בית אפרים חושן משפט קלד

ומדברי הנ"י בשם הריטב"א מבואר שאין כאן מחלוקת בין רשב"ם ורבינו יונה לאידך פירושא שהוא הר"ח והראב"ד דגם הר"ח והראב"ד מודים היכא שלא אמר בדרך קפידא שקונה ע"ד כן להשתכר בזול שפט לא מהני ובכה"ג שאומר דרך קפידא גם רשב"ם ורבינו יונה מודים דלא גרע לוקח ממוכר רק דבפירושא דשמעתא פליגי דכיון דרבא סתמא קאמר אדעתא דממטי ליה לפרוותא כו' ולא פירש שאמר דרך תנאי או קפידא וניחא להו טפי לפרושי דמיירי במקבל עסקא אבל לדינא מודים דכה"ג שא"ל דרך קפידא דמהני וא"כ בנ"ד דאיכא גילוי דעת אומדנא דמוכח דדרך קפידא הוא גבי זה שקונה והוליכו אל גנזי המלך אין ספק דגם רבינו יונה מודה בזה: ובאמת יש לעיין לכאורה במ"ש הנ"י דאף שלקחו אדעתא שלא יפרענו עד שיוליכנו לזול שפט ויפרענו מן המעות שיקבל שם מ"מ אינו יכול לחזור שלכאורה לשון זה מורה שעשאו כאפותקי מפורש וא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ובכה"ג קי"ל בסי' קי"ז דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וצ"ל דלא דמי לשטפה נהר דהא באמת בידו להוליכו לשם אלא שאינו רוצה מפני שהוזל המקח שם. ולפ"ז אפשר לומר דכגוונא דהכא דהוא אונס גמור כשטפה נהר דמיא ואינו גובה משאר נכסים אלא דמהרשב"א שם מבואר דלא מהני שכתב שם אם הוזלה או נאנסה עליה רמיא משמע דאף בכה"ג שהתנה עמו שלא יפרענו אלא מזה הדין כן וצ"ע קצת. וגם כי יש לפקפק בנ"ד לפי שזה לא היה כ"א דברים בלבד ומ"מ נתן לו וועקסיל סתם ולא נזכר בו שום תנאי מאין יהיה פרעון ושעבד כל נכסיו לזה והך מעשה מוציא מידי דבור אך בל"ז נראה דגם ר"י מודה בגילוי דעת כזה ואומדנא גדולה כזאת ששילם לו כפלים כשוויא ואין לפקפק מהא דאמרינן בב"ב מכר את הצמד לא מכר הבקר ואף אם נתן בטבורם הרבה קי"ל דאין הדמים ראיה אע"ג דמוקי התם דאיכא דקרו לצמד נמי בקר ועי' שם שמבואר אף אם נתן דמים הרבה בכדי ביטול מקח הדין כן וע"כ דלאו אומדנא דמוכח הוא: אך לענ"ד ז"א דודאי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה והתם היינו טעמא דרבנן דס"ל כיון דרובא דאינשי לא קרו הכי לא מהני הודעת הדמים דאם איתא שהיה כוונת הלוקח לכך היה לו לפרש כיון דסתמא לא משמע הכי וכן מצאתי בשיטה מקובצת שם בשם הרשב"א וז"ל ורבנן סברי אין הדמים ראיה להוציא מלשון רבים דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה מוטל לפרש הלכך אפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו ועי' בנ"י שם ונהניתי. אבל בנ"ד ודאי דהדמים ראיה שע"ד הליווערונג נתכווין זה ובלא"ה יש לדחות ע"פ מ"ש הטור ס"ס רל"ב לענין מוכר שור ונמצא נגחן וז"ל ואע"ג דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את העיקר הלשון דעיקר לשון ב"א קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכ"ע והולכין אחר הודעת דמים עכ"ל: ובנ"י ר"פ המוכר פירות כתב לחלק דאין הדמים ראיה לחייב ענין שלא שאל לו דשני גופיה נינהו כו' עי"ש ואפשר שדברי הטור והנ"י עולים לענין אחד עם מ"ש הרשב"א דאין הדמים ראיה כיון דרובא לא קרי הכי היה לו ללוקח לפרש וכמש"ל בשם הנ"י גבי מכר לו צמד והב"י כתב בסי' רל"ב שכדברי הטור כתבו התוס' והרא"ש וכיוצא בזה כתב הר"ן והוא תימא שהתוס' והרא"ש בב"ק דף מ"ו ובהמוכר פירות כתבו דהתם משום דאיכא רובא וגם הוא מוחזק כו' ושיטות הטור אינו כן שהרי הטור סי' ר"ך כתב שאפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן מעות מוציאין ממנו כו' וכ"כ בש"מ ב"ב דף ע"ו ועי' שם בב"י בשם הר"ן שכ' כן בשם הרמב"ן ומצאתי בשו"ת מזרחי שפלפל בענין זה ואין הפנאי מסכים עמדי לעמוד על דבריו ועי' בשיטה מקובצת בבא בתרא ריש המוכר פירות מ"ש בשם הר"א בן מגא"ש לתרץ בזה: ולולי דמסתפינא הוי אמינא שאין ר"י חולק בדינא על הר"א והראב"ד כלל דבאמת הך חילוקא שכתב רבינו יונה שהמוכר