיו תהיה ניכרת יציאה זו גם ביום המחרת ובשביל שאיחר לצאת לא נתבטל הנדר אבל אם העשי' אינה רק לשעתו ואין נמשך ענינו על ימים שאחריו כגון שאתענה או אוכל ביום פלוני אז אין הנדר רק על יום זה לבד ומש"ה בדין של מהר"מ מפדווה שנדר לעלות לא"י צ"ע דהתם הנדר נמשך על אח"כ שיצא מכאן ליסע לא"י נראה דבכה"ג הוי ב' דברים אך מתשובת מהר"מ משמע דוקא במפרש שקבע זמן להשלמת הדבר היינו שמשמעות הלשון שהוא ב' דברים וע"ש מ"ש על דברי תשובת הרא"ש ועיין בשו"ת הריב"ש סי' תנ"ח דמשמע דהרשב"א פליג עם הרא"ש בענין נשבע לפרוע לזמן פלוני אם חייב אחר הזמן דלהרשב"א פטור ולהרא"ש גם בזה שני דברים הם ועיין בריב"ש סי' שמ"ד הביאו ב"י ס"ס ע"ה ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ע"ג: ובשו"ת הרשב"ץ ח"ב סי' ר"פ כתב וז"ל שהנשבע לעשות דבר וקבע זמן לאותו דבר אע"פ שעבר הזמן חייב לקיים שבועתו שאלו שתי שבועות הם כו' וכן נראה מהירושלמי דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל כו' מכאן תלמוד שכל מי שקיבל עליו לעשות שום דבר אע"פ שייחד לו זמן אם לא השלים באותו הזמן חייב להשלים לאחר אותו הזמן אלא אם אמר לו ביום פלוני אפרעך אבל אם אמר לו מכאן עד יום פ' לא היתה השבועה על אותו יום בלבד שהרי אם פרעו קודם אותו זמן יום א' נפטר אע"פ שלא פרעו באותו יום שאין בשבועה אלא לקיים הדבר בין קודם אותו היום בין לאחר אותו יום ואם עבר אותו יום עבר על שלא פרעו באותו יום וחיוב הפרעון קיים הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל: והנה מ"ש ראיה מהירוש' לא ידעתי הראיה וכוונת הרשב"א להביא ראי' מהירושלמי לענין נדר יום זה כמש"ל. גם נראה מדבריו שאם אמר ביום פ' אפרעך נמצא עיקר הענין של השבועה קאי על מה שאומר לו ביום פלוני אבל במתחיל לומר אני נשבע לך לפרוע ביום פלוני י"ל דהשבועה על הפרעון הוא שבועה בפ"ע ושני דברים הם אלא שצל"ע מה שסיים אבל אם אמר לו מכאן עד יום פלוני כו' משמע דוקא כה"ג שאז משמעות הלשון דלא קאי השבועה על היום כיון שגם אם פורע קודם נפטור משמע אם אמר שנשבע לפרוע ביום פלוני השבועה קאי על היום ואפשר שס"ל דאף אם אמר בלשון זה מכאן עד יום פלוני אפרעך מ"מ לא קאי עיקר השבועה על הזמן כיון דמהני הפרעון יום א' קודם ומ"מ צ"ע דנראה שאף באומר ביום פ' אפרעך רשאי לפרוע קודם היום ההוא שבהגיע היום ממילא הוא פרוע ועומד וא"כ דמי למכאן ועד יום פלוני אע"כ דמ"מ סוף סוף עיקר כוונתו שנשבע שיהא פרוע בזמן ההוא אבל לא על הפרעון וא"כ גם מכאן עד יום פלוני אפרעך י"ל כן וקצת יש לחלק: ונחזור לענין דבנ"ד דאיירינן שאמר אי לא אתינא ליום פלוני יש בדבר שני ענינין אלא דמ"מ כיון שהתנה כן בתנאי מפורש