בית אפרים חושן משפט קכב

כו' נראה מדבריו כמ"ש דהיכא דמטי ליה הנאה בפרעון טפי אית לן לחיובי משום דד"ג: ומלתא אגב אורחא ראיתי שצ"ע על בעה"ת הביאו הש"ך סי' ס"ו שנראה מדבריו שלמד לומר דיורש מוחל לעצמו וא"צ לשלם מדד"ג ממ"ש הראב"ד לתרץ בעובדא דר"נ דאתי לקוחות ותבעו לברתה ולענ"ד זה צ"ע דא"כ קשה על הראב"ד בהא דסי' ק"ד שכתב לחייבו מטעם מזיק שעבודו שהרי גם זה שהגבה לב"ח בחובו לא נתכוין להזיק רק לטובת עצמו ומכ"ש בנדון דהראב"ד דבשעת הלואה ושעבוד לא היה מקום לקרותו בשם מזיק כלל דמאן יימר שלא יסלקנו במעות והיזיקא לא מינכר עד ההיא שעתא דאתי האי וגבי ליה בכח הב"ד ואיהו מאי קעביד שנחייבנו מטעם שנתכוין להזיק וישלם מדד"ג וע"כ לומר דע"כ לא כתב הראב"ד אלא בההוא עובדא דאמרינן תיזיל ותמחול לברתה ותהדר ותירתה מאבוה דמיירי שהאב היה חי עדיין ומחלה לו דהשתא מיהא לא מירווחה ולא מידי אלא דמ"מ אין לחייבה משום דד"ג כיון שלא היה כוונתה להזיק רק כדי שתוכל לירש אח"כ מאביה בתורת ירושה וכל שהיא עושה כן בעבור התועלת לא נתכוונה להזיק מיקרי וכן מבואר מדבריו בס' תמים דעים סי' רל"ח עי' שם אך כ"ז היכא שאין הריוח עכשיו רק עתיד לבא לאחר זמן משא"כ אם בההוא שעתא גופא שמזיק לחבירו מטו ליה רווחא מינה פשיטא שאין זה מועיל מה שאין מתכוין להזיק דאדרבה נהפוך הוא שאין זה רשאי להיות מתקן לעצמו ולקלקל לאחרים דאטו משום שהוא שוקד לטובת עצמו יגרום פסידא לחבירו (וכל מזיק ומקלקל כגון שורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בו מתקן הוא אצל יצרו ועושה לתועלת עצמו ולקרר דעתו ולא אמרי' שיפטור כיון שעושה בשביל תועלת כיון שזה עצמו הוא התועלת שיזיק לחבירו) הלכך עכ"פ כל האי רווחא שהרויח ע"י היזק חבירו הוא מחויב להחזיר לחבירו רק שאין לנו לחייבו יותר ממה שהרויח מחמת מזיק שעבודו של חבירו כיון דלא נתכוין להזיק והיינו טעמא דעושה מלאכה במי חטאת דפטור משום שלא נתכוין להזיק והלכך טפי ממה דמטי לי' רווחא במלאכה זו לא מחייב וא"כ כ"ז דוקא בכה"ג שלע"ע לא הרויח במחילה זו ס"ל להראב"ד שאין לחייבו מדד"ג משא"כ במוכר שט"ח של בנו ומת והיורש מוחל לעצמו דקא משתרשי ליה בהיזק של זה כל דמי החוב פשיטא שיש לחובו לשלם לזה שהרי הוא מרויח כל דמי החוב במחילה זו ובכה"ג לא אמרי' שיכול לומר לא נתכוונתי רק לטובת עצמי וכמ"ש: אמנם שם בתמים דעים נראה דלא ברירא ליה אי טעמא משום דנתכוונה להנאתה או משום דמדד"ג לא מחייבה לשלומי רק הדמים שקיבלה אמה מן הלקוחות בטוה"נ וקצת משמע שם דהכי ס"ל במסקנא