בית אפרים חושן משפט קכט

א' מהם דבר כו' והוי כאלו נטל מה שבידו בראש וסוף דבריו הם ע"פ פי' הערוך בשם ר"ג ואמצעות דבריו שכתב שכל מי שקדם באיזה ענין וקרוב הדבר להגיע אין חבירו רשאי ליטול כו' וכדתני' מרחיקין כו' לפי שכבר נתן עיניו כו' משמע אע"פ שעדיין לא הגיע לידו רק שקרוב להגיע דבר זה בעצמו ונתן בו עיניו וטרח בו שיגיע לידו וזה ע"ד פירש"י ור"ל כגון מערופיה וכדומה משא"כ לפירוש ר"ג אע"ג דלא בעינן שיזכה בו מ"מ בא לידו בעינן אבל כל שעדיין לא בא לידו אע"פ שאם יבא קרוב להגיעו ולזכות בו מ"מ רשאי חבירו להקדים ולזכות בו ואם נאמר דמ"ש הנ"י וקרוב הדבר להגיעו ר"ל שקרוב שיזכה בו אבל מ"מ מיירי בהגיע לידו כבר א"כ יש לדייק מיניה דכל שלא הגיע לידו כלל רשאי זה להקדים וליטלו כיון שהוא דבר של הפקר וא"כ פשיטא דבחניות כה"ג דנ"ד שלא הגיע עכ"פ לידו רשאי להקדים: אך בלא"ה לשון הנ"י צ"ע במה שמרכיב הפרושים אהדדי ונראה שחיסר לשון יש כאן ואיך שיהיה כוונת הנ"י דבר ברור דלפי' הערוך אין יכול לעכב אם לא היכא שיש לחוש שכבר הגיע לרשות חבירו עכ"פ אף שלא זכה בו עדיין אבל אם לא בא עדיין לרשותו אינו יכול לעכב ולפירש"י ג"כ בעינן שכבר נתן בו עיניו והכיר חורו ונתן מזונות דרך מרוצתו שאז בטוח שילכדנו וחשבינן ליה כמטא לידיה וזה נוטל ממנו משא"כ בריחיים אע"ג שאם בא אחר לטוחנו בודאי הי' בא אליו ומובטח הוא בזה מ"מ כיון דכל כמה שלא בא לא שייך לומר שנתן עיניו בו אלא דמידי דממילא כיון שאין שם אחר ומ"מ השתא מיהא הא לא מטו לידיה ומצי א"ל מי שבא אצלי כו' כמבואר ברש"י שם שזה החילוק בין מצודת הדג לריחיים ולכך יש מדמין מערופיה למצודת הדג דה"ל כמטו לידיה משא"כ כל שאינו מערופי' שלו אלא שאם היה בא היה בא אצלו לפי שלא בא אחר בגבולו משום הא לא איכפת לן ואמרינן דמי שבא אצלך כו' והדבר מבואר למעיין דרש"י מחלק בין היכא שאותו דבר שהוא רוצה לזכות בו ודעתו עליו הוא בעין לפנינו ונותן בו עיניו דבכה"ג חשבינן ליה כמטו לידיה וה"ה בעכו"ם מערופיה שלו שהוא רגיל עמו במשא ומתן והריוח שלו בא על ידו והוא מחזיר עליו תמיד וטורח בו וה"ל כמטו לידיה הריוח שזה מרויח על ידו משא"כ בריחיים כיון שאין הדבר שהריוח בא ע"י לפנינו אע"פ לכשיבא עדיו בא מ"מ מצי חבריה למוקמי גביה וא"כ פשוט דבחניות אין יכול לעכב עליו. שאין לדין העכו"ם הלוקחין כמערופיה דבעלי חניות היושבים ראשונה דא"כ לעולם היו יכולין בעלי החניות לעכב שלא יעשה אדם חנות בצד חנותו ואנן לא קי"ל כר"ה בהא ואין מקום ספק בזה מצד מה שרוצה לזכות בריוח שקדם חבירו וקרוב להגיע לפי שאין זה דומה למערופיא ואף אם היינו נותנים עליו דין מערופיא הרי יש מתירין במערופיא גמור ואין לנו לדון רק מצד מה שאלו מתלוננים ע"ז העושה חדשות דקבע ליה דוכתא בראש השוק ועדיף מחברייא דחזו ליה מקמא וכבר בררתי הדברים על אופניהם בפסק הארוך אשר כתבתי בס"ד: כל זה ראיתי לישא וליתן בדברי הדרת גאונו ולטייל קצרות וארוכות והרבה דברים אשר בקולמוס נשתיירו וידי משוכות כי כל ישעי וחפצי להיות שעשוע כי מתקי לי רגבי אמריו אומר יביע ואחוה כי יהיה אמרי לרצון כל עומת שבא כן ילך המון מעים להרגיע. דברי אוהב דבוק מאח וריע: הק' אפרי' זלמן מרגליות מבראד הלכות שותפים שאלה כט שאלה ראובן ושמעון נשתתפו במו"מ לווארשי ודרך הסוחרים שאין מוליכין מטבע שפודי' שם דהיינו מעות פרייסיש לביתם רק מחליפין שם על אדומים או על באנקי ודרכם לתת כסף הפדיום מה שיעלה ראשון ליד החלפן וכשהם צריכים לבאנקי לוקחין ממנו כפי השער שבשוק וראובן היה צריך למעות לצורך עצמו ולקח באנקי מהחלפן כפי