בית אפרים חושן משפט קעד

לבעל ק"פ. ובשיטה מקובצת שם תירץ בשם תוס' הרא"ש דבשלמא בכותב נכסיו לבנו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה שפיר ס"ל לר"י ק"פ כקה"ג דמי כיון שהיה הגוף והפירות מתחלה של האב רק שהוא נותן הגוף לבנו אלים ק"פ דידיה כקה"ג משא"כ נכסי מלוג שהשדה והפירות היה של האשה רק כיון שנשאת הפירות הם של הבעל לא אלים ק"פ דבעל למהוי כקה"ג עי' שם וקשיא לי דהאיך אפשר לחלק בכך שהרי בגיטין דף מ"ז ע"ב איתא איתמר המוכר שדהו לפירות ר"י אמר מביא וקורא קסבר ק"פ כקה"ג דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קסבר ק"פ לאו כקה"ג. איתביה ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא. א"ל שאני התם דכתיב ולביתך. א"ד איתביה ר"ל לר"י ולביתך כו' טעמא משום דכתיב ולביתך הא בעלמא לא א"ל טעמא דידהו נמי מהכא עכ"ל הרי מבואר דלתרווייהו לישני אין לחלק בין ק"פ דעלמא לק"פ דנ"מ כלל וגם קשיא לי לפי מה דמסיק בסוגיא זו הא דאמרינן העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים והיינו היכא דלית לה נ"מ אבל היכא דאית לה נ"מ מחויבת למוכרם בטוה"נ לשלם לנחבל. והרי"ף כתב המשנה כצורתה ולא כתב הך אוקימתא דדוקא היכא דלית לה נ"מ וצריך טעם למה. ושוב חפשתי במפורשים ולא מצאתי בזה. ולענ"ד לתרץ דברי הרי"ף דאזיל לשיטתו שכתב בריש החובל דחבלה דאדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכתב הב"י בח"מ בסי' א' דלדעת הרי"ף אפילו רופא ושבת אין דנין דהאידנא דליכא סמוכים אלא מנדין אותו עד דיהיב שיעור מה דחזי למיתב ליה או דאם תפס לא מפקינן מיניה. והנה התוס' הקשו דהיאך קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה שהרי תצטרך לשלם מדיני דגרמי והקשה הפ"י די"ל דכוונת הש"ס הוא שאם יהיה הדין לכופה ולמכור כדי להגבות לבעלה אז תמחול לבעלה מיד אחר החבלה ושוב לא תוכל למכור בטובת הנאה אע"ג דמלשון הש"ס משמע שתמחול אחר המכירה היינו לפי לשון המקשה כו' וזה דחוק ונ"ל דע"כ מוכרח הש"ס לומר שתמחול אחר המכירה שהרי הרמב"ן הקשה דהאיך יכולה למחול הרי הבעל משועבד מדר"נ ובדר"נ אינה יכולה למחול דהש"ך סי' פ"ו תירץ דשיעבודא דר"נ אינה אלא כשעדיין לא נסתלק הנחבל אבל כאן אחר שתמכור לו הכתובה הרי יצאה י"ח לגבי נחבל תו לא שייך שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ושוב הו"ל כלוקח דעלמא ויכולה למחול ע"ש וא"כ ע"כ הוכרח הש"ס לומר שתמחול אחר המכירה שקודם המכירה אינה יכולה למחול דאיכא שיעבודא דר"נ ושפיר מקשין התוס' דתצטרך לשלם מדיני דגרמי וע"ש מה שתירצו התוס' בזה והנה הפ"י כתב טעמא דהרא"ש שכתב דאי אית ליה נכסי מלוג וצ"ב מחוייבת למוכרם בטוה"נ ולא אמרינן שתמחול משום