בית אפרים חושן משפט קכד

אלא דאכתי י"ל דע"כ לא אמרינן המבטל כיסו של חבירו מחויב לשלם הפסד מה שאדם רוצה ליתן אלא כשזה תוקף מעות של חבירו בע"כ וסוגר אותם וכיוצא בו שזהו הפסד ברור מתחייב היכא שלא נעשה עליהם גזלן דשייך ביה כל הגזלנים כו' משא"כ היכא שבאו לידו בתורת הלוואה והוא מעכב אותם אחר שהגיע זמן הפרעון נראה דבכה"ג אף אומד ההפסד מה שהי' אדם אחר נותן אינו משלם לו כיון דזוזי בהלוואה אתי לידיה אף בכה"ג מחזי כריבית ולכך ס"ל להר"א דבשכירות מיירי מתני' וכיון דלאו בתורת הלוואה אתי לידיה אם עתה נותן לו מה שהפסיד ע"י עיכוב הפרעון לא מחזי כריבית וכה"ג איתא בב"מ דף ס"ו התם הלוואה הכא זביני ופרש"י ומחזי כריבית בהלוואה בא לו וכריבית קצוצה דמי כו' ומזה למד הר"א ודן שחייב ליתן למלמד הריוח ור"ל שהמלמד היה תובע מה שהיה יכול להרוויח במעותיו והיינו מה שמחייב אומד הדעת שאדם נותן שיהא המעות אצלו זמן זה ושפיר דן הר"א שמחוייב הוא ליתן לו כיון דמעיקרא לאו בתורת הלוואה אתה לידיה שפיר הוא מתחייב ליתן מה שהפסידו ע"פ אומד הדעת: ובהכי א"ש מה שהקשה לו אחיו דוקא מהא דאמר רבא להני דמינטרי באגו כו' ולא הקשה מהא דלא יאמר לו נכש עמי כו' או מהא דמרבין על השכר כו' כמ"ש המ"ל שם בשם הג"ת ולפמ"ש א"ש דודאי התם יש בזה משום ריבית כיון דמעיקרא מתנה עמו שימתין לו השכירות ויתן לו ריבית והו"ל כזקף במלוה ונותן לו ריבית דאסור משא"כ היכא דמעיקרא לא הוי ביה דררא דמלוה כלל ומ"מ קשיא ליה לאחיו של הר"א מהא דבני באגו דהתם נמי מעיקרא בשכירות אתי לידייהו וע"ש שהב"ח כתב ליישב גם הך דמינטרי באגו דמסתמא זקפו במלוה כו' ונראה כמ"ש ודברי המ"ל צ"ע ומצאתי בחדושי הרמב"ן למסכת מכות שכתב וז"ל איכא דקשיא ליה כיון דהאי גברא מחייב לחבריה הני אלפא זוזי דמסהדי הני מאי עבדי ליה רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי לא יהא דגזלו מיניה אלפא זוזי ובטלוהו ולא רווח בהם הא קי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כו' ואמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור ולאו קושיא דהכא כיון דהשתא לא מחייב ליה כלום כמאן דמפסדי מיניה אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום ואינהו מחייבי ליה אלפא זוזי מאי דמכפי ליה דפרע ההוא שיעבודא דאיכא עליה ותירוצו אינו מובן לי: ומצאתי בריטב"א שם שכתב וז"ל אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין מה שהיה יכול זה להרויח באלף זוז עד עשר שנים חדא שאין זה משמעות כו' ועוד שזה גרמא בניזקין כו' וכמ"ש המבטל כיסו של חבירו פטור וה"ה לענין הזמה כמש"ל ואפי' גזלן גמור אינו משלם כ"א בשעת הגזילה אלא פירושו שישימו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו להמלוה מזה ומנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כו' ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שט"ח לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומחלו מחול וזה אריכתו מקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסיד לוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדיני דגרמי כדאיתא בדוכתי טובי שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכות זה למלוה וישלמו לו מדד"ג כו' עכ"ל ושמחתי שת"ל כוונתי לדעת הגדולים בזה שמבואר מדבריו דס"ל לחלק בין אומד מה שהיה יכול להרויח שעל כיוצא בזה אמרו מבטל כיסו דפטור ובין אומד מה שהזיקו זה שלא היה צריך לשלם עתה למלוה כל האלף זוז רק היה מוותר לו בשביל הזמן והארכת הזמן מילתא הוא וכהיזק ברור דמי כל מה שדרך ליתן עבורו כענין טובת הנאה גבי כתובה אלא שה"ר אליעזר סובר דכה"ג בלוה שיימינן ובאמת אסור ללוה לתת יותר בשביל ריבית ולכך מוקי ליה בשכירות והריטב"א ס"ל דשפיר מיירי בהלוואה אלא דבמלוה שיימינן כמה היה מקבל ממנו ומוותר לו המותר דבכה"ג לית ביה משום ריבית וכמ"ש המשנה למלך ז"ל ויש להעמיס תירוץ הריטב"א ג"כ בלשון הרמב"ן ז"ל רק דהרמב"ן ר"ל דל"ת מה"ת לשום במה שהיה המלוה מוותר בשביל הקדמת