והלכך שפיר כתב מתחלה דחייב משום גרמי והיינו להך סברא דאף במתכווין להנאת עצמו חייב מדד"ג ושוב כתב וכ"ש הכא דקא משתרשי ליה כו' ר"ל דאע"פ שאין כאן דד"ג כיון שנתכווין להנאתו מ"מ כיון דמשתרשי ליה לא מהני מה שעושה לטובת עצמו כיון דס"ס הוא מרוויח אותו ההיזק שמגיע לחבירו והוא מתחייב להחזירו לבעליו: ומ"ש הד"ג מדברי הר"ן בחולין ונראה מדבריו דמ"ש הר"ן מה לי הן מה לי דמיהן היינו שהמצוה מוטלת על הדמים כאלו הם עצמם קיימים ולדידי צ"ע טובא שאם הדמים נכנסים תמורת המתנות פשיטא דהוי רמינן עליה דגזלן לתת דמים עבורם ואטו משום דחוטא בנפשו ומחשב לגזלן יפטור דינו בזה כמו כל גזלן שמתחייב בדמים כשאין הגזילה קיימת וה"נ אע"פ שאין לו תובעין מ"מ דבאיתנייהו חיובא אקרקפתא דגברא מנח לתתם ליד הכהן והשתא כשמעכבן לעצמן בתורת גזל יהיה מתחייב מצד המצוה לתת הדמים כיון שהם תופסים דמיהם ויצא בהם ידי חובת המצוה: אך לענ"ד מדברי הר"ן מבואר דודאי כל שאינו בעין פשיטא דלא חייל חיוב מצוה על הדמי' כלל וע"ש מ"ש הר"ן במשנה דלא הספיק ליתן עד שצבעו שאין מועיל החילוף דמיהם בם כלל שתתקיים המצוה כראוי וכוונת הר"ן בזה נלענ"ד באופן אחר ויתיישב ג"כ מה שצריך להבין בדברי הר"ן אלו שלפי דבריו הך שנויי דמשני דמשתרשו ליה לא מהני רק לתרוצי אהא דמזיק פטור אבל אהא דפטר ר"ח כשאכלן ע"כ צ"ל משום שהפקיע מצותו וא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר. ולכן נלענ"ד דכוונת הר"ן דס"ל לחלק בין אם נחית אדעתא דגזלנותא או אדעתא למיהב זוזי וזה מבואר לפי מה דאמרינן התם אם אין שם כהן מעלה אותן בדמים ונותן הדמים אח"כ לכהן משום דכתיב בהו נתינה ולפ"ז צריך לחלק בין זה להך דר"ח משום דהיכא דנחית אדעתא דגזלנותא דבההוא שעתא פריק מעליו עול מצות נתינות מתנות כהונה לכהן שהרי לא עשה כן ע"ד שיתן דמים תמורתם תו לא מהני זה דבתר הכי יהיב זוזי שיעלה לו במקום קיום המצוה והוא מעוות לא יוכל לתקן וכן אי לא נחית אדעתא דגזלנותא רק שהזיק אותם או אכלם במזיד או אפילו בשוגג כיון דעכ"פ בההוא שעתא היה דעתו להעבירם מן העולם בלי תת דמים חלופיהן הרי הפקיע מצות הפרשה ומצד חיוב ממון א"א לחייבו דהא הוא ממון שאין לו תובעין משא"כ בההוא דאנס גרנו שלא היה בדעתו להפקיע מצות הפרשה כלל ובההיא שעתא דאיתנסו מיניה הרי ידע לבבו שיש בידו תמורתם הדמים שהרי היה מחויב לשלם חוב זה והו"ל כאלו מכר אותם למלך בעד דמים הללו ע"מ ליתן הדמים הללו לכהן שחל שפיר המצוה על הדמים דמה לי שא"א ליתנם לכהן לפי שאין כאן כהן או מחמת