השער במעמד חבירו ובצווויו ליתן לו אך התנה שכיצטרך הוא יקח ג"כ ואח"כ לא לקח כלל עד הגיע תור נסיעתה ואז כבר עלה השער ממעות פרייסין נגד באנקי ובעת שקיבל ראובן לא נשאר אצל החלפן מ"פ בעין כ"א מעט מזעיר ועתה נתעצמו לדון כי שמעון טוען מה שהותירו מעות פרייסין בעליית השער הותירו לו וראובן טוען שהותירו לאמצע והאריכו בטענותיהם וקצת מהם מבואר מתוך התשובה ונשאלתי לחוות דעי בזה: תשובה מתחלה נדון בשנים שהטילו לכיס אחד מנה ואחד מאתים בכה"ג ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה בנ"ד הנה בשנים שהטילו לכיס אחד מנה ואחד מאתים וכשבאים לידי חלוקה עלה המטבע או ירד הלכה רווחת בישראל שכ"א מה שהניח הוא נוטל וכן מעשים בכל יום ואין פוצה פה ומצפצף ואין משגיחין בעליית המטבע וירידתה כלל ונראה דטעמא דמלתא לפי שהסך מאה זוז שהניח זה יותר הוי כהלוה לתוך השותפות ודין המלוה לגבות מטבע שהלוהו אם לא נשתנה למטבע אחרת כמבואר בדברי הפוסקים עיין ביו"ד סי' קס"ב ובסמ"ע ס"ס ע"ד ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' יו"ד: אלא שצ"ע מלשון הרמב"ם והש"ע סי' קע"ו דמחלק בין נשא ונתנו במעות או לא וקשה דבכה"ג שפחתו או הותירו מחמת המטבע אפי' בנשאו ונתנו נמי דלא עדיף מהלואה והו"ל למימר סתמא אם פחתו או הותירו מחמת המטבע לבד חולקין לפי המעות וגם על דברי הטור בשם הרמ"ה צ"ע דיהיב טעמא הואיל והני זוזי אחרינא נינהו ורווחא ופחתא דידהו מכח שותפות קאתי דזה אינו מובן דמה בכך דהני זוזי אחרינא נינהו דהא מ"מ צריך לסלק למי שנתן היתרון כפי המטבע שהטיל לכיס וכאלו לוו מאחרים ולמה יגרע כח השיתוף שהלוה לשותפות מאם לוה מאחר וע"ש בסמ"ע נתן טעם בלא נשאו ונתנו משום שאף אם היה נשאר המטבע בביתו היה מגיע לו הריוח או ההפסד והוא מדברי הרמ"ה שבטור ולכאורה בלא"ה למה לא יסלק לו במטבע שנתן כמלוה דעלמא שאינו מתחייב בעולה ויורד: אך בלא"ה קשה לפי המבואר שם דבשור אם טבחוהו מתחלק לפי המעות וה"ה פירש העומדים ליחלק וע"ש דאף בלחרישה וטבחוהו כן כמ"ש בסמ"ע וכן הוא ברי"ף ועיין בב"י וא"כ מה בכך שנשאו ונתנו והגיע לידם מטבע ופיחת או הותיר מחמת עליית וירידת מטבע הרי טרם שעלה המטבע או ירד הי' עומד ליחלק וכשור וטבחוהו דמי דכיון שעומד ליחלק חולקין לפי המעות אף דאייקר או זל ומכ"ש מעות דזווי כמאן דפליגי דמי וגם אחרי שירד או עלה יש להם לחלוק לפי המעות כמקדם: אלא שבאמת מ"ש הסמ"ע דהרמב"ם פליג על הרא"ש בפירוש העומדים ליחלק לענ"ד צ"ע דמריש דברי הרמב"ם שכתב שהטילו ונתעסקו בממון משמע דבכל עסק מיירי וכ"כ הר"ן בשיטת הרמב"ם ע"ש וכך מבואר לענ"ד בפי' המשנה להרמב"ם להדיא וגם דברי הרא"ש בזה מוקשים עיין בדרישה בביאור דבריו ובאמת מה שנראה מדבריהם בשיטת הרי"ף לדידי חזי לי שדברי הרי"ף מתפרשים באופן אחר ממה שפירשו בו הם ז"ל אחר שנדקדק בלשונו מ"ש לחלוק באבריו לכאורה הוא שפת יתר. גם מ"ש הואיל ואלו טבחוהו וחלקו באבריו דהא כיון שטבחוהו עומד ליחלק מה לי חלקו או לא: ולכן נלענ"ד דעיקר ענין עומד לטביחה היינו שלא ע"מ למכרו בשותפות להרויח רק לחלק באיבריו וכ"א יקח חלק לביתו לעשות בו בפני עצמו כרצונו וזה ביטול השותפות לגמרי ורבה ס"ל דמחשבה לטביחה לחלק באבריו ושלא להמציא להם שכר כשהם אחוזים זה בזה בשותפות מוציא מידי מחשבה ראשונה ורואין אותו כאילו כבר חלקו והלכך אפילו מכרוהו חי חולקין לפי המעות דאז שהיה בדעתם שלא למכרו בשותפות כ"א לחלקו לאברים פשיטא שכ"א היה נוטל בו לפי מעותיו ולכן גם עתה שאירע להם שמכרו חד חולקים ע"ד זה ור"ה אמר כיון דמתחלה קנו לחרישה והיינו