בית אפרים חושן משפט קנג

הכותל כיון שהוא טוען שפרע אחר שבנה זה כל שפא ושפא ומ"מ שפיר מיקרי ת"ז כיון דבזה אינו מתחייב לשלם בבנין כל שפא שאין בזה כדי לסמוך בנין קבע רק אחר שיגמור את כותלו ולכן פריך שפיר לאביי ורבא: וגם נראה דאפילו תימא כיון שכבר בלא"ה יש כאן גובה ד"א שהוא בחזקת שניהם כל מה שיוסיף על הבנין בנין קבע מיקרי מ"מ כיון דחזינן השתא כמה הגביה כגון הגביה ב' אמות אמרינן שבודאי הי' בדעתו מעיקרא שיגביה כך ושוב אין דרך שישלם לו ת"ז וגם חבירו ממתין עד שיגמור בנינו שיוכל לעשות חשבון עמו בפ"א וזהו כונת רש"י פרעתיך בזמני כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי כו' ועיין בדרישה סי' קנ"ז שכתב דבס"ד דמקשן דבתוך ד"א אין דרך לתובעו עד שיגמור שלא יצטרך בכל פעם למיזל עמו בדינא ודייני וה"נ י"ל דאף למסקנא דכל שפא זמנו היינו תוך ד"א שהוא מחויב ועומד לשלם לו משא"כ אחר ד"א. ובחידושי הארכתי עוד בזה: דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות שלוחין ומכירה שאלה לח שאלה ראובן שהי' סוחר למדינה אחרת ויש לו יד ושם אצל הסוחרים אשר שמה ליתן לו באמונה ושולחים סחורה לידו אף על אגרת בחתימת ידו והנה ראובן הי' צריך חטים ונזדמן שנסע א' ממדינה זו לשם ואמר לו ראובן הנה אם רצונך אתן לך אגרת לשם לשלוח לי חטים ואתה תהי' שותף עמי להסחורה ונתרצה שמעון ואח"כ קנה שמעון הסחורה ושוב פגע בראובן שהיה נוסע בעצמו לשם ואמר לו מה זה בידך אמר לו חטים שקניתי לעצמי וכשבא ראובן למדינה הכריח הסוחר את ראובן שיסלק לו כל דמי החטים ועתה עלה שער החטין וטוען שמעון כי ראובן כתב לו שלא ישלם לו יותר מן עשרים דינר והשער עלה שלשים דינר והעדתי עדים שאני קונה לעצמי וראובן טוען ששוב כתב לו שישלם כפי אשר יהיה השער שם. ועוד שהסוחר לא על אמונתך הקיף שהרי לא נתן לך הסחורה רק על שמי וגם אני הוכרחתי לשלם בעד החטין שאמר שאינו מכירך כלל רק מפי כתבי שכתבתי לו שישלח לי שלח לי על ידך ואין לך לזכות עכ"פ בכולו ויורינו הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה בב"ק דף ק"ב ע"ב ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו וכו' ופריך מכלל דקא מקני לי' לימא פליגי דבני מערבא דאמרו מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי לבעל השדה ואודיעינהו לסהדי כו' והנה הדברים פשוטים דהש"ס מקשי דאיך קנה בעל המעות את השדה כיון דהמוכר אינו יודע ולא כיון להקנות אלא לריש גלותא ואף עפ"י שהוא קונה לעצמו מ"מ כיון שהיה בהעלם דבר מן המוכר ואנן דעת מקנה בעינן שיקנה לזה הקונה ואהא משני דאודעיה לדידיה דהיינו להמוכר והש"ך סי' קפ"ג סק"ב הקשה דמאי פריך דוקא לבני מערבא הא אפילו למאן דפליג עליו דדוקא בעינן שיהא בעל המעות והוא ר"ג לא נתן מעות ואין אדם זוכה שלו לאחר ותירץ כיון שצוה להעדים לכתוב בשם ר"ג א"כ העדים עומדים במקום ר"ג נראה שמפרש כוונת הש"ס מכלל דמיקני קני ליה היינו לר"ג ולכך הקשה דאף להנך דפליגי אבני מערבא איך קנה ר"ג: ואמנם כן מה שתירץ על זה אינו מחוור לענ"ד דכיון דס"ד דהעדים לא ידעו שהמעות שלו וקונה לעצמו רק סבורים שהוא שליח מר"ג והמעות של ר"ג ואין בדעתם לזכות בשביל ר"ג המעות של זה כלל ואין זה מזכה ע"י אחר כל כמה דלא ידע זה האחר שצריך לקנות מזה ולזכות לזה (והרא"ש כתב דהמזכה א"צ לידע שזה זוכה לעצמו וזוכה בשבילו) אלא פשוט שפירושא דש"ס כמ"ש ולכאורה ראיה לפירוש הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ו סימן ג' שכתב וז"ל וראיה מההיא דפרק הגוזל כו' ל"צ דאודעינהו לעדים מעיקרא אלמא דהיכא דהודיע לעדים מעיקרא שקנה לר"ג קנה ר"ג מבואר לכאורה מזה שמפרש דהא דקאמר מיקני קני היינו ר"ג. אבל ז"א דא"כ למאי דס"ד מעקרא דלא אודיענהו