בית א-להים (מבי"ט) עד

ולתשובת זה אקדים ואומר כי להיות בריאת האדם בעוה"ז לעבוד ה' ולהשלים נפשו, בהיותה מושלת על יצר הרע בהכין צדה לדרכו, ובכחו ועוצם ידו יזכה לעולם הבא, מן הראוי לו לגמול חסד להש"י שיצרו והביאו לעוה"ז, ולהוריו שהיו שותפין לו ביצירתו, וכאמרם ז"ל שלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ומזה הצד הזהיר וצוה האל יתברך על כיבוד אב ואם שהיו סבת בואו לעוה"ז כדי שיזכה לעוה"ב, והקיש כבודם לכבודו, ובצד מה יותר, כאמרם (בירושלמי דפאה) בהקב"ה כתיב (משלי כ"ב) כבד ה' מהונך אם יש לך, ובכיבוד אב ואם כתיב (שמות כ') כבד את אביך ואת אמך בין יש לך ובין אין לך, כי מה שנשתתף האל ית' ביצירתו הוא בדברים רוחניים, ולכן אינו מחייבו להטריח גופו במה שאין בידו, אבל אביו ואמו היו שותפין ביצירתו בדברים חומרים שהם כלל הגוף ואיבריו, ולכן חייבו האל ית' שגם שלא יהיה לו ממון, יטרח בגופו לכבד אותם במה שצריך להם במזונותם ופרנסתם, מצורף לזה על מה שנטפלו אביו ואמו מן יום צאתו לאויר העולם ביניקתו ומאכלו ומשקיו וכסותו הצריכים לו עד זמן גידולו, ועל זה זכתה התורה לאב כמה דברים בבניו הקטנים הסומכים על שולחנו כמציאה וזולתה, ולסבת הסתלקות קצת מכיבוד אב ואם לבת כשתנשא להיותה תחת רשות בעלה, זכה לו האל ית' בקטנותה ונערותה יותר מן הזכר, והוא ענין מכירתה כמ"ש (שמות כ"א) וכי ימכור איש את בתו לאמה וכו', ועל דרך זה הבנים הקטנים הם כנכסי האב וקניניו והם נענשים ומתים בעון אבותם, וכמו שאמרו ז"ל בשבת (ל"ב) בעון נדרים או בעון ביטול תורה או מזוזה בנים מתים כשהם קטנים, וכשהם גדולים אינם נתפשים בעון אבותם, כמו שכתוב (דברים כ"ד) איש בחטאו יומתו, כשהוא איש לא יומת אלא בחטאו, וכמו שאמרו בסנהדרין כ"ז) כשהוא אומר איש בחטאו יומתו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כי אפי' שאוחז מעשה אבותיו אינו מת אלא בחטאו, אבל יסורין יסבול בעון אבותיו כשאוחז מעשיהם, כי המיתה על חטאם הוא ששלל מהם לא היסורין, כמו שאמר איש בחטאו יומתו, שיש לו חטא ולאביו חטא ואינו מת אלא על חטאו, אפילו שנמשך לו מחטא אביו שאחז מעשיו, ולכך אמר הכתוב פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותם בידם ג"כ, והם נענשים על חטאם, אלא שאינה מגעת הפקידה עד המות אלא ביסורים, כי כיון שבקטנותם היו נענשים במיתה בענין אבותם, די להם כשיגדלו שלא יענשו במיתה כי אם ביסורין בעון אבותם ועונם שאחזו בהם, אבל לא תמשך עונש לבנים בעון אבותם ואפילו אוחזים מעשיהם כי אם עד שלשים ועד רבעים כמ"ש הכתוב, כי אין האדם משיג לראות בני בנים כי אם עד דור רביעי, וכמ"ש הכתוב (בראשית נ') וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר וגו', וכיון שאינם נענשים על עון אבותם כי אם כשאוחזים מעשיהם, אכ אי אפשר שימשך פקידת העון על יותר מרבעים, כי הבאים אחריהם לא ישיגו לראות האב הזקן חמישי להם כדי שיאחזו מעשיו ויענשו ג"כ על עונו

ומה שאמר הכתוב על בנים על שלשים ועל רבעים, והיה מספיק בשיאמר פוקד עון אבות על בנים רבעים, הוא להורות כי פקידה זאת של יסורין קודמין אליהם הבנים לשלשים והשלשים לרבעים, שאם אין בעון האב כדי שיבואו יסורין אלא לאחד מהנמשכים ממנו לא יבאו כי אם לקרוב לו קודם, ואם לא נשלם בו העון ימשך לשלישי וכן לרביעי, ואם ניצול הבן הראשון ולא אחז מעשה אביו, אפשר שלא ימשך העונש לבנו גם כי יאחז מעשה אבי אביו, כי כיון שנפסק שלשלת העון בבן לא ימשך יותר, וכן אם בן הבן לא אחז מעשה אבותיו, לא ימשך לבנו עונש אב אבי אביו, גם כי יהיה הוא אוחז מעשה אבותיו, וכמו שהמשילו במדרש לארבע דיוטות זו למעלה מזו בזו יין ובזו שמן ובזו דבש ובזו מים נפלה דליקה באחת מהן מכבות זו את זו אבל אם היו כולן של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שתופסין מעשה אבותיהם בידיהם דור אחר דור הם נדונין על ידו, אבל אם הם מסורגין דור אחד צדיק ודור אחד רשע לא יומתו אבות על בנים

ומה שראינו בענין עון העגל שאמר הכתוב (שמות ל"ב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ודרשו חז"ל בסנהדרין (פרק חלק) דלאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה, דכתיב הכא בעגל וביום פקדי וכתיב בצדקיהו כשחרב בהמ"ק (יחזקאל ט') קרבו פקודות העיר, קרבו אותו מעשה שנאמר וביום פקדי, וממעשה העגל עד צדקיה ארבעה ועשרים דורות, מנחשון שנעשה העגל בימיו עד צדקיה, שנראה שהעון נפקד ונמשך עד כמה דורות, וגם שנפסק העון לאיזה דור שלא אחזו מעשה אבותיהם, וכן אמרו שם עד ירבעם היו יונקים ישראל מעגל א' שעשו במדבר מכאן ואילך יונקים משלשה, שנים מירבעם וא' שעשו במדבר, נראה שנמשך פקידת העון יותר מכ"ד דורות אפי' למי שאינו אוחז מעשה אבותיו

ולתשובת זה אני אומר כי צריכים אנו לומר כי יש הפרש גם בזה בין החוטא בענין ע"א למי שחוטא בשאר העבירות, כי המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה, והוא וזרעו נענשים עד כמה דורות, כי התורה היא מורשה קהלת יעקב, וכתוב גם כן (דברים ל"ב) שאל אביך ויגדך וגו', ומזה הצד חייב האב ללמד תורה לבן כמ"ש (שם י"א) ולמדתם אותם את בניכם, להורות כי ירושה מאבות לבנים, וכל עוד שירושה זאת משתלשלת מאבות לבנים, אין הבנים נענשים בשאר עונות שנכשלים בהם