בית אפרים חושן משפט י

סנהדרין שכתב וז"ל אין מתחילין את הדינים בלילה מפי השמועה למדו שהדיינים כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום בלבד אף דינים ביום בלבד עכ"ל. והקשה הכ"מ עליו שאחז החבל בשני ראשים דפסק כרבנן דגומרין בלילה ונקט היקשא לנגעים דלפום הך הקישא אפילו ג"ד ביום דוקא כמש"ל דהכי ס"ל לר"מ מהך היקשא וכן תמה הלח"מ שם והוא תימא גדול לכאורה: ונלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם על נכון ע"פ מה דאיתא במועד קטן דף ז' ע"ב דתניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנים לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו כו' ופריך מאי משמע אמר אביי אם כן לכתוב רחמנא ביום מאי וביום שמע מיניה יש יום שאתה רואה בו. רבא אמר כולה וביום יתירא הוא דא"כ לכתוב ובהראות כו' ואביי ההיא מבעי' ביום ולא בלילה ורבא נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי והקשו התוס' דהכא משמע דרבא ממעט לילה מכנגע נראה לי ובסנהדרין מייתי קרא דוביום הראות והיינו כאביי ונדחקו לומר דדרשא הפשוטה נקט וכן הקשו התוס' ותירצו בסנהדרין ע"ש ולענ"ד יש לתרץ קו' התו' ע"פ מה שהקשו התוס' שם במ"ק דהאיך ילפינן בסנהדרין מהיקשא דריבים לנגעים דגמר דין בלילה בשלמא לאביי דס"ל למילף בנגעים מביום הראות שפיר מצינו לאוקמא בגמר דין אלא לרבא דיליף מן כנגע נראה לי היינו תחלת דין וגמר דין מנ"ל ע"ש. ולפ"ז י"ל דקושיית התוס' חדא מתרצא בירך חברתה דהתוס' הקשו עוד דמי הכריח לרבא למימר דמכולה קרא דוביום שמיע לן כיון דבפשיטות י"ל דדריש וא"ו ותירצו דרבא בעי למימר דאפילו אי לא דריש ר"י וא"ו יש ליישב להך דרשא והשתא א"ש דר"מ דאמר בסנהדרין דמקש ריבים לנגעים אזיל לשיטתו ביומא דף מ"ה דאמר בכל יום היה ארבע מערכות א' לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב ואמרינן שם דנפקא ליה מדכתיב והאש וא"ו יתירה ורבנן וא"ו לא דרשו. ולפ"ז י"ל כאן כיון דר"מ דריש וא"ו א"כ שפיר ילפינן הך דרשא דיש יום שאתה רואה בו כו' מוא"ו דוביום וילפינן מביום דדוקא ביום ולא בלילה ולכך נקט ר"מ הך דרשא דוביום למילף מיניה אף לגמ"ד דמכנגע נראה לי ליכא למילף רק תחלת הדין משא"כ רבא במ"ק דקאי אליבא דרבנן דלא דרשי וא"ו שפיר קאמר דכוליה וביום איצטריך לדרשא דיש יום שאתה רואה והא דלא בלילה ילפינן מכנגע נראה לי: והשתא מיושב דברי רמב"ם על נכון דהש"ס בסנהדרין קאי למ"ד דדריש וא"ו ואי דריש וא"ו א"כ ילפינן בנגעים מויום הראות בו דלא בלילה ואי מקשינן ריבים לנגעים אפילו ג"ד נמי ביום לכך ס"ל דלא מקשינן וילפינן מושפטו משא"כ הרמב"ם פוסק כרבנן דלא דרשי וא"ו א"כ אין ילפיתא בנגעים