בית אפרים חושן משפט קסח

תימא דשפיר מיירי הנאה לחבירו גם לגבי חבירו במה שמקבל המתנה מ"מ כיון שהמקבל אומר היתרא בעיתי כו' א"כ לא נהנה המקבל כלל. ואמנם נלענ"ד דכל שלא נהנה ממש אין הנותן עובר אפי' אם לא היה יכול המקבל לומר היתרא בעיתי וראיה לדבר מדקתני המדיר את אשתו מלהנות לו יוציא ולכאורה קשה כיון שצריך להקנות לה הגט לגמרי אפילו תימא שאין בנייר ש"פ מ"מ הא אף וויתור אסור במודר הנאה וא"כ איסורא קעביד דהא חזי לצור ע"פ צליחותה א"ו שאין בנתינתה בלחוד איסור עד שיהנה המקבל ודבר זה צ"ע לפענ"ד דלכאורה לא משמע הכי בפוסקים ועכ"פ שיטת הרמב"ם כך הוא דהמדיר שמהנה מעל וא"כ כיון שיש כאן איסור מעילה שפיר אסור דהא גבי מעילה יש שלד"ע. אמנם לפמ"ש שאין האיסור בא עד שעה שנהנה בלאו הכי ניחא דלא שייך אין שלד"ע כיון שבמה שמצוה ליתן לה והשליח נותן לה עדיין אין כאן איסור עליו והוי כההיא דככרי עליך. ואמנם לפמ"ש דשם המקבל לא נהנה משום דאמר היתרא בעיתי וא"כ כאן שהאשה יודעת שנדר א"כ המדיר עובר אך מ"מ ניחא דבמדיר יש שלד"ע אך לפמ"ש לעיל שאין הנדר חל רק מדרבנן כיון דלא חל אתשמיש רק מדרבנן א"כ כ"ע כיון שאין כאן דין מעילה שוב אין כאן שלד"ע ודוחק לומר דכיון שחל מדרבנן הוי מעילה מדרבנן ואמרינן יש שלד"ע דכעין דאורייתא תיקן אלא יש לומר ע"פ מ"ש מהרי"ט והביאו המ"ל דבאיסור דרבנן י"ל דיש שלד"ע א"כ לא קשה מידי: והנה במה דכתיבנא לעיל שהרשב"א תירוץ הקושיא דמצות לאו להנות בענין אחר ממ"ש שאר המפורשים דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו נ"ל דגם הרשב"א מודה לזה וכמדומה שכ"כ הרשב"א במקום אחר רק שהרשב"א ס"ל דהיכא דציוו המצוה אינו על ההנאה רק על ענין אחר כגון על ישיבת סוכה או על אכילת מצה שאין הציווי נופל שהוא יהנה מישיבת הסוכה או יהנה מאכילת המצה כדאמרינן כפאוהו פרסיים כו' וכן בלע מצה יצא רק דממילא מטי הנאה הלכך לא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו שהמצות ניתנו לעול כיון שעיקר העול אינה על ההנאה כשיש שם הנא' ג"כ חשיב הנאה משא"כ כשהמצוה היא על ההנאה עצמה אע"פ שהתורה אמרה שלא יגרע עונתה והיינו שהגוף יהנה מן הגוף וכדאמרינן בב"ק ונכרתו הנפשות העושות הנאה אית להו לתרווייהו ובכלל מצוה זו שלא יגרע עונתה נכלל הנאת שניהם דהיינו הנאת תשמישו והנאת תשמישה וכיון שגוף המצוה על ההנאה והוא עליו לעול על צוארו שמחוייב בהנאת תשמישה שפיר שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו ואם הי' זה דרך שבועה שאינה חלה על דבר מצוה היינו אומרים שאע"פ שאמר אני נשבע שלא להנות מתשמישה היה מותר לשמש בלא טעמא דאין שבועה חל על ד"מ רק אפי' שבועת שוא אין כאן שאין זה דרך הנאה רק דרך עול היא הנאה זו שעלי' צוותה תורה אך בזה שהוא דרך נדר ונדרים חלים אפילו על ד"מ א"כ מה בכך שהתורה ציוותה שיהיה לו הנאה והוא בתורת חיוב עליו משום מצוה הרי על אותה מצוה נדר ונדר חל על מצות הנאה זו אך דהיכא דמשעבוד לה לא אמרינן הכי וכמ"ש הרשב"א דאף דנדרים חלים על ד"מ יש כאן שעבוד משעת נישואין ואין הנדר מפקיע לשעבוד ההוא ולכן קשיא ליה לרשב"א בהא דהנאת תשמישך עלי דהוי ס"ד דאין הקונם מפקיע מידי שעבוד רק שאין מאכילין לאדם דבר האסור ע"ז תיקשי למה לא נימא שהוא צריך לקיים שעבודו שנשתעבד לה שהיא תהנה ממנו בתשמיש ואי משום שאסור לו מחמת שהוא יהנה ע"ז י"ל שאין כאן הנאה דהא במצוה זו שיהא לו הנאה לא מיחשב הנאה וא"ל שנדרים חלים על ד"מ ז"א דבד"מ כזו שיש עמה שעבוד אין הנדר מפקיעו וממילא שאין מאכילין אותו איסור כשיקיים השעבוד שהרי יקיים המצוה שיהנה ממנה בתורת מצוה ואין זה חשוב הנאה ואין כאן הפקעת הנדר כלל וע"ז כתב שהשעבוד שהיא תהנה ממנו ג"כ עיקרו שנשתעבד לעשות מצוה ולא שאנו אומרים שאין מאכילים כו' ומ"מ אין השעבוד נפקע אלא הקונם מפקיע השעבוד שעי"ז שאסר הנאת תשמישה עליו שוב א"א לו לקיים את שעבודה שעליו שיהנה אותה