וקפיד על היום א"כ כשלא נתקיים בטל הענין וגם נראה דעיקר פטור האונס היינו משום שי"ל דזה לא קפיד כ"א כשיעבור ברצון משא"כ כשיעבור באונס ע"ז לא חלה הקפידא אם לא היכא שנראין הדברים דכל עיקר הענין תלוי בזמן ההוא וכמ"ש הט"ז וכך הם דברי הב"ח בח"מ שכתב להדיא לפרש הירושלמי דגבי קידושין האשה מקפדת גם על האונס דס"ס חוששת לעגון שמא נאנס וכיון שכן לא מהני טענת אונס והוא כדברי הט"ז בי"ד אלא שצ"ע לפ"ז על מ"ש הב"ח בי"ד שם סי' רל"ו והט"ז השיג עליו ועיין בשו"ת צ"צ סי' ל"ט שכתב שם ג"כ דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן והביא דברי הב"ח אלא שכתב דמ"מ אם עדיין יוכל לקיים התנאי הוא צריך לקיים ולא דמי לקידושין דבקידושין אפי' א"ת שלא איכפת לה בזה שעבר הזמן אעפ"כ צריך קידושין אחרים דקידושין ראשונים כבר נתבטלו אבל בשידוכין שאם זה רוצה לוותר על תנאי לא צריך למידי הלכך אם עדיין לא נתקשר צריך זה לישא אותה. (ועיין בחלק אה"ע סי' שהארכתי בזה ומ"ש כאן עוד נתעלם ממני כעת): דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה נז באפוקי שבתא כסא דברכתא מעילת עילתא לכבוד אהו' מחו' ידידי הרבני המופלג החריף ובקי האברך חכם וסופר כש"ת מוה"ר שמחה נתן נ"י: אחד"ש ימים עברו הגיעני מכתבו תוכו רצוף מכתב ידידי הגאון בעל קצה"ח. והנה על התשובה מראש הבטחתיו ולא עלתה בידי מטרדתי בכמה ענינים הנוגעים למעשה מלבד שיעורין הקבועין ולכבודו שלא יאמר כי השלכתי דבריו אחרי גיווי לקחתי לעצמי למעט פנאי לעיין בדבריו הנכוחים ונקיט מיהא חדא בידך במה שהקשה על תשובות מהרי"ט שהשיג על מהרש"ך שכתב שבאותה עבירה אין נפסלין מהא דב"ק דף ע"ג וע"ז כתבת שז"א דהתם מטעם עדות שבטלה מקצתה כו' וליישב דברי מהרי"ט ראיתי לבאר מתחלה דברי רש"י שם שכתב האי הזמה לאו דוקא לשלם ממון אלא אפסלו אגניבה משום פסולי עדות ואא"ז מהרש"א תמה עליו והפ"י כתב ליישב דברי רש"י ובאמת מבואר למעיין במהרש"א שלא נעלם ממנו החילוק בין ביטול העדים מחמת תכ"ד שפי' מתבטל משא"כ לענין שיהא שם עדות עליו בשעת הגדה שפיר אמרי' דבשעת הגדה היה מקום לעדות זו לחול ע"י שיחזרו מעדות גניבה כיון שהי' תכ"ד רק דמהרש"א קשיא לו אמאי דנקיט רש"י בלישניה משום פסול עדות ובאמת אין כאן פסול עדות על הגניבה שהגדת עדות הגניבה היה קודם לעדות הטביחה רק שביטול העדות הוא משום שהי' בדבור א' עם עדות הטביחה שמתבטל מחמת ההזמה ותכ"ד כ"ד ואמרינן עדות שבטלה ומ"ש מהרש"א שהם מוכחשין על הגניבה היינו לפי שהוא מתבטל מחמת עדות שבטלה כו' הוי כמו הכחשה וכמבואר ג"כ בלשון התוס' שם ע"ש וזה מבואר למעיין במהרש"א אך כדי ליישב לשון רש"י נלענ"ד דבאמת צריך להבין בהא דקאמר אי מכאן