דלא בלילה כ"א בכנגע נראה לי דהיינו תחלת דין א"כ שפיר כ' דילפינן מהיקשא לנגעים לענין תחלת דין והוא ברור ובחידושים הארכתי בזה ליישב דברי הרמב"ם פ"ט מהל' צרעת ובפירוש המשנה דנגעים דנקט דרשא דוביום ושביק דרשא דרבא ע"פ דברי הש"ס במ"ק וקצרתי כאן). ועפ"ז א"ש מה דקשה לפי מ"ש דעת הפוסקים דחזקה מהני אף באפשר וכן הוא דעת התוס' כמש"ל ולכאורה מנ"ל הא למאי דילפינן חזקה מנגע ובנגע הא לא אפשר ולפמ"ש א"ש דמוכח דאף באפשר מהני חזקה דלכאורה קשה אהא דילפינן חזקה מנגע מה שהקשו בתוס' שם דלמא דוקא לחומרא ומה שתירצו התוס' דמוכח אף לקולא מאם הנגע גדול וחסר בתוך ימי הסגר דלא אמרינן דלמא בשעת ההסגר בציר שיעורו ועתה עמד בעיניו וצריך הסגר שני זה אינו הוכחה דהא אמרינן דמצי למחזי ע"י כוותא אלא משום דבית אפל אין פותחין כו' והטעם כמ"ש רש"י משום לי ולא אורי ולפ"ז תינח לענין תחלת ההסגר לא מצינן להסגירו ע"י כוותא דהא הוי כתחלת דין ומוכח דאזלינן בתר חזקה להחמיר משא"כ לענין לטהרו בסוף הסגרו דהוא סוף דין שפיר י"ל דמטהרין אותו ע"י דחזינן בכוותא שלא נתחסר משיעורו דלענין סוף דין לא ילפינן מכנגע נראה לי וכמש"ל ואדרבה מקשינן נגעים לריבים מה ריבים גומרין בלילה אף נגעים גומרים בלילה או ע"י כוותא דחד מלתא הוא כמ"ש רש"י שם וא"כ י"ל דחזקה לקולא לא אמרינן כלל: אך י"ל דבשלמא אם היה אפשר לומר שתחלת ההסגר ע"י כוותא שפיר מצינן לאוקמי דיני טומאה וטהרה דנגע ע"י כוותא אבל כיון דהא דמטמאינן ומסגירין הנגע הוא אף בלא כוותא ולא איירי תורה בכוותא א"כ גם מה שאמרה תורה לטהר בחסר תוך ימי הסגר נמי בלא ראיית כוותא הוא דומיא דרישא לענין טומאה וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בתר חזקה לקולא ולפ"ז שפיר מוכח דחזקה מהני אף באפשר לברר דאל"כ קשה נהי דמוכח חזקה לקולא מדמטהרין בחסר שלא ע"י ראיית כוותא מ"מ הוא גופא קשיא דלמה באמת לא הצריכה תורה לראות בכוותא לענין הטהרה דאף דלענין הטומאה א"א בכוותא שאין להסגיר ע"י כוותא דהוי כתחלת דין מ"מ יהיה מועיל לברר ענין הטהרה שהוא גמר דין ובזה סגי ליה בכוותא ואף דאזלינן בתר חזקה מ"מ היה ראוי לצוות לראות בכוותא שיהיה בירור לענין טהרה דכל דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה אלא ע"כ כדעת התוס' שכתבתי דבמקום דאיכא חזקה א"צ לברר כלל ועיין מה שכתבתי בתשובה שבחלק יו"ד סימן וא"ו ועתה נבוא נא לבאר דברי התוס' שהתחלנו דשפיר צריכים אנו לצרף שני התירוצים יחד ובצירוף שני התירוצים א"ש הכל דעל תירוץ קמא לחוד הקשיתי דהאיך מצאנו ידינו ורגלינו לר' יונתן ואביי אליבא דר"מ וע"ז י"ל דר' יונתן ואביי ס"ל דבאמת הא דעדיף רובא מחזקה אינו מסברא רק ממה