שגוף הקרקע שלה לא שייך מחילה ואין לחוש שתתן לבעלה במתנה דודאי לא תחיל המתנה כיון שהמכירה קדמה להם עכ"ל. ולכאורה קשה דבנ"מ דלא שייך שיעבודא דר"נ כיון דאינם חוב על הבעל רק הגוף שלה א"כ עדיין יש לחוש כיון שהדין נותן לכופה למכור תתן לבעלה במתנה מיד אחר החבלה כסברת הפ"י וצ"ל כיון דשיעבוד הנחבל קודם למתנה זו ונזקין גובין ממשעבדי כמבואר דעת הפוסקים בח"מ סי' קי"ט ולא מהני מתנה כלום שהנחבל טורף מהם וא"כ הרי"ף לשיטתו שפיר עביד שלא כתב אוקימתת הש"ס דלית לה נ"מ דאפילו אית לה נמי לא כייפינן לה למכור בטוה"נ שאם יהיה הדין לכופה תתן לבעלה במתנה מיד אחר החבלה כסברת הפ"י לעיל ואין לומר דכיון דשיעבוד הנחבל קודם למתנה טורף מהם הא ליתא דלענין לטרוף מיד המקבל מתנה בדיני חבלות לא עבדינן שליחותייהו ואין הנחבל יכול להוציא מיד הבעל אם תתן לו במתנה הלכך אפילו אית לה לא מנדינין לה עד שתמכור הנ"מ בטוה"נ. ובקשתי לעי' בזה ולהעמידני על האמת ושלום אחיך הק' אליקים געציל: תשובה אהובי אחי ראיתי דבריך טובים ונכוחים וראשון תחלה אען ואומר שמ"ש בשם הש"מ שכתב בשם הרא"ש לא חדת הוא ליה וכבר הרגישו בזה בתוס' ביבמות פרק החולץ ובב"ב דף מ"ח שכתב דשאני ק"פ דנ"מ שאינה בא אלא מכחה והן הן הדברים אלא שהרא"ש ביאר יותר וראיתי בפ"י בסוגיא זו הביא לשון התוס' וכתב דלא כן הוא מסוגיא דלעיל ור"ל דלעיל אמרינן אימית דרמי בר אבא הוה נסיבא כו' ואמרינן לא משנתינו הוא זו הכותב נכסיו כו' ומייתי עלה פלוגתא דר"י ור"ל אלמא דפירוש נ"מ נמי בפלוגתא דר"י ור"ל תליא. אך לפענ"ד אי משום הא לא אריא דהא הש"ס מסיים בה ואנן השתא כו' כר"ל סבירא לן וקאמר ר"י כו' עי' שם וא"כ מדר"ל מייתי שפיר כיון דאפילו בהכותב נכסיו ס"ל לאו כקה"ג דמי אע"ג דאלים ק"פ דאב מכ"ש בנ"מ דסובר לאו כקה"ג דמי משא"כ התוס' שפיר מחלקין בכך אליבא דר"י דסובר בכותב נכסיו הוי כקה"ג מ"מ שפיר מצי סבר בנ"מ דלא הוי כקה"ג דלא אלים ק"פ דבעל כולי האי. אך סוגית הש"ס דגיטין שהבאת ודאי שזה צריך לפנים וגם לדידי קשיא לי מהא דאמר בב"מ פרק השואל לענין שאילה בבעלים שאל מן האשה ונשאל בעלה עמה פלוגתא דר"י ודר"ל דאיתמר המוכר שדיהו לפירות כו' ולפי דברי התוס' והרא"ש דלעיל הך לא תליא כלל בפלוגתא דר"י ור"ל דגם ר"י מודה בזה דלאו כקה"ג דמי. והתוס' שם כתבו הא דלא מייתי פלוגתא דתנאי גבי המוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום כו' א"נ אפילו למ"ד התם כקה"ג דמי היינו משום שמשייר המוכר לעצמו פירות בעין יפה אבל בעלמא לא עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור דא"כ מאי מייתי מדר"י ודר"ל בהמוכר שדהו לפירות דהא י"ל דשאני מוכר שמשייר בעין יפה. ואם נאמר דהש"ס קאמר הכי מחמת הא דאיתמר עלה בגיטין איתיביה ר"י לר"ל ולביתך כו' עיקר חסר מן הספר וגם הלום ראיתי בחידושי הרשב"א בגיטין שם אהא דאמר התם א' לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו שהקשו התוס' א"כ אנן היאך מצא ידינו ורגלינו הא קי"ל האחין שחלקו לקוחות הם וקי"ל ק"פ לאו כקה"ג וכתב הרשב"א בשם ר"ת לתרץ דאנן קי"ל כר"ל לענין בכורים משום דגלי בה קרא דולביתך. והקשה הרשב"א ע"ז מהך דב"מ דמייתי ראיה מהך דבכורים לענין שאלה בבעלים וגם בש"מ ב"ק הקשה על תירץ ר"ת מב"ב דף קל"ו דאההוא דהכותב נכסיו כו' פריך התם והא איפלגא בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות כו' ע"ש. ולפי דברי ר"ת קשה מאי פריך דלמא שאני בכורים דגלי קרא ע"ש: ונלע"ד דא"ש עפ"י מה שיש לעיין בהא דס"ל לר"י ק"פ כקה"ג דמי ולכן מי שהגוף שלו א"י למכור. ולכאורה הוא הלכתא בלא טעמא דהא זה אינו רוצה למכור הגוף שהוא באמת שלו ולמה יהיה מעוכב מחמת זה שאין לו רק בפירות ולא בגוף כלל וצ"ל דטעמא דר"י כיון דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל והרוצה להקנות לחבירו פירות אין די בהקנאת הפירות לבד כ"א שיקנה לו גוף לפירות ולכן דקדק כאן בלשונו המוכר שדהו לפירות ולכן כיון שמקנה לו הגוף שיהיה משועבד לפירות שפיר יש תבלין לסברת ר"י דק"פ כקה"ג דמי שהפירות שלו יש לו שעבוד וקנין גם בגוף וא"ש בהא דהכות' נכסיו לבנו דהא אית' בב"ב דקמ"ח דאין אדם משייר דבר שלב"ל רק לגביה נפשיה בעין יפה הוא משייר ומשייר לעצמו הגוף לפירות ולכך ס"ל לר"י דהבן אינו יכול למכור הגוף דק"פ של האב כקה"ג דמי שהרי עדיין הגוף של האב לפירות ובזה פליג עליה ר"ל וס"ל דמ"מ אינו כקה"ג לפי שאין לו בו רק שעבוד לצורך הפירות אבל מ"מ אין זה מעכב שלא יוכל הבן למכור הגוף עצמו שהוא באמת שלו ולפ"ז החילוק בין הך דהכותב נכסיו כו' להך דנ"מ מבואר דבשלמא בכותב נכסיו שהגוף ופירות של האב והאב שייר לעצמו הפירות ע"כ שייר לעצמו הגוף לפירות ולכך ס"ל כקה"ג דמי משא"כ בנ"מ שהבעל אוכל הפירות מצד תקנת חכמי' פשיטא שלא היה צורך לחכמים לתקן בתקנת אכילת פירות שיהיה הגוף שלו לפירות רק שתיקנו לבעל אכילת פירות לבד ממילא שאין שייכות הפירות לגוף כלל ושפיר אמרינן דאי לאו תקנת אושא לא היה הבעל מוציא כו' דבזה לא שייך ק"פ כקה"ג דמי כיון דאין לבעל שום חלק ושיעבוד בגוף כלל ועפ"ז א"ש מה שהקשית מהך דגיטין דמבואר דגם לענין נ"מ אמרינן אליבא דר"י ק"פ כקה"ג משום דהתוס' בגיטין שם הקשו בהא דקאמר ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו כו'. והקשו הא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא וי"ל דדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכה"ג איירי קרא ע"ד לשי' דקרא