בית א-להים (מבי"ט) רמו

שאינם מבני בניהם, שהרי צדקיה נפקד עליו עון בכלל קרבו פקודות העיר, והיה בדור כ"ד לנחשון בן עמינדב שבימיו נעשה העגל, והוא וצדיקים כיוצא בו לא נשתתפו בעון העגל ונפקד על צדקיה בן בן בנו

ומפני שהיו ישראל בזמן ההוא ששים רבוא נתוסף עונש עון לדורות ששה פעמים יותר מעון היחיד, כי זה לד' וזה לכ"ד, ויש ממספר היחיד לששים רבוא שש מעלות מאחדים לשש מאות אלף, ונגבה עון זה לסוף כ"ד דור כמו שאמרנו, ונראה ששם נפסק כמו שאמרנו, נגבה עון זה שנראה שנגבה מכל וכל כי אחר בית ראשון לא היה עון ע"ז במזיד בישראל, כי נתבטל יצרא דע"ז כמו שאמרו (יומא ס"ט) על ויצעקו בקול גדול, ואמר הכתוב ויגוף ה' את העם על אשר עשו, כי ההשקאה ונפילה כשלשת אלפי איש והנגיפה לא היתה אלא על עשיית העגל לבד לא על הזביחה וההשתחואה אליו ואמירת אלה אלהיך,, כי זה הוא שמור ליום הפקידה

ובקצת האזהרות חייב עליהם קרבן לחוס על החוטא שלא יוכל לסבול צער מלקות מיתה בגופו ויתכפר בממונו החביב עליו קרוב לגופו, וכמ"ש הכתוב (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אמרו מכם הוא משלכם קרוב לעצמכם, ובהעשות תורת העולה והמנחה והחטאת וכו' על המתכונת האמור בתורה יכופר עון בעל הקרבן וכמ"ש הכתוב וכפר עליו הכהן ונסלח לו, ועולה לו במעשה הקרבן שיעשה הכהן לכפרתו ויהיה נסלח לו מאת ה', וכן אפשר לומר כי במה שיעשה הכהן בקרבן הקנוי בממון החוטא יכפר עליו על היסורין שהיו עתידים לבא עליו מצד חומר החטא ויהיה נסלח לו מאת ה' המיתה שהיתה ממרקת, נמצא הכהן מכפר על עסקי הגוף והאל יתברך סולח שתוף מחשבת הנפש בחטא ההוא

וברוב האזהרות חייב עליהן מלקות ארבעים והוא כנגד יצירת הולד במ' יום, ולהורות כי מלקות זה הוא לחוס עליו שלא ימות בחטאו וימח גמר יצירתו לארבעים אמר במספר ארבעים, והם ט"ל ולא יגיע המלקות לגמר יצירתו שהם מ' וישאנ ביצירת גופו במלקות זה

וכמו שבבריאת העולם היתה בריאתו לתכלית בריאת האדם והוא נברא ביום אחד והוא שביע שבעת ימי בראשית הנבראים בסבתו, כן יצירת האדם הוא בט"ל יום שהוא שביע ימי העיבור שהם רע"א או רע"ב או רע"ג יום שבעה פעמים ט"ל, וביום מ' נגמר יצירתו, ולכן אמר במספר ארבעים כלומר ט"ל שהם סוף מספר המ' של היצירה

נמצאו ד' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהם לפי דרך זה, קרבן ומלקות מיתות בידי שמים מיתות על ידי ב"ד, קרבן לה', מיתות בידי שמים כנגד הנשמה, מלקות ומיתות בידי אדם כנגד הגוף. ובסגנון אחר ג' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהן, קרבן מלקות ומיתות, ובמקומן בזמן הזה הפסד ממון ויסורין ומיתה בגוף, ואם לא עשה תשובה לא הועילו לו לכפרת עון

וכמו שהתשובה היא מדה טובה מיוחדת לאל ית' כי ב"ד אינה מוחלים בתשובה, כן יש מדה טובה אחרת יתירה בב"ד של מעלה והיא האריכות לחוטא, כי ב"ד מיד בידעם על איש אחד שעבר חייבים מיד לענשו כפי הדין אם מלקות אם מיתה, וימהרו לשפוך דם החייב ולא יחמיצו אחר גמר הדין, אם מצד שחוששים אם עתה יוכלו לקיים מצות ה' לענוש העוברים אולי אחר כך לא יעלה בידם, ואפילו יעלה בידם לעולם הם זהירים לעשות רצון קונם, וכאילו הם עוברים על רצונו כל זמן שאין מקיימים מצותו, ואם מצד כי אינם יכולים למחול על כבוד האל יתב' אם יאריכו למי שהוא עובר על דבריו, מה שאין אחד מאלו הצדדין באל ית', כי אולם חי הוא ובכל יום שירצה יוכל לקיים רצונו, וימלא כבודו את כל הארץ ויכול למחול על כבודו אם ירצה ויתפייס בתשובת החוטא

ושתי מדות הטובות האלו המיוחדות לב"ד של מעלה ולא לב"ד של מטה. האחת סבה לחבירתה, כי בסבת קבלתו התשובה הוא מאריך לחוטא אולי ישוב אבל ב"ד שאינם מקבלים תשובה אינם מאריכים

ויש סבה אחרת לאריכות ב"ד של מעלה לתת שכר טוב לצדיקים המקיימים את המצוה ונזהרים מן העבירה, גם כי אין מקבלים שכרם מיד, כ"א לא היה מאריך להם היתה השגחת ה' בעולם מפורסמת ולא היו נוטים האנשים מיראת ה' ולא היה להם שכר טוב והרבה בעמלם

ואני ממשיל ענין זה למלך גדול מולך על הכיפה והוא יושב בעיר ואם במלכותו באמצע לדעת כל אנשי מעשהו המקיימים דבריו ועושים רצונו, ולפעמים מתחפש בבגדיו והולך בארצות מלכותו ויודע ורואה המקיימים דבריו והעוברים עליהן ואינו משכיר ולא מעניש לאחד מהם כי הוא מעלים עצמו והוא מזהיר לבאים עמו שאל יודע כי הוא בא לעיר כ"א היו יודעים היו זהירין בכבודו בפניו על כרחם, ואח"כ חוזר לבית מלכותו ושולח אחר המקיים דברו וגומל להם טובה ואחר העוברים וגומל להם רעה, כן האל ית' מלא כל הארץ כבודו רואה ואינו נראה לבריות והם חוטאים ואינם מעלים בדעתם בשעת חימום החטא כי הוא משגיח ורואה את מעשיהם וגם הוא אל מסתתר אלהי ישראל מושיע אינו מענישם מיד כדי, שלא יתנו אל לבם כי הוא שוכן בתוכם בתוך טומאתם, כי אז לא היו ראויים גם הצדיקים לגמול טוב בהיותו נראה אליהם כעין המשל, ועם היותו מסתתר ואינו גומל מיד רעה לעוברים אותם שהם