מחמת אונס הוא מוכר זו מנין לנו והדבר מבואר באשר"י דקידושין גבי ההיא דזבין כו' דדוקא בקרקעות לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו לעקור דירתו אבל במטלטלין כו' לפי שלפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר כאן וא"כ גבי הך דינא דמכירת יין אפילו במוכר דינא הכי: ומצאתי בפרישה סי' ר"ל שהקשה כן וכתב דה"נ מי שלוקח יין כדי להרויח בו לוקחו והוא גילה דעתו שרוצה להוליכו למקום היוקר וכשם שאין דרך בני אדם למכור קרקעות ה"נ אין דרך בני אדם לקנות במעותיו מטלטלין ובפרט יין כ"א קרקע כו' ומ"מ מסיק רבינו דוקא במוכר מחמת אונס בהא אמרי' דדעתו היה לעלות לא"י משא"כ בלוקח זה שמרצונו קנה להרויח בו ולא היה מוכרח לכך וכל לוקח כדי להרויח מייאש נפשיה דלפעמים ג"כ מפסיד עכ"ל ורמז בקצרה לדברים אלו בסמ"ע סי' ר"ז עי' שם והוא דוחק גדול כמבואר למעיין ולענ"ד נראה דודאי לא מסתבר כלל שכל מוכר חפיצים מחמת אונס הוא ומלתא דפשיטא הוא שכל מי שעוסק בפרקמטיא הוא יושב ומצפה מתי יבא הקונה והוא מוכר לו בעין יפה ולב שמח אך דברי רבינו יונה לקוחים מהא דאמרינן בבבא בתרא דף מ"ז אמר ר"ה תלויה וזבין כו' מ"ט כל מה דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין כו' ופי' רשב"ם שם רוב חפיצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין כו' וכה"ג אמרינן לענין אונאה לחלק בין צרדייהא שהוא כלי קנבוס העומדים לימכר ובין מאני תשמישתיה איידי דיקירי עליה כו' וכן לענין קרקע אינו מוכר אלא מפני דוחק ואונס שהוא צריך למכור ואין כוונת ר"י לחלק בין מוכר ללוקח כלל דלענין פרקמטיא העומדות למכור כקונה כמוכר הם שוים דלא מהני גילוי דעת המוכר אדעתא למיסק דהא גם בלא"ה היה מוכר שהרי הוא דבר שעומד למכור ואם אנו יודעין שקונה החפץ הוא קונה מחמת איזה סיבה ולולי הסיבה הזאת לא היה קונה אותו מה בין זה למוכר משום דזוזי אנסי' כיון שהקונה אל ישמח רק הסיבה הוא שהכריחתו לקניא זו ועיקר כוונת ר"י לחלק בין ההיא דזבין למיסק דשם מיירי בקרקעות דמסתמא חביבים עליה ומחמת אונס הוא מוכר משא"כ כאן ביין שהוא דבר העומד למכור ולקנות אף בלי סיבה מכרחת לא תלינן הקנין בגילוי דעת שלו דתרווייהו בעינן שיהא ידוע לנו שאין עושה המכירה או הקנין דרך משא ומתן דעלמא שמוכרין וקונין בשווין כדי למכור להרויח וגם גילוי דעת שעושה בשביל הסיבה ההיא ואם הדבר מפורסם לכל אף גילוי דעת א"צ וכמ"ש: ועוד נלענ"ד דאפילו תימא שאין זה דעת רשב"ם ור"י מ"מ הרי דעת ר"ח והראב"ד וה"ה כתב שזה נראה דעת האבן מגא"ש ז"ל ושאר פוסקים לא הכריעו בזה א"כ פשיטא דלא מפקינן ממונא מהאי וכמ"ש השער אפרים וגם בנ"ד שאמר שאין רוצה ליתן מעות אחרים רק מזה מבואר בדעת הרמ"ה שהביא הטור דבכה"ג שפיר מהני חזרתו ואפשר שגם שאר פוסקים מודים לזה וגם ר"י אפשר דמודה בהא ועי' בדרישה מ"ש בזה וצ"ע. ומחמת נתינת הוועקסיל פשיטא שאין זה מועיל לדעת הרמ"ה כאשר כתב שארי הגאון נ"י דהא הרמ"ה לאו מטעם מוחזק אתי עלה רק מטעם שזה הוי גילוי דעת טוב ואין להאריך: רק את זה חזיתי מה שצידד הגאון נ"י לאמר דמחמת הוועקסי"ל לא חשיב מוחזק כיון דדינא דמלכותא שלא לתבוע בוועקסי"ל אף שלא נזכר בו שם המלוה כ"א שיתן לו שארירונג כו' נראה מדבריו שזולת זה היינו מחשבין לבעל הוועקסי"ל מוחזק וכן נראה ממה שהוצרך לחתור דגם רבינו יונה מודה ואני לא באתי לידי מדה זו שלענ"ד אף אם הוא במחלוקת שנויה מ"מ מאין הרגלים להיות בעל הוועקסי"ל נקרא בשם מוחזק וכי בשביל שלא נזכר בו שם המלוה יהא עדיף משטר בעדים דאמרינן ביה יד בעהש"ט על התחתונה ומ"ש הט"ז באה"ע הביאו הב"ש סימן נ"ג וסימן ע"ז דאם נתן אבי האשה ממר"ם חשיב כגבוי שם הוא ענין אחר שאנו רוצין לזכות אבי האשה לפי שמעולם לא באה הנדוניא ליד החתן ובזה שכל מי שיוציאנו הוא מחויב לשלם לו אע"פ שלא נתחייב