בית אפרים חושן משפט קיד

קאי ר"ה בריה דר"י ואמר דלא מצי מעכב וע"כ דאין מקום לחלק כלל בזה: ועיין בשו"ת חוות יאיר מה שתמה על הגאון רש"ל שכתב הטעם שיורד לאומנות כו' דהא באמת יורד לאומנות אין איסור וכתב שנפל ט"ס כו' ע"ש ובאמת הדברים פשוטים שכוונתו על תי' התוספ' באומנותו בכך. אמנם מ"ש הואיל ויהבי סיארא הוי כיורד לאומנותו הלשון מגומגם קצת כמ"ש בחו"י שם. אמנם הכוונה דאף על גב דיורד לתוך אומנותו בעלמא שרי מ"מ בזה דיהבי סיארא אסור: והנה בגיטין דף ס' אמרינן מצודות חיות כו' וכתבו התוס' דלא דמי למרחיקין מצודת הדג דהתם אומנותו בכך ומן הדין שירחיק משם דא"ל פסקת לחיותי אבל הכא דאין אומנותו בכך לא הוי גזל אלא מפני דרכי שלום עכ"ל ופשוט דר"ל ג"כ לכל מר כדאית ליה למר אף בלא סברת יהבי סיארא ולמר משום סברת יהבי סיארא ובמרדכי שם כתב וז"ל תימא לר"י הא אמרינן מרחיקין ממצוד' הדג וכ"ש כשבא במצודה ונראה לר"י דודאי לכתחלה מרחיקין אבל גזל ליכא ועוד י"ל דהתם אומנותו בכך כו' עכ"ל: והנה על תי' הראשון יש לתמוה דלפי מאי דבעי הש"ס להביא סייעתא לר"ה דפסקית לחיותיה דאיך שייך טענת פסקת לחיותי' כיון שאף אם הלך ולקח מתוך מצודתו ממש אין גזל בדבר מדאורייתא וא"כ איך נאמר דכיון שפירש מצודתו נרחיק מעליו כל הבא לשם אף שעדיין לא בא לרשותו כלל ואף לפום שנויא דיהבי סיארא קשה דאפי' תימא דהוה כבטוח שילכדנו מ"מ כיון דאפילו אם כבר לכדו אין בו משום גזל גמור א"כ כ"ז שלא לכדו אין לדון דין פסקת לחיותי. ולכאורה אפשר לומר למאי דאמר שם באוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי כו' א"כ י"ל דמיירי במצודה שהוא כלי דאז כיון שבטוח שיבא לתוך המצודה ואז קונה קנין גמור שפיר י"ל פסקית לחיותי: אך דלענ"ד כיון דעכ"פ בלחי וקוקרי אף שניצוד ועומד יכול זה לבא ולזכות בו ואין יכול להוציא ממנו בדיינים א"כ אף באוזלי ואוהרי כ"ז שעדיין לא בא בתוכו מה"ת נדון אותו כאלו כבר לכדו עד שנאסר ע"ז שיפרוס מצודתו שם וזה נלענ"ד שיטת הפוסקים שהשמיטו הדין דמרחיקין מצודת הדג כו' וכבר כתבתי בזה הנלענ"ד: אך לפי מ"ש י"ל דטעמייהו דס"ל דהך ברייתא דמרחיקין מצודת הדג אזלא כוותיה דרבי יוסי דס"ל דמצודות חיות כו' עכ"פ הוי גזל גמור מדבריהם להוציא בדיינים ולכך שפיר צריך להרחיק לכתחלה משא"כ לפי מאי דקי"ל כרבנן וכן פסקו כל הפוסקים דאפי' אם כבר ניצוד ועומד ובא חבירו ונטלו אינו יכול להוציא ממנו בדיינים א"כ לא מסתבר כלל שקודם שניצוד יהא יכול לעכב עליו ולומר פסקת לחיותי ולכך השמיטו דין זה ולפי"ז גם במערופיא שרי דהא אפי' אם כבר גמר עמו המקח בפיסוק דמים אם בא זה ופית' אותו עד שהלך וקנה או מכר לו אין יכול להוציא בדיינים רק דמיקרי רשע א"כ כ"ז שלא עסק עמו בענין אף דדמי לדגים דיהבי סיארא מ"מ יכול הוא לפייסו שיבא אצלו וכמ"ש: איברא דדעת ר"ת דכל דמיקרי רשע צריך הוא להחזיר המקח כמ"ש הנ"י פח"ה ובתשובת רש"ל כתב ותמה אני אם יצא זה מפי ר"ת כו' ע"ש שהאריך וכתב דאין לדקדק דאל"כ מאי מקשה מראה את המציאה כו' עיקר הקושיא אינה אלא ממתניתין דפאה ומה שמביא מב"מ סמך אשקלא וטריא דהתם ע"ש שהאריך והביא ראיה מעובדא דרב גידל דלמה לא כפה את רבי אבא בדין שיחזיר לו המקח כו' ואא"ז הגאון בעל שארית יוסף השיב לו שבאמת ראיות הראשונים הוא כמבואר בנ"י וכתב לחלק משום דר"ג לא ידע ובהיתרא אתי לידיה לכן לא היה מחויב להחזיר ובאמת שהרמב"ן בב"ב דף נ"ד והריטב"א בקידושין כ"כ בשם ר"ת ואקשו עלה מדאמרינן לא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה כו' ע"ש ולפ"ז א"ש בפשיטות מה שהקשו התוספ' מב"מ: אך הפ"י בקידושין הקשה ג"כ קושיא זו דדילמא אע"ג דודאי זכה מ"מ מקרי רשע ובחידושי לקידושין כתבתי ליישב ע"פ מה דאמרינן בב"מ כי תיקנו רבנן ד"א בסימטא כו' בר"ה לא תיקנו רבנן ומבואר שם בש"מ הטעם דד"א קונות דהוי כחצר המשתמרת שלו משא"כ בר"ה כיון שכ"א מצוי שם והוי כחצר שאינה משתמרת ומבואר שם דבמתנה אע"ג דאינה משתמרת מ"מ קונה דשפיר סמכא דעתיה דקונה שהרי א"א לאחר לזכות כיון שלא הקנה רק לזה משא"כ במציאה שאין רצונו שהחצר יהא שלוחו לזכות בו ולפ"ז אם נימא דהאחר מיקרי רשע לפי שהיפך בה זה ונפל עליו י"ל דשפיר המכה דעתיה שלא יזכה בו אדם וכ"כ הת"י דמסתמא לא יזכה בו אדם אחר וא"כ אף בחצר שאינה משתמרת נמי יש לו לקנות וא"כ אף ד"א נמי הם ראוין לקנות וא"כ קשה דאמאי זכה השני דליקני לראשון ד"א דידיה דלא ס"ל לר"פ לתירוצא כיון דנפל כו' אלא ס"ל דלא תיקנו רבנן ד"א כו' אע"כ דאע"ג דהפך בה זה יכול אחר לזכות בה ולא נקרא רשע ועוד כתבתי שם ליישב באופן אחר ואין להאריך כאן דלדינא דעת כל הפוסקים דא"צ להחזיר: והנה הרמב"ם והסמ"ג השמיטו הך דינא דעני המהפך בחררה נקרא רשע וצריך טעם למה ואפשר לומר לפמ"ש מהרי"ט בקידושין לרי"ף על קידושין שכתב דלא איתפרש היכן מצינו שנקרא רשע וכתב רש"ל דמדאמרינן פ' הנשרפין ואת אשת רעהו לא טמא וכתיב בתריה צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה אלמא רשע מיקרי בחד מהנך ואע"ג דיורד חמיר טפי משום דפסיק לחיותיה מ"מ התם בשל