הזמן כיון דבאמת ביטול כיס לאו מילתא היא לענין היזק לזה אמר דאדרבא לכאורה דינא שיתנו האלף זוז דמפסדי מיניה כיון דאיהו לא מחייב השתא כלל וכל מה שהוא צריך ליתן על פיהם הם מחויבין ליתן לו מה תאמר ס"ס בכלות עשר שנים יהא זה צריך ליתן לו האלף זוז מ"מ אנן בתר השתא אזלינן מה שתצטרך לתת לו אחר שלשים יום בשביל עדותן יותר ממה שהיה צריך ליתן לו אם לא העידו דהא איהו לא הוה מחייב השתא מידי: ולפ"ז י"ל דה"ט דהגאונים שפסקו דמבטל כיסו של חבירו פטור אבל אם הרוויח בהם חייב והראבי' פירש דגם בפקדון אם עיכב בידו אחר שתבע חייב למיפלג ברווחא בהדיא והדרת כ"ת בעי למיהב טעמא ע"פ דברי הרי"ף והרא"ש גבי חצר דקיימא לאגרא. ולפי דבריו היה אפשר לומר דגם התוס' מודים בזה דדוקא התם דאיהו לא נהנה כיון דלא עביד למיגר משא"כ בזה שהרוויח במעותיו של חבירו ונהנה ממש ע"י שאכל חסרונו של זה ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אך לפמ"ש ז"א דאכתי קשה דלמה חייבו הראבי' לתת לו מחצית שכר היינו אפילו הרוויח הרבה והרי אם באנו לחייבו בשביל שאכל חסרונו של זה אין לחייבו יותר ממה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהא המעות בידו זמן כזה כמבואר להדיא במשנה למלך דמכות וזהו שיעור חסרונו וא"כ מה שדן את הדין לתת לו מחצית השכר ומשמע אפילו אם הרוויח הרבה זו מנין לנו כיון שהוא יותר מכדי חסרונו וגם כי לפמ"ש כדי האומד מה שאדם רוצה ליתן הוא מחוייב לשלם אף בלא הרוויח כלל: אך לפמ"ש י"ל דכיון דעכ"פ דינא הוא שזה שהפסידו מה שאדם רוצה ליתן הוא מחוייב לשלם לו שזה הפסד ברור הוא ממילא שהוא מחוייב לשלם לו כל מה שנהנה דהא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוי זה נהנה וזה לא חסר ואפ"ה היכא דשייך שחרוריתא דאשיתא מגלגלין עליו לשלם הכל כל מה שנהנה וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ חסריה מה שאדם רוצה ליתן שיהא המעות אצלו ממילא שהוא מתחייב לשלם כל מה שנהנה והיינו מחצית השכר שזהו דרך הנאתו שכך דרך מקבלין בעיסקא שיהא למחצית שכר נמצא שמה שנהנה מחמת מעותיו של זה הוא מחצית השכר והוא מחוייב ליתן לו דהא חסר ואתאי ע"י עיכוב ממונו והיה מחוייב להכשיר נזקו: איברא דאי אתינן להכי אפשר לומר דאפילו תימא דהמבטל כיסו פטור לגמרי אפי' ממה שאומדין מה שאדם רוצה ליתן דהכל בכלל גרמא הוא מ"מ כיון שנהנה חייב לשלם מה שנהנה דהא עכ"פ לא שייך למימר מה חסרתיך דהא עכ"פ חסריה ואע"פ שהוא פטור על החסרון הזה מטעם גרמא מ"מ חייב לשלם מה שנהנה וכן נראה ממ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד ד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי כו' וי"ל כגון דמעיקרא לא הוה בה כ"א ש"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו ש"פ ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוה כל שהוא מחייב בכל כדאמרי' בב"ק כו' ע"ש מבואר מדבריהם דאף אי חסרים בפחות מש"פ כיון דעכ"פ הרי חסר לפניך ואע"ג דפחות משו"פ אין עליו חיוב תשלומין מ"מ חסרון מיקרי לענין זה שזה מחויב לשלם מה שנהנה: וע"פ דברי התוס' אלו כתבתי בחידושי פרפרת אחת בפשט דברי התוס' בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין כו' ועוד י"ל הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית ביה ש"פ כשיהא אפר ולכאורה תמוה שדקדקו בלשונם לתרץ הא דאין מקדשין דמייתי הכא אגב גררא ושבקי הך דהכא לענין אוכל חמץ הקדש דגם בהא שייך לומר דלכך אין מועלין משום דאחר שישרוף לית ביה שו"פ ולפי דברי התוס' דכתובות א"ש דדוקא בהא דאין מקדשין דמייתי הכא א"ש בהך תירוצא שאין באפר שו"פ אבל בהך דהאוכל חמץ כו' אפילו תימא דלית באפר ש"פ מ"מ כיון דאיהו באמת אכלו ונהנה ש"פ אע"ג דלא חסרי' להקדש כיון דלא שוה מידי מ"מ כיון דאיהו באמת אכלו ונהנה וכשישרוף ויעשה אפר הוא שוה כל שהוא אע"פ שאינו ש"פ מ"מ כיון דחסרי' מידי שוב מתחייב על הנחתו: איברא שי"ל בלא"ה דהתם לענין מעילה אע"ג דלא מחייב קרבן מעילה כ"א בש"פ מ"מ גם בפחות מש"פ חצי שיעור