לדידי' ולסהדי שקונה לר"ג א"כ איך קאמר הקונה בשם ר"ג כופין ר"ג למכור: ולענ"ד נראה שט"ס הוא תיבת שהודיע וצ"ל שאמר לעדים מעיקרא שקנה לר"ג או דפי' שהודיע היינו שלא אמר להם כמו שאומר עתה שהוא שלו אלא אמר להם שהוא של ר"ג קנה ר"ג ולא מהני אמירתו אח"כ שהוא שלו ודוקא היכא דאודיענהו לסהדי מעקרא שהוא שלו רק שרוצה לתלות באילן גדול ר"ג אז קנה הוא ולא ר"ג וכן מבואר להדיא בש"מ בשם תשובות הרא"ש שכתב לימא פליג כו' אא"ב שדעת המוכר להקנות המכר לכל מי שיהיה ה"נ כו' אבל לבני מערבא דס"ל בלא ידיעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר להקנות לר"ג איך יקנה הלוקח עכ"ל וכן מבואר בחידושי הרשב"א והביאו מהרש"א שם. הנה הדבר ברור דלבני מערבא אף בקונה במעותיו והזכיר למוכר שם אחר לא קנה הלוקח אף אם לא היה שליח מהאחר ולפ"ז מילתא דפשיטא אם היה שליח ושינה מדעת המשלח והזכיר למוכר בשם המשלח לא קנה השליח דאפילו תימא דשינוי קונה מ"מ לא עדיף מאילו המעות של השליח אפ"ה כיון שקנה בשם המשלח והמוכר לא הקנה להשליח לא קנה: אולם לפמ"ש הפוסקים דליתא לדבני מערבא יש לעיין בזה. והנה הרא"ש כתב בפסקיו דטעמא דליתא לחוכא דבני מערבא משום דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ובעל החטין מזכה לשליח שידו כיד בעה"ב ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעה"ב עכ"ל. וזה שייך דוקא בכה"ג שהוא שליח וזוכר מהמוכר בשביל בעל המעות משא"כ בכה"ג שהמוכר מזכה לראובן שאמר לו שמעון שהוא שליחו איך יזכה בו שמעון השליח: אולם לפמ"ש הרשב"א והרא"ש בתוס' שטעם הנך דפליגי משום דאף אם לא הזכיר למוכר המשלח מ"מ דעת המוכר להקנות למי שהמעות שלו יהיה מי שיהיה לפי"ז אם היה שליח ושינה מדעת המשלח א"כ הרי הוא נעשה בעל המעות ומקנה לו המוכר דהיינו דקאמר ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קונה וא"כ הוא נעשה בעל המעות ושפיר נקנה לו והא ר"י כו' וא"כ המעות בחזקת מרייהו קאי ולפ"ז אף דקי"ל כר"י דאמר אין שינוי קונה מ"מ אם אמר בפני עדים שרוצה לשלוח יד לקנות לעצמו הוי כשינוי לר"מ וכמ"ש הרשב"א ואמרי' ביה דאם הותירו הותירו לו וכל שכן אף שהזכיר לו שקונה להמשלח מ"מ אין דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות וזה נעשה בעל המעות ע"י ששלח יד בהן: ואמנם המ"ל פ"ז מהלכות מכירה כתב בשם כ"פ שאם ידע המוכר שהוא שליח קנה המשלח לכ"ע אף שאמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו. ולכאורה דברי הרשב"א אלו אין מורין כן שהרי כתב אף אם אמר בשם ר"ג מ"מ המוכר מקנה לבעל המעות ואם הוא בעל המעות קנה וא"כ בזה ששולח ידו רוצה להשתמש במעות המוכר לצורכו הרי המעות ברשותו: אך יש לחלק דהא ודאי ל"א שכוונת המוכר לזכות לו אף שאין המעות שלו רק מחמת שליחת יד דמשום זה לא יקרא בעלים ממש רק דקמו לי' ברשותי' וכמ"ש הרשב"א גופי' וע"ז אין כוונתו דהמוכר כלל רק על מי שהקרן שלו מעיקרא ואע"ג דבשינוי לר"מ קונה ול"א שהמוכר לא מקנה לי' שאני התם דהוא הקונה על שמו והמוכר כוונתו להקנות למי שקונה ממנו או לבטל המעות וכמ"ש הרשב"א לבסוף שם וא"כ כיון שהוא הקונה על שמו וגם המעות שלו שפיר קני משא"כ היכא שקונה ע"ש המוכר אף שאמר בפני עדים שקונה לעצמו. וגדולה מזו כתב הרשב"א דאפילו שלח יד במקצת העסק דקמו ליה כולה ברשותיה ושוב החזיר למקומו ונתעסק בו אמרינן דלזכות לבעל המעות נתכווין וה"נ דכוותיה י"ל אע"ג דקאמר לפני עדים שימעול בשליחות ויקנה לעצמו מ"מ גזים ולא עביד וסופו מוכיח על תחילתו שאמר למוכר שקונה בשביל המשלח: והנה התוס' ד"ה שאני כתב דברייתא מצינן לאוקמי בהודיעו ולכאורה קשה דא"כ הך דקתני הותירו לו אע"ג דאתי כר"מ מ"מ לא עדיף מה שקנה השינוי מאם קונה במעות שלו ממש ואפ"ה