בית אפרים חושן משפט קסז

ממש. והקשו המפורשים שם דאם כן קונם הנאת תשמישך עלי לא יחול ותירצו הרשב"א והר"ן שם דאין הכי נמי דלא חל רק מדרבנן והנה הר"ן שם הקשה דא"כ כיון דהנדר דרבנן והשעבוד דאוריי' היכא מצי חייל וכתב דיכולים ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת וזה תלוי בפלוגתא דרבה ור"ח ביבמות דף צ' אך לדעת הסמ"ג דפוסק כראב"י לעיל דף מ"ח דעונה ג"כ מדרבנן א"ש בפשיטות אך כ"ז באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין כו' אבל באומר הנאת תשמושי עליך אף ע"פ שהעונה דרבנן מ"מ נדר של תשמיש שהיא דבר שאין בו ממש היא ג"כ דרבנן ולא מצי חייל משא"כ במזונות דמוקי הירושלמי התם כמ"ד אין מזונות לאשה ד"ת א"ש דנדר של מזונות הוא דבר שיש בו ממש ואתי נדרא דאיסור דאורייתא ומפקיע שעבוד מזונות דרבנן. ולפ"ז א"ש שהוצרך הירושלמי לפרש דמתני' מיירי שלא הדירה מגופו רק מנכסיו דאם הדירה מגופו ג"כ אלא דלא חל הנדר א"כ גם הנדר שהדירה מנכסיו לא חל דהו"ל נדר שהותר מקצתו והירושלמי לשיטתו דס"ל דילפינן מכל היוצא מפיו כו' וא"ל כמ"ש דבאמת מתקיים כל הנדר דמצות לאו להנות ניתנו ז"א לפי מ"ש הרז"ה במסכת ר"ה דבמצות דרבנן שפיר אמרינן דמצות להנות ניתנו משא"כ בש"ס דידן דקיימינן למ"ד מזונות דאוריי' כמ"ש הפ"י לקמן על קושיית התוס' גבי הגיע הזמן וכ"כ הרשב"א הביאו בש"מ ולמ"ד מזונות דאורייתא ע"כ דדריש קרא דשארה כו' כמשמעו וא"כ עונה נמי דאורייתא כמבואר לעיל דף מ"ח שפיר י"ל דהדירה גם מגופו אלא דלא חייל ומ"מ אין כאן ביטול הנדר כיון דיש כאן קיום מצוה דאורייתא ולאו להנות ניתנו ושפיר חייל על מזונות וקרינן ביה כל היוצא מפיו כו': והנה במ"ש לעיל דבהנאת תשמישי עליך כיון דלא חייל אמרינן מצות לאו להנות ניתנו יש לדחות לפמ"ש הרשב"א בנדרים דמצות עונה ליכא גבי דידה רק גבי דידיה ולפ"ז לענין הנאת תשמישי עליך לא שייכא הך סברא דלאו להנות ניתנו כיון דאין עליה מצוה שפיר חשיב הנאה לגבי דידה וכיון שאסר עליה הנאה ואנן נימא דאינו חל ומחוייב לשמש עמה יש כאן ביטול נדר ושייך למימר נדר שהותר מקצתו והרשב"א שם קאי לענין הנאת תשמישך עלי שפיר קאמר די"ל כיון דעליו רמיא המצוה לא חשיב הנאה גבי דידיה. אך י"ל דא"ש לפמ"ש הרשב"א שם להקשות דנהי דמפקיע משעבוד עונה מ"מ הא איכא מצות פ"ו ותירץ דאפשר ליה לקיומי באחריתי. והנה הב"ש באה"ע סי' א' הביא דעות הפוסקים דגם אשה חייבת במצוה דשבת ולענין שבת לא שייך אפשר לקיומי באחריתי וא"כ גם לענין הנאת תשמישי עליך י"ל דלא חשיב הנאה גבי דידה כיון דאיכא מצוה ישע דלאו להנות ניתנו אלא שלפ"ז אינו עולה יפה בשיטת הרז"ה שכתבתי לעיל כיון דליכא רק מצות שבת דרבנן להנות ניתנו ומוכח כשיטת שאר פוסקים החולקים על הרז"ה וס"ל דאף במצוה דרבנן אמרינן לאו להנות ניתנו. ולפ"ז א"א לתרץ הירושלמי דלעיל על הדרך שכתבתי. ואפשר לומר דא"ש ע"פ מ"ש דהירושלמי מוקי מתניתין כמ"ד מזונות דרבנן ולדידיה י"ל דעונה ג"כ דרבנן. ולפ"ז לפי שיטת רש"י שכתב גבי אוקימתא דהגיע זמן דנדר דאורייתא חל השיעבוד דרבנן וכן הוא שיטת הירושלמי דלכן משני דאתי כמ"ד מזונות דרבנן א"כ א"א לומר דלא חייל אתשמיש משום דמשועבד לה דהא שיעבד התשמיש אינו אלא מדרבנן ושפיר קשיא לן ממתני' דהמדיר מת"ה דפליגו ב"ש וב"ה. והוצרך לתרץ דמיירי במדירה מנכסיו בפירוש משא"כ בש"ס דידן דקיימינן למ"ד דמזונות דאורייתא ופשיטא דעונה ג"כ דאורייתא לדידיה ולכן מתפרש בפשיטות דלא קאי אתשמיש כלל אף שיש בכלל הנדר לשון תשמיש וא"צ לאוקמא במדירה מנכסיו אך כ"ז שכתבנו דלא הוי ביטל מקצתו משום דלאו להנות אינו אלא לפי שיטת הרשב"א שזכרתי אבל לשיטת התוספות והר"ן לא שייך מצות לאו להנות אלא כשאין שם הנאה אחרת מבלעדי המצוה כגון תקיעת שופר וכיוצא וא"כ כאן לא שייכא הך דמצות לאו להנות וא"כ הדרא קושיא לדוכתה נימא נדר שהותר מקצתו כו' וכן יש להקשות בהא דאמרינן קונם שאני עושה לפיך ר"ע אומר יפר שמא תעדיף כו' ומה בכך כיון שאין הנדר כולו יכול להתקיים דמעשה ידיה גופייהו משתעבדי לבעל ור"ע גופא אמר בנדרים הך מלתא דנדר שהותר מקצתו כו' ובזה לא שייך הך דמצות כו' וקשיא אף לשיטת הרשב"א ולזה י"ל דהנה המפורשים כתבו בטעמא דנדר שביטל מקצתו משום שלא היה דעתו שיחול רק באופן שיחול כולו ובשו"ת מהרי"ט סימן מדמי לקני את וחמור דמתוך שלא קנה זה כו' והנה בשו"ת נ"ב חלק ח"מ סי' כ"ו כתב דהמקנה נכסים שיש לו עתה ונכסים שיבואו לו אח"כ לא דמי לקני את וחמור ולא אמרינן שדעתו שלא יקנה נכסים שיש לו עתה אם לא יקנה הנכסים שיבואו לו אח"כ ג"כ דז"א דמי יימר שיבואו לו נכסים אח"כ כלל ע"ש. ולפי זה במדרת מעשה ידיה דאמרינן שמא תעדיף אין לתלות זה בזה לומר דהוי כקני את וחמור דמאן יימר שיהיה לה העדפה שע"י הדחק כלל אבל אחר העיון ז"א דשפיר אמרינן דאע"פ שאינו קונה הנכסים העתידים לבא מ"מ שפיר קונה הנכסים של עכשיו משא"כ כאן הוא להיפך שמעשה ידיה הם דברים העתידים לבא ועבידו דאתי לא מציא אסרה עליו דהא משעבדי ליה רק העדפה שע"י הדחק מציא אסרה ושפיר י"ל שלא היה דעתה שיחול על העדפה דהוא מלתא דלא שכיחא אם אינו יחול על גוף מעשה ידיה ומכ"ש למאי דקי"ל נדר שהותר מקצתו ומכ"ש לטעם הירושלמי דיליף מכל היוצא כו' א"כ בכל ענין שאינו מתקיים כולו אינו חל כלל ונראה דא"ש דהנה קי"ל לעיל ובנדרים דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ונראה פשוט דמ"מ אם אמר פרותי ופרותיך קונם עליך שפירות המדיר אסורין עליו אע"פ שפירות של המודר עצמו מותרין לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כו' דמה שאסר פירות חבירו על חבירו אין חל עליו שם נדר כלל ולא שייך בזה כל היוצא מפיו כו' שזה שייך במקום שיש עליו תורת נדר וכגון נדר בטעות כההיא דנדרים שם שאמר כולכם אסורים ונמצא אביו בתוכם וכל כה"ג שיש עליו תורת נדר אלא שהיא מקצתו נדר גרוע שאינו חל אבל בכה"ג שרוצה לאסור של חבירו על חבירו ע"ז לא שייך תורת נדר כלל ובכה"ג ודאי דלא אמרי' הותר מקצתו כו' והנה בהא דאמרינן כיון דמשעבוד לה לא מצי מדיר כתבו הרשב"א והר"ן בנדרים טעמא דזה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו וכ"כ הרמב"ם בהלכות נדרים ע"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות דלא חל אתשמיש ומ"מ חל אמזונות בגוונא דמוקי בש"ס ולא שייך נדר שהותר מקצתו דאותו מקצת שהותר משום דמשעבוד לה הו' כאוסר פירות חבירו על חבירו ואין עליו תורת נדר כלל ולא אמרינן ליה הותר מקצתו וכן א"ש הא דר"ע אומר יפר שמא תעדיף דהך דמעשה ידיה אינו חל מטעמא דאין אוסר פירות חבירו על חבירו הוא כמבואר שם. ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה יצא לאור עולם ספר הפלאה למחותני הגאון החסיד ז"ל וראיתי שכתב ג"כ דרש"י ס"ל לחלק בין נדר טעות להיכא שאינו חל משום דמשעובד לה שמה שמשעבוד לא נאסר ושאין משועבד נאסר וכ"כ שם בק"א ודבריו סתומים קצת ואפשר שקיצר וכוונתו למה שכתבתי והנה המ"ל הלכות מלוה ולוה הקשה לשיטת רש"י דס"ל להתיר רבית ע"י שליח א"כ מאי פריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד וכן הקשה הט"ז סי' ק"ס והנה לשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל דמדיר אינו לוקה רק המודר לוקה לק"מ רק לשיטת הרמב"ם בהלכות נדרים דהמדיר לוקה וכן משמע מדברי רש"י כאן שכתב ונמצא עובר על נדרו תיקשי. ונ"ל דא"ש ע"פ מה דאמרינן דהרמב"ם וכל הפוסקים פסקו דיש מעילה בקונמות והרי בריש פ"ב דקידושין אמרי' דבמעילה יש שליח לדבר עבירה אך כל זה לפי מה שהבינו הרשב"א והר"ן בדברי הרמב"ם. אמנם הלח"מ כתב דלהרמב"ם לוקה אבל מ"מ לא מעל והיינו כדי לתרץ קושית הרשב"א והר"ן מהא דקאמרי בנדרים דף ל"ד למעול נותן הא לא אסירא עליו ולענ"ד יש ליישב דבאמת הא דלוקה המדיר כשמהנה חבירו היינו דוקא כשמהנה אותו בגופו שבאה ההנאה מיד משא"כ בזה שנותן לו במתנה הרי עדיין לא נהנה מן הככר רק דס"ד דלמעול נותן מחמת שנהנה מן הככר במה שנותנו לחבירו אהא קאמר דנותן שפיר יכול להנות ממנו שלא נאסרה הנאת הככר עליו ומה שמהנה למקבל הרי לא נהנו ממנו עדיין עד שיוציא ואז הנותן לא קעביד מידי ומקבל אדעתיה דנפשיה קעביד במה שמוציאו ולא דמי להקדש שאם לקח מן ההקדש ונתן לחבירו מעל בנתינתו דשאני התם שהוא נהנה מן ההקדש בזה שנותן לחבירו ולכך מעל משא"כ כאן אע"פ שהנותן נהנה אין בכך כלום שלא אסר הנאת הככר על עצמו רק על חבירו וחבירו עדיין לא נהנה ואפילו