דאשכחן בפרה. וא"כ ממילא לר"מ דס"ל דלא אזלינן בתר רובא אין כאן ק"ו ואי קשיא כיון דבלא אפשר עכ"פ אזלינן בתר רובא אף לר"מ א"כ מוכח דרובא עדיף מחזקה א"כ ממילא גם בלא אפשר ניליף ק"ו מחזקה ז"א דאליבא דר"מ דס"ל דאף ג"ד ביום א"כ שוב י"ל גם בחזקה לא אזלינן בתרא אלא בלא אפשר שהרי מה שכתבנו להוכיח דחזקה מועיל במקום שאפשר לברר אינו אלא לרבנן דס"ל דג"ד בלילה ושפיר משכחת טהרה ע"י כוותא משא"כ לר"מ לא משכחת גם טהרה ע"י כוותא דהא ג"ד נמי ביום וא"כ י"ל דלא אזלינן בתר חזקה רק בא"א לברר וא"כ שפיר קאמר ר"מ דגם רובא היכא דאפשר לא אזלינן בתרי ולפ"ז א"ש גם תירץ הב' דהתוס' דלפר"ח דילפינן מפרש א"ש דע"ז הקשיתי על פרכת הש"ס ודלא היכא דאפשר כו' דפריך על רבנן מנ"ל היכא דאפשר דהא י"ל כתירץ קמא דהתוס' דקו' הש"ס הוא לראב"י דלא קים לי חזקה כלל מקרא ובזה מדוקדק לשון התוס' שכ' ולפר"ח כו' א"ש הכא ר"ל דהכא בהך קושיא דתחלת הסוגיא מנ"ל דאזלינן ב"ר מא"ש בהך תירוצא לחוד אך לתרוצי סוגיא דלקמן צריך לבא גם לתירוץ הראשון ובתירוץ קמא לחוד נמי לא סגי בלא תירוץ זה משום דכן צ"ל לר"י ואביי אליבא דר"מ וכמ"ש ושני התירוצים צדקו יחדיו והוא כפתור ופרח בעזה"י: ועפ"ז יבואר מה שהתחלנו בהא דאמר ר"ז כיון דשמענא כו' דלכאורה הא דמייתי ר"ז סייעתא ממתני' דבית אופל כו' פירש"י אפלתו הצלתו ומדמי האדם לבית כמו הבית שהוא אפל אף שנופל בו נגע אין טומאה שורה עליו כמו כן האדם כשמחזיק עצמו אפל ושפל אין מקטריגים עליו ומתגרים בו להחטיאו והיינו דר"א דאמר הוי קבל וקיים וכה"ג אמרינן בקידושין דף מ"ם אם רואה שיצרו מתגבר עליו ילך וילבש שחורים כו'. ופירש"י דגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם והגאון בספר המקנה פירש משום דבאדם חשוב ומתגאה היצה"ר מתקנא בו ונותן עיניו בו להחטיאו ולהשפילו ומאי תקנתי' ישפיל א"ע ויכניע עצמו ועי"ז לא יתגרה בו היצה"ר כענין יתן למכהו לחי כו' וזהו שאמר ויעשה מה שלבו חפץ ר"ל היצה"ר ואין ר"ל שיעשה עבירה רק ר"ל מה שחפץ היצה"ר שיהיה שפל וה"נ דכוותי' שאם ישפיל עצמו לא יתגרה בו יצה"ר להחטיאו ולטמאו והוא דוגמת בית אפל שאין הטומאה שולטת בו: ואמנם יש לפרש דודאי אין זה תקנה שלא יהא יצה"ר מתגרה בו מכאן ולהבא רק שזה תקנה על העבר שאם חטא והוא משפיל ומכניע עצמו אזי אין המקטריגים מתגרים בו לקטרג עליו וכענין שנאמר באיוב והיה האיש ההוא גדול כו' ויאמר ה' השמת לבך כו' וכן אמרו אם חטא מאי תקנתי' ישפיל עצמו וזה שמדמה לבית אפל כו' שאם הנגע עומד במקום אפל אין פותחין בו חלונות לראותה וכן הענין באדם אם משפיל עצמו אין החטאים שבו נזכרים ונראים. ולכאורה מוכרח כפי' השני דאל"כ קשה מאי מייתי מבית אפל