אונס המלך ס"ס אנוס הוא וזוכה לכהן שלא בפניו למכור אותם בעד דמים אלו: והשתא א"ש הא דקא משני שאני הכא דקא משתרשי ליה ר"ל דהתם מעשה שלוקח המלך הגורן משתרשי ליה החוב וכיון שלא עלה בדעתו להיות גזלן עליהם רואין אותם כאלו לא מצא כהן ליתנם ומכרם ולקח הדמי שהוא מחויב ליתנם לכהן כשימצא כהן משא"כ בהזיק או אכל כיון דבההוא שעתא שאכלן לא מהני הא דהוה משתרשי ליה שהיה צריך זה לקנות בדמים דמה בכך דמ"מ הוא לא היה בדעתו ליתן דמים עבורם נמצא שכבר הופקע ממנו מצות הפרשה ואף אם ירצה ליתן דמים אח"כ אינם עולים לו במקום נתינת המתנות שהיא מחויב וגם אין מקום לחייבו מטעם שנהנה או הזיק כיון דהו"ל ממון שאין לו תובעים והא דמשני בסתם דקא משתרשי ליה י"ל דגם המקשן ידע מזה דבהפקעה בידים שוב אין כאן מצות הפרשה ופטור כדמוכח ממתניתין דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו רק דהמקשן היה סובר דר"ח דנקט מזיק או שאכלן ולכאורה ל"ל למימר מזיק כלל כיון דאפילו אכלן דמשתרשי ליה פטור מזיק מבעיא וצ"ל דמיירי אע"פ שלא היה מתכווין שהזיק בשוגג שלא היה מתכווין ליטלן לעצמן רק שהוזק ע"י גרמתו ולא נתכווין כלל להפקיע המצוה דבכה"ג בעלמא מחייב לשלומי דאדם מועד לעולם והכא פטור ותרתי מילי אשמועינן ר"ח דמזיק אע"ג דסתמא דלא עשה במתכוין רק שהוזק ממילא או שאכלן אפ"ה פטור והלכך שפיר קשיא ליה מהא דמי שאנס גרנו דלא הוה ס"ד שיש לחלק בין משתרשי ליה או לא ואהא משני שאני התם דקא משתרשי ליה לאפוקי מזיק אף אם היה שוגג מ"מ כיון דבשעת מעשה לא הוה משתרשי ליה לומר שיהא בדעתו שזה תמורת זה אע"פ שעתה רוצה לקיים מצותו ע"י שישלם תשלומי נזקו לא מהני אם לא היכא דאיכא תרווייהו שלא נתכווין להפקיע המצוה וגם בשעת מעשה קא משתרשי ליה כגון ההיא דאנס גרנו שבשעה שנתבטל ההפרשה מן הגורן דעתי' עלי' שיכנסו דמי החוב שנתחייב תרומת המעשר והוי כאלו אין שם כהן שהוא מעלן בדמים: ובהכי א"ש בהא דאמר לו מכור לי בני מעיו של פרה זו כו' שאם שקל לו הטבח הדין של הכהן עם הטבח ולכאורה קשה כיון שהטבח נעשה עליהם גזלן תו לא מהני תשלומין דידיה ולפמ"ש י"ל דאע"ג דנקט בלישניה מתנות כהונה נגזלות כו' מ"מ לא מיירי בגוונא שהוא נתכווין להיות גזלן עליהם דבכה"ג תו לא מהני תשלומין אלא מיירי שנעשה גזלן על המתנות בשוגג כדמשמע לישנא דא"ל מכור לי כו' והיה בהן מתנות כו' ובכה"ג כיון שלא היה בדעתו להפקיע המצוה וגם משתרשי ליה הדמים שנטל עבורם ומה שמכר היה בלא דעת ולכן לא פקע מינייהו מצות הפרשה ומחויב ליתן הדמים לכהן: