בית אפרים חושן משפט קעה

מיירי שנותנות הפירות וא"כ ע"כ שהוא דרך קנין וע"כ שהיא מקנת לו הגוף לפירות דאל"כ אין הקנין כלום וכיון דבקנין גוף לפירות מיירי שפיר מדמה הך דנ"מ להא דהמוכר שדהו לפירות משא"כ בב"ק דאיירינן השתא לדידן בלא הקנאה רק מחמת אכילת פירות של הבעל מצד תקנת חכמים וחכמים לא תיקנו על הגוף כלל רק על הפירות לחוד ממילא דשפיר אנו צריכין לתקנת אושא דמתקנה קמייתא דאכילת פירות לא היה יכול להוציא הגוף כלל דבזה גם ר"י מודה שאין תקנת אכילת פירות מעכב על מכירת האשה הגוף כלל: ואחר הודיע כל זאת נראה דא"ש הך דקשיא לן מהך דב"מ שאל מן האשה כו' דמוכח מהתם דגם בנ"מ אליבא דר"י ק"פ דבעל כקה"ג דמי ונראה דא"ש עפ"י מה שכתבנו בטעמא דר"י ס"ל ק"פ כקה"ג משום דזה הקנה לו השדה לפירות משא"כ בנ"מ דאין לבעל רק הפירות לבד. אך כ"ז קודם תקנת אושא שתיקנו שהבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות שלקחו מן האשה וטעמא כדאמרי' בב"ב דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ושויי' כלוקח ראשון ולפ"ז ע"כ לומר דבאושא תיקנו שהקרקע תהיה משועבדת ג"כ לבעל לפירות דאל"כ לא שייך אלמוה לשעבוד הבעל כיון שנאמר שאין לו רק הפירות אשר תוציא הארץ והולידה והצמיחה ועל הגוף אין לו שעבוד כלל וע"כ דבאושא התקינו שהגוף יהיה משועבד לפירות ואליבא דר"י באמת א"צ לומר דאלמוה ג"כ שיהיה כלוקח ראשון אלא כיון שהתקינו לו שעבוד בגוף לפירות ממילא שאין מכירתה כלום והא דאמרי' אלמוה שיהי' כלוקח ראשון היינו לדידן דקיי"ל כר"ל דמ"מ לאו כקה"ג דמי וא"כ היה עכ"פ מועיל המכירה וליש תיקנו שאם מתה נחשב כלוקח ראשון ולפ"ז א"ש הך דב"מ דהתם אחר תקנת אושא דכבר תיקנו לו שעבוד הגוף לפירות ותלי בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י קנין פירות כזה כקה"ג והוי שאלה בבעלים משא"כ לר"ל נהי דהבעל יכול להוציא משום דהוי כלוקח ראשון מ"מ לא נחשב הגוף שלו כיון דק"פ לאו כקה"ג ולא הוה שאלה בבעלים וכ"ז אחר תקנת אושא משא"כ התוס' והש"מ מתרצים שפיר דאי לאו תקנת אושא רק מתקנת אכילת פירות ובזה ק"פ אף לר"י לאו כקה"ג ואנו צריכין לתקנת אושא והדברים ברורים לפענ"ד: וא"ל לפמ"ש דטעמא דר"י דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ומעכב המכירה משום שצריך להקנות הגוף לפירות לפי שאין אדם מקנה דשלב"ל דא"כ היכא אמרינן בב"ק דף פ"ט ובגיטין דף מ"ט דר"מ ס"ל ק"פ כקה"ג דהא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ונראה דא"ש ע"פ מ"ש התוס' בב"ב דף ס"ג גבי הא דע"מ שהמעשר שלי דפריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל כו' דלא מצי למימר ר"מ הוא משום דע"כ לא אמר ר"מ אלא בפירות דקל שהדקל עביד להוציא פירות משא"כ בשדה דמי יימר דחרש וזרע לה ע"ש ונראה דגם לענין מוכר עבדו ע"מ שישמשנו שייך למימר הכי ולפ"ז גם ר"מ מודה בשדה ועבד דצריך להקנות הגוף לפירות ושפיר ס"ל לר"מ ק"פ כקה"ג דמי ולפ"ז א"ש גם מה שהקשה הרשב"א וש"מ על תירוץ ר"ת דשאני בכורים דגלי קרא ולביתך ויתורץ גם מה שיש לדקדק בהא דאמרינן איתיביה ר"י לר"ל ולביתך כו' א"ד איתביה ר"ל כו'. ולכאורה הוא אך למותר דמאי נ"מ אם ר"י הקשה לר"ל והוא השיב לו או להיפך. ונראה דנ"מ טובא אם ר"י הקשה לר"ל או ר"ל לר"י דלכאורה קשה באידך לישנא דר"ל פריך לר"י טעמא דכתיב ולביתך הא לא"ה לא אלמא לאו כקה"ג ומאי קושיא דלמא לעולם כקה"ג דמי ואם היה אוכל הבעל פירות אשתו ע"י הקנאה באמת לא היה צריך קרא ולביתך רק דמיירי שלא ע"י הקנאה ואפ"ה רבי קרא דמביא וקורא ובאמת גזירת הכתוב הוא כמ"ש התוס' בקושייתם שם ועוד קשה על מ"ש בשם ר"ת דאף אי קי"ל לאו כקה"ג מ"מ בכורים שאני דכתיב ולביתך ולכאורה ז"א דבשלמא אי כקה"ג שפיר מוקמינן ולביתך בכה"ג שמקנין לבעליהן כדי שלא תצטרך לומר גזירת הכתוב דוקא בכורים אלא ילפינן מיניה בכל דוכתא ק"פ כקה"ג משא"כ אי אמרינן לאו כקה"ג א"כ אפי' תימא דמיירי בהקנאה ג"כ אנו צריכים לגזה"כ וא"כ מנ"ל דמיירי בהקנאה דלמא מיירי בלא הקנאה כלל ואפ"ה בכורי אשתו מביא וקורא משום גזה"כ כקושיית התוס' ולא ילפינן מיני גם לענין מוכר שדהו לפירות או בחזרת יובל לענין בכורים: ולכן נראה לתרץ דהנה הרשב"א כתב לתרץ קושיית התוספות דהיאך יליף מקרא בכורי אשתו דאכילת פירות נ"מ מדרבנן דקרא אתי לאשמועינן שאם תקנה האשה פירות כו' ודברה תורה בהוה לפי שרגילות הנשים לתת פירות נכסיהן לבעלים וי"א שהתנו מתחלה שיאכל הוא פירות נ"מ שלה וזהו מוהר ומתן הכתוב בתורה כו' ולפ"ז לתירוץ הב' דהרשב"א א"ש דלעולם מיירי התורה במתנה מתחלה על אכילת פירות והם נקנים לבעל ואז שפיר הקשה ר"ל לר"י דאי כקה"ג ולביתך ל"צ כיון דודאי ע"י הקנאה מיירי. וגם לפ"ז א"ש תירץ ר"ת די"ל בעלמא לאו כקה"ג והכא גלי קרא ולביתך דכקה"ג שא"ל דא"כ נימא דגזה"כ הוא אף בלא הקנאה ז"א דודאי קרא ע"י הקנאה מיירי משא"כ לאידך לישנא דש"ס דר"י פריך לר"ל דנלמד מולביתך כקה"ג י"ל דלעולם אין הכרח שהתורה מיירי דווקא ע"י הקנאה אלא דמצי מיירי בהכי דרגילות הוא שהנשים יתנו הפירות וכמ"ש התוס' וכן תירוץ א' של הרשב"א. ולפ"ז א"א לומר דר"י סבר בעלמא לאו כקה"ג רק לענין בכורים דגלי קרא דז"א דלמא לאו גזה"כ הוא לגבי בכורים רק לגבי נכסי אשתו כיון שאפי' אי מיירי בהקנאה צריך גזה"כ שהרי מצד הסברא לאו כקה"ג דמי כמו בעלמא וא"כ דלמא לא מיירי בהקנאה כלל ולענין בכורי אשתו גזה"כ הוא ומנ"ל במוכר שדהו או בחזרת היובל אלא ע"כ דגם בעלמא כקה"ג ולכן מוקמינן קרא בהקנאה ולאו גזה"כ הוא רק ילפינן מיניה בעלמא ק"פ כקה"ג. ולפ"ז מבואר הנ"מ בהנך תרי לישני דללישנא קמא שפיר י"ל דילפינן בעלמא ק"פ כקה"ג מהך דבכורים משא"כ לאידך לישנא כיון דע"כ לומר דס"ל דקרא לעיל בהקנאה מיירי והיינו מוהר ומתן א"כ שפיר י"ל דר"י דקאמר טעמא דידי נמי מהכא היינו דגלי קרא גבי בכורים דק"פ כקה"ג ומ"מ בעלמא אפשר דמודה דלאו כקה"ג: והשתא א"ש קושי' הרשב"א והש"מ על ר"ח מב"ב וב"מ דשם מבואר דאין לחלק בין בכורים לשאר מילי לענין ק"פ ולפי מ"ש א"ש דהתם בב"מ וב"ב אזיל בהך לישנא דר"י פריך לר"ל מדכתיב ולביתך ולהך לישנא א"א לומר דס"ל לר"י דגלי קרא בבכורים דוקא משום דכתיב ולביתך דא"כ גם בבכורים גופא מנ"ל דגלי דלמא גזה"כ הוא גבי נכסי אשתו אף בלא הקנאה ולאו מטעם דק"פ אתינן עלה. אלא ע"כ דס"ל דבכל דוכתא ק"פ כקה"ג והיינו דקאמר טעמא דידי נמי מהכא וא"כ יש לנו לאוקמי ע"י הקנאה ומטעם ק"פ כדי שלא נצטרך לומר שהוא גזה"כ והלכך שפיר קאמר בב"מ שאל מן האשה וכו' פלוגתא דר"י ור"ל וכן בב"ב והא אפלגו בה חדא זימנא משא"כ ר"ת שפיר מתרץ לדידן דקי"ל בכל דוכתא כלישנא בתרא ולהך לישנא דאותבי ר"ל לר"י טעמא דכתיב ולביתך ע"כ דס"ל דהתורה תמיד ע"י הקנאה מיירי שהי' מתני בשעת נישואין ותנאי דשעת נישואין קנין הוא כדאמרינן בעלמא הן הן הדברים הנקנין באמירה או שהי' מתני' בהדיא א"כ שפיר י"ל דדוקא בבכורים גלי קרא דכקה"ג משא"כ בעלמא לאו כקה"ג דא"ל דגם גבי בכורים מנ"ל דלמא בלא הקנאה מיירי ז"א דהך לישנא ס"ל דהתנו מתחלה על אכילת פירות וא"כ מסתברא ללמוד משם גם למוכר שדהו לפירות ולענין חזרת יובל למימרא דכקה"ג כמו גבי בכורי אשתו משא"כ בעלמא שפיר י"ל דלאו כקה"ג דמי והוא נכון מאוד לפענ"ד: ועפ"ז נראה ליישב מה שקשה לכאורה אליבא דר"י דס"ל, ק"פ כקה"ג דמי למה תועיל המכירה בטובת הנאה דכל שאין המכירה מועלת מעכשיו לא מהני גם לאחר זמן וכדאמרי' בכתובות דף נ"ט דמי איכא מידי דמהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. ואמנם הב"ש והפ"י עמדו בזה אליבא דידן דקי"ל איתא לתק"א האיך יכולה למכור בטוה"נ וזה אפשר ליישב דהא תק"א הוא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ובכה"ג דאלמוה אמרינן התם בכתובות דאע"ג דאלמוה היינו לענין דלא תיקדש מהשתא אבל לקמיה שפיר קדיש וה"נ דכוותיה אין הך אלמוה דתק"א מעכב שלא תחול המכירה כשיסתלק הק"פ שלו ויבואו לרשותו (ועיין מ"ש בזה בתשו' חלק אה"ע סי' ס"ח ושם כתבתי ליישב מה שהשיגו האחרונים על הב"ש ופ"י שקושייתם הוא כקושיית התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ש) אך כל זה אי אתינן עלה מחמת תק"א משא"כ אליבא דר"י דס"ל דק"פ כקה"ג דמי ודינא הוא ולא תקנתא הדרא קושיא לדוכתיה דלמה תוכל למכור בטוה"נ