כיון שא"א זה בלא הפקעת קונם שלו והקונם אלים משעבודה ולכן כיון שהשעבוד נפקע ממילא חלות הנדר במקומו שהרי יש כאן הנאה ואי משום שהוא ד"מ הנדר חל עליו (וקצת צ"ע ממ"ש הרשב"א אח"כ ממצות פ"ו אך יש לחלק) ובזה מתיישב בפשיטות טפי התירץ שכתבתי לעיל על דברי רש"י מתשמיש לא נאסר כו' וקצרתי: ולענין דינא נלענ"ד דאע"ג דאין האיסור שאסר נכסיו על המלוה חל לענין פריעת החוב מ"מ נשאר האיסור לגבי שאר נכסים דלא שייכא בזה נדר שהותר מקצתו מטעמא דכתיבנא דהוה כאוסר פירותיו ופירות חבירו על חבירו דלא מיקרי הותר מקצתו בכה"ג כלל שזה אינו בכלל נדר וכן משמע מלשון הירושלמי דפריך אמתני' דהמדיר וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו כו' ועיין בש"ך סי' ע"ג בענין נשבע שלא למכור במה שהשיג על הב"ח וז"ל מה שהקשה בראשונה דהא ודאי כו' ומ"ש הב"ח דהוי כנשבע שאוכל כו' מבואר שחילק דברי הב"ח לשני' והוא תמוה לענ"ד דפשיטא שדברי הב"ח אחד הם וכוונתו במ"ש דהא ודאי אם עבר ומכר שלו כו' ר"ל דהן אמת שאם מרד יצא י"ח השבועה הב' משום שגם זה בכלל שבועתו שנשבע לפרוע אבל מ"מ בשביל זה לא הוי שבועת שוא כמו נשבע שאוכל אע"פ שנפרט באכילתו נבלה מ"מ לא אמרינן משום זה דכיון דבכלל השבועה אכילת נבלה ג"כ הוי ש"ש אלא כיון דאתה מוצא בכללא דברים המותרים לא הוי ש"ש וה"נ דכוותה אע"ג דבכלל השבועה דפרעון הוא ג"כ שימכור אם יהיה לו מ"מ אין זה ש"ש דעיקר השבועה חלה שיפרע לו מעות וא"כ מ"ש הש"ך לדחות דברי הב"ח הוא תמוה וראיתי מי שכתב דסברת הש"ך דשאני הכא שנשבע ע"ד המלוה שאז ודאי הכוונה אף למכור ולפמ"ש אין זה מציל דמ"מ ש"ש לא הוי כיון שעכ"פ נכלל בתוכו גם פרעון בדרך המותר והנה ביתר דברי כ"ת לא עיינתי כעת שטרדות הענינים הנוגעים למעשה רבים נגשים אצים לאמר כלה מעשיך ולכבודו פניתי ועשיתי כוונים וה' יברכהו משמי מעונים. ירא ויפקוד אותו בבנים כשתילי זיתים סביב חיים וקיימים. וחיי ומזוני יחדיו יהיו תמים. ברכות שמים מעל אליו יגיעו ומיניה לא יזועו. דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה מד שאלה ראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון א' שניכר שמונח שם ימים רבים עד שבודאי נתייאשו הבעלים ממנו ונתעצמו לדין שראובן המשכיר טוען שחצירו קנתה לו אע"פ שהוא שכורה ביד שמעון הדין עם מי: תשובה יראה שהדין עם שמעון ומתחלה נדון אם יש ממש בטענת ראובן כלל ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה אפילו תימא דחצירו דראובן הוא מ"מ אינו יכול להוציא משמעון והנה הא מלתא תליא באשלי רברבי והוא מחלוקת ישנה בין הפוסקים כי הנה הרמב"ם פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה' כ' גבי בהמות של אחרים שעמדו בחצר הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהוא שכורה ביד אחרים ומקור דינו הוא מהש"ס דב"מ דף ק"ב דקאמר בחצר דמשכיר ותורי דאתי מעלמא קמו בה מסייע ליה לר"י ב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו והראב"ד השיג על זה וכתב דבש"ס מיירי בחצר דמשכיר דלא אגירא ליה לשוכר דאי אגירא לי' כדידיה דמי וקני לי מידי דהוי אשוכר את מקומו וגם הב"י בח"מ סי' שי"ג כתב דיש לתמוה על דברי הרמב"ם דכיון דקי"ל שכירות ליומא ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ובש"ך שם האריך ליישב כל זה והרא"ש בתשובה הובא בש"ע ח"מ סי' ר"ס ס"ל כהראב"ד דחצירו דשוכר הוא כיון שהוא דר שם: ולכאורה נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאיתא בב"מ דף כ"ו אם הי' משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו ופריך הש"ס וניזל בתר בתרא ופירשו התוספות דבתרא היינו בעה"ב שכבר יצאו השוכרים מן הבית ואינו דר שם עתה רק בעה"ב לבד ולפ"ז קשה דל"ל לאקשויי דניזיל בתר בתרא מהא דאיתא התם ובשעת הרגל הכל מעשר תיפוק ליה דבלא"ה הוא של בעה"ב שהרי שם לעיל מיניה ד"ה בדשתיך הקשו התוס' דתיקנו