הפקר מיירי ומהפך בחררה של שכירות שוה הוא לנכנס לאומנות של הפקר כדמוכח מדברי התוספ' ובתרווייהו רשע מיקרי כו' עכ"ל ולפ"ז מבואר דר"ה דס"ל הך סברא דפסיק לחיותיה היינו משום דס"ל דהתם קרי' רשע ולכך יש לו לעכב עליו מן הדין שלא להניחו: ומצאתי בפסקי מהר"מ רקנטי סי' מ"צ שכתב וז"ל ראובן שהי' דר בישוב ויצא משם כו' וראיה ממרחיקין מצודות כו' אטו אם הסיר זה מצודתו וכי השני יאסר לעולם לצודו וכן בר מבואה כו' אטו אם הסיר ריחיים שלו ותפס אומנות אחרת הלעולם יכול לעכב עליו והלא עיקר איסורא אינו אלא מדכתיב אל ההרים לא אכל שלא ירד לאומנות חבירו דלא פסיק לחיותיה אבל פשיטא שאם יצא מן הישוב כו' עכ"ל הרי מבואר דס"ל דעיקר האיסור אינו אלא משום אל ההרים כו' וס"ל להרמב"ם דהיינו דוקא אליבא דר"ה אבל למאי דקי"ל כר"ה בריה דר"י א"כ אפי' ביורד לאומנות בדבר הפקר שרי לר"ה בריה דר"י וא"כ ה"ה חררה דשכירות נמי שרי ולא מיקרי רשע וההוא דיורד לאומנות חבירו מוקי לה ר"ה בריה דר"י בבר מתא אחריתא אלא שצ"ע דלא מסתבר של ר"ה בריה דר"י אין איסור במהפך בחררה כלל שא"כ צ"ל דר"ג ורבי אבא כוותיה ס"ל ועוד דבאמת צ"ע על מהר"מ רקנטי ועל מהרי"ט דאיך אפשר דאיסורא דר"ה משום הא דהנשרפין או משום ההוא דמכות דהא משמע התם שאין בדבר רק מדת חסידות בלבד כנראה מאינך דבריו דקא חשיב התם וכמו שהבאתי לעיל משו"ת מהר"מ ב"ב סימן תרע"ז ומשו"ת חוות יאיר דאין זה רק מדת חסידות ופרישות לבד: ואא"ז מהרש"א בחידושי אגדות אהא דאמרינן לא עשה לרעהו רעה פירש שר"ל שיעסוק בתורה כמ"ש בסוף קידושין מניח אני כל האומנות שבעולם כו' והוא שבכל אומנות אם יש אחר באותו מבואה הוא מעכב ע"ז אבל באומנות של תורה אינו כן דבמקרי דרדקי אמרינן שם דמודו כ"ע דלא מצי מעכב עליו כו' ע"ש ונראה דאליבא דרב הונא קאמר הכי וכמ"ש דבמקרי דרדקי כ"ע מודו כו' או שכוונתו ג"כ לענין מדת חסידות וכמבואר בסנהדרין בהא דואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו וע"ש שכ' אא"ז מהרש"א כי דימה בכ"מ מחייתו של אדם לאשה כמ"ש ראה חיים עם האשה כי בה תלה מחייתו כמ"ש פ' הבע"י עזר כנגדו אדם מביא חטים כו' וע"ש ונלענ"ד דהנך תרי דרשות דסנהדרין ודמכות לאו חד ענינא הוא דבסנהדרין מיירי שהוא מכווין להנאתו שרוצה ג"כ לעסוק באומנות זו ומ"מ כיון שכבר קדמו חבירו אסור ולהכי מדמי לה לטימא אשת רעהו דאף ע"ג דלהנאתו מתכווין אסור משא"כ במכות י"ל דמיירי שהוא אינו עושה זה להנאת עצמו כלל רק עיקר כוונתו להרע לחבירו וזה נדרש בלשון לא עשה לרעהו רעה