בית אפרים חושן משפט קכג

ויותר נראה דהר"ן ס"ל דאפי' אם הוא מזיד בדבר ומתכוין לגזול ולא ליתן הדמים לכהן מ"מ כל שהוא מקבל עתה דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה להפקיע מהם המצוה שהרי לפנינו שדמים אלו ניתנו תמורת המתנות לו הלכך אף אם בההוא שעתא רוח עברה עליו ויאשם והיה בדעתו לקבלם לעצמו מ"מ אם לאחר זמן הוא רוצה ליתנם פשיטא דמהני ליה נתינה זו וה"ט דמכור ליה בני מעי' כו' וכן משמע בר"ן שם שכתב הטעם משום דמשתרשי ליה זוזי לטבח וחייב לשלם שאסור לו למכור חלק כהנים ולעשות עליהם גזלן הלכך חייב להחזיר המתנות לכהן מדין הפרשה כו' (ונראה שחסר תיבה א' וצ"ל דמי המתנות) משא"כ היכא שאין לוקח דמים בעין לפנינו אלא שהוא מתחייב בדמים מחמת הנאתו או פרעון חובו בזה יש לחלק בין אם היה מתכווין להפקיע מצותו או לא: ואחרי הודיע כל זאת הדבר ברור דודאי הר"ן מפרש מה דקאמר דקא משתרשי ליה הוא כמ"ש הר"ן שם לפי שהוא משתכר בזה שא"צ לפרוע חובו והוא פירוש הפשוט במלת משתרשי שר"ל שמרוויח מחמת דבר זה וכדאיתא בגיטין דף ל"ה דאישתרשי לה מקום דינר וכן מצינו בכמה מקומות עיין בערוך ערך שרש דמייתי מדוכתי טובי דלא שייך כלל לפרושי משום מה לי הן ומה לי דמיהן כלל וגם הכא א"א לפרש מ"ש הר"ן כיון שלא הפקיע מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן היינו שהדמים נתפסים תמורת המתנות שאין זה במשמעות לשונו שכ' ומשתרשי ליה עדיין מצותו כו' וגם בכה"ג שאנס המלך כו' נראה דלא שייך לומר כן רק ר"ל כיון דאיהו לא הפקיע מצותו וגם הוא משתכר בשעת ביטול מצות הפרישה שיפטור מחובו וה"ל כאלו לקח דמים מן המלך בעד הגורן א"כ עדיין מצותו עליו שיתנם לכהן דמה לי הן מה לי דמיהן ר"ל כמו שחל החיוב עליו כשהמתנות כהונה הם בידו בעין שיוציאם מת"י ליתן אותם לכהן כמו כן חל עליו חיוב להוציא מת"י הדמים שקיבל בעד המתנות כהונה ליתן אותם לכהן אבל ביאור מלת דקא משתרשי ליה הוא כפשוטו כמו שמתפרש בכל מקום שהוא מרוויח ומשתכר עי"ז כנלענ"ד ומ"ש הדרת כ"ת לחלק בין הא דהראבי' משום דגוף הממון עשה לו החיל הזה כו' משא"כ גבי מבוי שזה נושא ונותן המעות של עצמו לענ"ד אפי' אי יהבינן ליה להדרת כ"ת דמה"ת אתי עלה שפיר איכא לאדמויי להך דמבוי סתום שאין גוי יכול לעבור כו' שרציתי להעמיד דברי אא"ז רמ"א ז"ל דיהיב טעמא משום דברי' היזקא וכתבתי שם דאע"ג דברי היזקא לאו מלתא הוא שיהא יכול לעכב על ידו לעשות בתוך שלו מ"מ בזה שפיר מלתא הוא והיינו משום דכיון דברי היזקא שאותן העכו"ם שהי' לפנים יודעיו ומכיריו והמה מערופיא של זה ועתה ילכו אצל זה וישתכר וירוויח מה שהי' מוכן לחבירו וא"כ פשיטא דהו"ל כעושה בממון של חבירו דמה בכך שעושה בממונו כגון הלוואת ריבית וכדומה מ"מ כיון שעיקר צמיחת הריווח הוא ע"י יודעיו ומכיריו של זה ולפעמים יוכל להיות שמרוויח ממנו אף בלא ממון כגון סרסראות או מלאכה. אך אפילו כשמרוויח ע"י ממון של עצמו מ"מ הרווח ע"י אלו שהמה אצלו כמקנת כסף להצמיח לו הריווח ומה לי דמיהם ומה לי הם: וכבר כתבתי בתשובתי דכל דברי היזקא חשבינן ליה כנוגע בגוף הממון עצמו הילכך שפיר להא דמיא ומכ"ש לענין לעכב עליו לכתחילה לפי שאין הממון לבד גורם הריווח רק ע"י אילו הלוקחים או הלווים שהם מכיריו של ראובן שהרי אלו לא בא זה ליישב בפתח עינים היו באים אצלו והרי זה לוקח ריווח של זה ממש לעצמו ודמי להא דהראבי' גבי פקדון דהתם ג"כ אין הממון גורם לבד והלא הממון הוא שובת ואם לא היה זה מתעסק בהם היה זה מתעסק בהם הי' המעות בטלות אצלו וצמיחת הריווח אשר כעת בא ע"י התעסקותו של זה וזה גורם הוא ואפ"ה מחייב כיון שאם הי' מחזירם לידו הי' הוא מתעסק בהם והיו עושים פירות ומכ"ש בכה"ג יכול לעכב עליו אך בלא"ה מ"ש הד"ג שהוא דבר הלמד מענינו במרדכי שם קודם לזה דמייתי פלוגתא דר"י ור"י אם הכל לבעל המעות כו' נפלאתי דאם מהאי טעמא אתי ע א"כ אף בסתם פקדון ששלח בו יד נימא הכי שצריך ליתן לו חלקו הואיל וע"י מעותיו הרוויח והרי בזה מודה הראבי' וכתב דבמה שעבר קודם שתבעו לא עלה על לב הגאון כו' והיינו משום דכיון דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וזה ששלח יד הו"ל כגזלן וא"צ לתת לו מחצית הריוח כקושית רבינו שב"ט שם ופלוגתא דר"י ור"י שאני דמתחלה נעשה שלוחו לקנות כו' כמבואר שם משא"כ כשבא לידו בתורת פקדון ושלח בהם יד דהו" כגזל מעות חבירו ונשא ונתן בהם והרוויח שאין מי שאומר שיצטרך לשלם יותר משעת הגזילה: ואמנם נראה דעת ראבי' דודאי אין לתת עליו דין גזלן גמור וכמבואר בדברי השואל שם דמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן דלא משוי נפשיה רשיעא ומ"מ היכא שלא תבעו א"צ לתת לו דהא לא מפסיד מידי ואין עליו שם ביטול כיס כלל משא"כ כשזה לקח הפקדון והלוה אותם והעלם בריווח ובתוך הזמן בא זה ותבעו שיחזירם לו נמצא דמן הוא והלאה דינו כשליח שמעיקרא אדעתא דהכי אתי לידי' ושינה בהם שחייב לתת לו מחצית הרויח וה"נ חשבינן ליה מההוא שעתא שתבעו הפקדון ואין משיב לו מחוייב לתת לו חצי הריוח כיון דלאו בתורת גזלנא נחית להו וזה הפסד שלא ניכר שהרי היו מזומן להלוותם לכך צריך לתת לו מן הריוח וא"כ כיון דעיקרא דמילתא מטעם הפסדו של זה אתינן עלה מה לי ע"י אותו ממון או ע"י ממון אחר כל שזה חסר וזה נהנה ע"י חסרונו של זה יש לחייבו אע"פ שלא היו מחוייב לשלם בשביל החסרון וכדמייתי מר גופיה מדברי הפוסקים לענין חצר דקיימי לאגרא: ולכאורה היה נלענ"ד ראי' לדברי ראבי' מהא דאמרי' במכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנם מכאן ועד שלשים יום כו' אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין נותנים מכאן ועד שלשים יום ובין נותנים מכאן ועד עשר שנים ולכאורה קשה דלו יהא שעשו מעשה בידים ולקחו אלף זוז של זה ועכבו אותם אצלם שא"צ לשלם מה שהיה זה יכול להרוויח בהם כדין מבטל כיסו של חבירו שפטור אלא ע"כ דדוקא בפקדון אין זה ביטול הריווח משא"כ היכא שהלה תובעו ואמר תן לי פקדוני שאני רוצה להרוויח חייב אלא שצ"ע דהא גם לראבי' אינו חייב אא"כ נשא ונתן בהם והרוויח אבל לא הרוויח בהם פטור בכל ענין וא"כ מדוע יצטרכו אלו המזימין לשלם ביטול כיסו של חבירו: ומצאתי בב"י בי"ד סי' ק"ס שהביא בשם תשובות מיימוני שהר"א ממי"ץ למד מכאן שאין בשכירות איסור ריבית דאי בהלוואה הי' פטור משום ריבית והב"י השיג עליו דמ"מ הפסדוהו מה שהי' צריך ליתן ריבית לעכו"ם עד עשר שנים או אם יעבור ויקח מישראל ע"ש ומ"מ עדיין קשה דהא הו"ל מבטל כיסו של חבירו. וראיתי במשנה למלך פ"ז מהלכות מלוה שכתב שיש לדין בדברי ר"א אלו דהא קי"ל מבטל כיסו של חבירו פטור ושמא י"ל דאם הרויח חייב כדאיתא במרדכי. אך צ"ע דהא בשכירות הוי כמו פקדון ואפשר דמיירי בתבעו בתשלום הזמן כו' עכ"ד בקצרה. ולדידי צ"ע דאף אם נדחוק כן בדברי הר"א מ"מ מתני' היכא מתרצה שלמה יתחייבו עדים אלו שהעידו שקר לבטל כיסו של זה. ולכן היה נלענ"ד דאע"פ שאמרו מבטל כיסו של חבירו פטור אין הדברים אמורים אלא לענין שפטור מליתן לזה מה שהוא טוען שהוא יכול להרוויח ואף אם מברר דבריו שהיה יכול להרויח אין זה צריך לשלם דאין זה רק גרמא אבל מ"מ מחויב הוא לשלם לו מה שאדם רוצה ליתן בעד סך כזה שיהא בידו זמן כזה על הספק אם ירוויח בהם או לא וכמ"ש הב"י לפי שצריך ליתן כן לעכו"ם או כמ"ש המשנה למלך דהעדים משלמים מה שהי' נותן המלוה ללוה אם היתה הלוואה לעשר שנים כדי ליפרע לשלשים יום וזה היתר גמור כדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות כו' וכיון שהמבטל כיסו של חבירו עכ"פ הוא מחוייב לשלם מה שמפסיד לחבירו מה שאדם רוצה ליתן אתיא מתניתין שפיר שהעדים זוממים מחויבים לשלם לו הפסד זה: