בית א-להים (מבי"ט) רכו

שאז"ל על שיחה נאה של בת לוט הצעירה שקראה בנה בן עמי והבכירה קראה אותו מואב שהיה מאביה, כן בדיבור הרע נענש האדם, כי הבכירה נענשה דמלחמה הוא דלא כדכתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה הא צעורי צערינהו כדאיתא בנזיר (כ"ג) וכן אמרו על אברהם אבינו שנענשו זרעו על שאמר במה אדע כי אירשנה, וכיוצא בדבורים הנאמרים שלא בצער, וגם הדברי' הנאמרים בצער אם אינו צער מוכרח נענש האדם עליהם, כמו שנענש מרע"ה על אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וכל שכן בדיבור שהוא עצמו עון אשר חטא כמדבר נגד ה' ונגד התורה שיש לו עונש גדול, וע"ז נענש פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכיוצא בזה

וגם כי המחשבה ג"כ נמשכה מן השכל אשר באדם והיה ראוי ליענש עליה כמו הדיבור, עכ"ז בדיבור יש מעשה בערך, המחשבה והוא עקימת השפתים, ועוד כי הדיבור הוא בבחירה ורצון משא"כ במחשבה, כי לפעמים עולה במחשבת האדם מחשבה שלא היה רוצה בה ומעבירה מלבו והרי היא כמו שאינה, אבל כשהאדם מהרהר וחושב מחשבה רעה ברצונו להשים אותה בפועל אז יחשב לאיש און, וכמ"ש (תהלים ל"ו) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס, והוא החושב לעשות רע ומכין עצמו לעשות מה שחשב והוא אמרו יתיצב על דרך לא טוב ואח"כ עושה הדבר הרע בפועל, והוא אמרו רע לא ימאס כי בהגיעו לפועל עשיית הרע היה ראוי שימאסהו, כי עד עתה לא היתה אלא מחשבה והכנה לבד ואחר שלא מאסה הוא נענש אפי' על המחשבה

ועוד יש בדיבור מה שארז"ל ברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם, כי הדיבור ניתן באדם להוציא לפועל מה שיש בלבו ובטבעו, כי הב"ח אין להן צורך לדיבור כי אין להן תכלית כ"א קיום המין, והאל ית' ברא בכל אחד מהן טבע לשיתפרנס ויתקיים במינו, אבל האדם שתכליתו הוא להשלים נפשו ולפעול בזה העולם פעולות טובות בקיו' התורה ותלמודה צריך לדיבור לת"ת ולהוצאת הדברים הצריכים לתכליתו לפועל, כי זולת הדיבור לא היה האדם יכול להשלים נפשו במה שצריך, וא"כ הדיבור הוא נמשך מכח נפש המשכלת, וראוי שיהיה נשכר האדם בדיבור הטוב ויהיה נענש בדיבור הרע כמו שנזכר

ונחזור לענין במה שבא באלו הספרים מן העונש בחוש שהוא ית' מעניש לעוברים על דברו ולעושים רעה ואפי' הם קרובים אליו מדקדק עמהם, וכמו שכתוב ויחנו ברפידים ואין מים וגו' וכתיב ויבא עמלק, ודרשו חז"ל מפני שרפו ידיהם מד"ת בא עליהם עמלק, וכן בענין העגל נענשו מיד בשלשה דינין, בהשקאה כסוטות, ובחרב, ובמגפה, ואותם שמתו בהשקאה ובמגפה היה ענשם מאת האל ית' היודע תעלומות וידע מי הוא אשר חטא לו אע"פ שלא היו לו עדים והתראה: וכן ענש את שני בני אהרן שהקריבו אש זרה ויצא אש מלפני ה' ותאכל אותם מיד, כי בבוא העונש מיד על העובר הוא ניכר וידוע כי הוא מאתו ית' על מה שחטא

וכן במקלל כתיב הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה, מפני שקלל בפרסום במחנה בתוך בני ישראל בעדים והתראה, צוה האל ית' שימיתוהו בב"ד של מטה, כי מה שאינו מפורסם לב"ד הוא ית' מעניש כמו לבני אהרן שנתקדש בקרוביו ג"כ בהמיתם הוא בעצמו, וכמו המתים במגפה בעגל שלא היה נודע לב"ד מה שחטאו כמ"ש: וכן במתאוננים כתיב ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, כי לא היה חטאם מפורסם כ"א באזני ה' והוא ביער בם את האש

וכן באספסוף שאמרו מי יאכילנו בשר כתוב ת הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' וגו', כי גם כי שאלת הבשר היתה מפורסמת לא היה מפורסם שהיתה שאלתם בלי צורך ובכוונה רעה כ"א לפני האל ית', ולכן העניש הוא ית' לאותם שהיה גלוי לפניו שחטאו

וכן במרים על מה שאמרה הרק אך במשה דבר ה' וגו' כתיב והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג וגו' והוא ית' שער כי היתה ראויים ללקות על עסקי. דבה שדברה באחיה ונסתלק הענן להורות על כת מספרי לשון הרע שאינם רואים פני שכינה: וכן המרגלים נענשו הם והשומעים אליהם כמו שכתוב וימותו האנשים מוציאי דבה וגו', כי מיד מתו וכמו שנאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' שהם המרגלים, כלומר אין ראוי להאריך להם ולומר מתי ימותו אלא מיתתם תהיה מיד במגפה, ועל השומעים אליהם אמר אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר וגו' שהאריך להם לפקוד עליהם חטאתם בכל שנה באותו היום שמתו בו המרגלים, והוא יום תשעה באב למחרת הלילה אשר כתוב עליה ויבכו העם בלילה ההוא כמו שדרשו ז"ל, וזהו שאמר הכתוב יום לשנה יום לשנה ולא אמר שנה ליום, כמו שכתבתי בפרקי דרשותי

וכן עדת המעפילים עברו את פי ה', כי אמרו הננו ועלינו כי חשבו לתקן מה שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות אל העם וגו', ואמר להם משה למה זה אתם עוברים את פי ה' אל תעלו וגו', כי המרגלים חטאו במה שאמרו לא נוכל לעלות ועתה אתם בעצמכם חוטאים ועוברים במה שאתם רוצים לעלות, ומפני שהמרגלים אמרו כי חזק הוא ממנו כביכול אין בעל הבית מוציא את כליו משם אמר כאן משה כי אין ה' בקרבכם, לא תחשבו כי בשביל כבודו שלא יאמרו כי חזקים הם ממנו יציל אתכם כי איננו