בית א-להים (מבי"ט) רסא

בגוף ונפש בזמן התחייה לא היה שום תכלית לבריאתו, כי לצמחים ולב"ח יש תכלית לצורך האדם, והוא לא היה לו שום תכלית לגופו אם היה נפסד והולך לו, וכמו שיש תכלית לנפש לשוב אל מנוחתה אחר הפרדה מן הגוף וקבלתה עונש על חטאה, כן צריך שיהיה תכלית לגוף לשוב אל מכונתו אחר שיפסד, כי בזה יתראה הבדל בעלת גופו על כל שאר גופי הנבראים שהם לצורך זולתם והם נפסדים ואינם חוזרים הם עצמם אלא המשתלשלים כמו שנזכר

ולכן אמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי יצירתו מן העפר קרא אדם, ועליו עם הנשמה אמר ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שהנשמה היא חיה לעולם כן האדם והוא חומרו הנוצר עפר מן האדמה יש לו תקוה לעולם להיותו חי בזמן התחייה חיים ארוכים

עוד אני מביא ראיה מן הסברא, מה שאמר הכתוב בבריאת האדם וייצר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שכל מה שברא האל ית' הוא עומד וקיים במינו לעולם כמו שבראו ולא ישנה את תפקידו, כן בריאת האדם יהיה בו כח החיות שנופח בו קיים לעולם, כי בשרצים ובעופות כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכן נוהג העולם להוציא המינים הנזכרים אשר הם קיימים במין במאמרו יתב', וכן כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה וגו' ויעש אלהים את חית הארץ למינה וגו', וכן הוא הווה תמיד מכמה שרצים ועופות וחיות ובהמות שנבראו בתחילת הבריאה התהוו ונולדו ונשתלשלו מהם מאליהם עד היום ועד סוף כל ימי עולם הם קיימים במין, ובאדם כתיב ויברא אלהים את האדם וגו' ואחר כך כתיב וייצר ה' אלהים וגו' ויפח באפיו, לא ברא אלא אדם א' ועליו אמר שנפח באפיו נשמת חיים, וצריך שיהיה נשמת חיים זה קיים בגוף האדם לעולם כי כיון שהזכיר שנפחו באפו, כי מה שזכר נפש חיה בשרצים ועופות ובהמות וחיות, הוא במינם כמו שכתוב בכולם למינה, וצוה שתוציא הארץ נפש חיה וכן הוא הווה תמיד מעצמו, אבל הנשמה שהיא מלמעלה וחצובה מתחת כסא הכבוד בכל אחד מאישי האנשים, אין כח בטבע הנברא לבדו לברוא האדם אלא בשתוף האל ית' עמו בכל א' וא' מהם, וכמ"ש (נדה ל"א) ג' שותפין באדם כו', כמו שהיה בתחילת הבריאה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכיון שכן הוא יתחייב כי חיות האדם יתמיד לעולם, כיון שהאל יתב' נפח בגופו הנשמה, וכן בכל ילודי אשה הוא יתב' זורק בגופם נשמה וראוי ומחוייב שתתקיים בו לעולם, כיון שכל א' הוא כמו שנברא בפני עצמו על ידו יתב' צריך שיהיה קיים כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואחר שחטא ונגזר עליו ועל זרעו שישוב אל עפרו יתחייב שתשוב הנשמה אל הגוף עצמו ויחיה, כדי שיהיה נשלמת כוונתו ית' ומעשהו שבראו בגוף ונפש בעצמו על ידו, וכן כל יצורי עולם הוא זורק בהם הנשמה וצריך שתהיה קיימת בו לעולם כמו שכתבנו, ולכך אמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וחזר ואמר ויהי האדם לנפש חיה, ירצה לפי כוונה זו כי יהיה האדם לנפש חיה כלומר שתחיה אחר שתפרד הנפש מן הגוף בסבת החטא

עוד אני מדבר בצדקת תחיית המתים וסבתה והראיה לה, כי גם תחילת בריאת האדם היה יחידי להורות כי שלימותו בעצמו ולא במינו, ושהעולם מתקיים בזכות צדיק אחד וכמו שה"כ (משלי י') וצדיק יסוד עולם. עכ"ז כבוד וגדולת האל יתב' מתפרסמת וניכרת יותר בהיות כמה צדיקים מצויים בדור א', וכמו שאמרו אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים אותה, כי יגדל שכר כל אחד מהמרובים משכר כל א' מהמועטים יותר מכפי הערך אע"פ שכולם עשו מצוה אחת

ולסבת החטא הקדום היו מועטים בני עליה בכל הדורות, בפרט בדורות הראשונים אשר היו קרובים יותר אל החטא הקדום, וגם בחטא שחטא אדם הראשון הרי הוא כאילו חטאו בו כל העולם, כי זה כל האדם אדם הראשון היה ככל האדם אשר בעולם בכל דור ודור כיון שלא היה אחר בעולם אלא הוא, וגם היה החטא ביום ההולדה הראשונה סמוכים זה לזה, ולזה לא היו בכל אלו הדורות צדיקים כ"א מתי מספר ולא היה בהם איש שלם שלא יצא ממנו זרע פסול, עד יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה והוא השלים דור כ"ב כנגד תשלום האותיות של תורה, כי בקודמים היה חסרון ופיסול כי לא נשלמו בהם האותיות, וכן מפסוק ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו וגו' עד ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם יש כ"ב פסוקים, להורות הענין הנזכר כי בכולם היה זרע פסול ערום הלכו בלי לבוש שלם עד דור כ"ב שהוא יעקב שנתלבש במלבוש שלם נקי בהיות מטתו שלימה, ומבניו הכשרים היו נפש בני יעקב שבעים בירידתם למצרים כולם כשרים, ומהם נשתלשלו כמה רבואות בצאתם ממצרים, ומתו אותם שלא השליכו שקוצי עיניהם ובגלולי מצרים נטמאו, ונותרו ששים רבוא הכשרים וראויים בכמותם ואיכותם לקבלת התורה, ובזמן ביאתם לארץ לא נתוספו על מה שהיו בזמן צאתם ממצרים, כי בזמן צאתם היו ראויים ליכנס מיד לארץ והיתה מתחלקת להם אלא שחטא המרגלים עכבם ארבעים שנה, ואם היה עולה מניינם אז יותר היה מגיע לכל אחד מהם חלק מועט ממה שהיה מגיע כזמן יציאתם, וכבר זכו ס' רבוא היוצאים ממצרים שלא תתחלק הארץ כ"א לסך ההוא,