בית א-להים (מבי"ט) רכה

הראשון ונתתי את חן העם הזה וגו'. שני בשעת מעשה דבר נא באזני העם וגו' ויתן ה' את חן העם וגו'. שלישי אחר מעשה וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, על כי היו צריכים שיהיה להן חן הרבה שישאילום כי היו מבוזים בעיניהם והיו קצים בהם, וגם שיתן חנם בעיניהם אח"כ כשהוכו על ידם מכות גדולות ונאמנות ניטל מהם החן והוצרך חן אחר, אח"כ כשראו בפועל שהיו הולכים להם ממצרים וחשו שלא יוסיפו לראותם עוד ניטל החן ההוא והוצרך לחן אחר, כמ"ש הכתוב וה' נתן את חן וגו' וינצלו את מצרים כי השאילו להם, גם כי ראו שהיו הולכים להם והיו מנצלים את מצרים כתרגומו

וכן ראינו שכר בני ישראל ומעלתם, בנסי הים והמדבר, במן ובאר וענני כבוד, ושאר הנסים וקבלתם התורה והשראת שכינתו בתוכם במשכן, וקבלת קרבנותיהם בחנוכת המזבח, וקדשו את אהרן ואת בניו לכהן לו ואת הלוים לשרת, וישראל איש על דגלו ועל מחנהו ע"פ ה' יחנו וע"פ יסעו, והשגת משה בנבואה ואהרן ומרים והזקנים אשר התנבאו ולא יספו מהרוח הניתן להם הנאצל ממרע"ה, והיותם ניצולים מן מלך אדום ומן הכנעני מלך ערד וסיחון ועוג ובלק ובלעם, והיותם נפקדים מאת ה' למנות עליהם איש על העדה יהושע תלמיד משה רע"ה ללחום מלחמותיהם עם שבעה עממים, ולחלק להם את הארץ הטובה והזהירם והתרה בהם והעיד בהם את השמים לבלתי יעברו על דברי התורה הזאת

פרק ששה וארבעים

וכן מה שבא באלו הספרים מעונש הרשעים בחוש, מה שהעניש האל יתברך את פרעה ומצרים על מה שנשתעבדו בישראל ועינו אותם בכמה עינויים, ומפני שנגזר עליהם גלות עד תשלום ת' שנה ומכללם היו רד"ו שנה שעמדו במצרים אשר מהם נשתעבדו ישראל קרוב לתשעים שנה, ולא נענשו המצריים באורך כל אלו השנים אשר עינו אותם מפני שלא שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט כאבותיהם ונטמאו במעשה ארץ מצרים ואיש שקוצי עיניו לא השליכו ובגלולי מצרים נטמאו כל השנים אשר עמדו שם, וכשהיה קרוב קץ יציאתם ממצרים אז ניעורו משנתם וידעו כי מאת ה' היתה זאת להם על מה שחטאו ואז צעקו אל ה', כמ"ש ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו' ויצעקו ותעל שועתם מן העבודה, אמר כי מצד מה שנשתעבדו בהם הרבה עלתה שועתם אל האלהים, וידעו כי מאתו באה ונהיתה להם הצרה ההיא בחטאתם, ועכ"ז לא היו ראויים להענש המצריים על ידם אחר שהיו חייבים העינוי ההוא מצד חטאתם, ולזה אמר הכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, אמר כי מתחלה ועד סוף ראה הרבה ראיות ולא העניש את המצריים בגללם מפני היות ישראל חייבים בעוני ההוא, וגם כשצעקו ונתנו את לבם כי בחטאתם בא להם שמעם האל לא מצדם, כי לא שבו עדיין בתשובה כי לא היו צועקים אלא מצד העינוי והשיעבוד ההווה עליהם שלא היו יכולים לסבלו, אלא מה ששמע צעקתם היה מפני נוגשיו כי גם שהיו ישראל חייבים לא היה להם כח ורשות להכביד עולם עליהם כמו שהכבידו, כי מצד ישראל לא היה שלא כדין מה שהיו מענים אותם כיון שהיה ידוע לאל יתברך מכאובם והם החוטאים המכאיבים את הנפש, וכיון שלא היה בדין לענוש את המצריים בכל אורך הזמן ההוא להיות ישראל ראויים לכך אז כמו שנזכר, נראה כי כל המכות לא באו עליהם כי אם על היותם סרבנים מלשלחם כי אם היו שולחים אותה מיד לא היו לוקים וכמ"ש הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו', כי מפני שלא יתנו אתכם להלוך אכה בהם בכל נפלאותי ולזה חזק את לבם גם כשרצו לשלחם כדי להפרע מהם מהעבר ג"כ על מה שלא רצו לשלחם, כי אם היה בדין להענישם על מה שהעבידום בכל הזמן שעבר לא היה צריך לחזק את לבם אלא היה מביא עליהם מכה אחר מכה עד תום עונש הדומה לכל העינייים אשר עינו אותם בכל אותם השנים

וכן מה שנער את מצרים בתוך הים היה עונש מה שעשו לישראל שהשליכו היאורה כל הבן הילוד, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם והוא שדנו אותם במים כמו שהם זדו על ילדי בני ישראל להשליכם למים, כי שאר העונשים והמכות לא היו נכרות שהיו מדה כנגד מדה כמו זאת שהם השליכו כל הבן היאורה, ולקו כשהלכו הם עצמם להיותם נטבעים ונבלעים בים, ולכך אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' והוא מה שעבר עתה והוא הדבר האחרון שנענשו בו המצריים בים, כי בה נודע בבירור כי גדול ה' וגו' שמדד להם מדה כנגד מדה כמו שנזכר

וכמו שאין האל ית' מעניש את האדם על מחשבתו הרעה כשלא הוציאה לפועל, ואינו תופשם על מה שבלבם כי אם בעון ע"ז כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם, כן אינו תופשם על מה שחוטאים בדיבור בשעת צערם, כמו שראינו שנתרעמו ישראל על משה לאמר מה נשתה, ואח"כ על שכלה הפת מן הסל אמרו מי יתן מותנו וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב, וכן אח"כ כשצמאו למים אמרו להמית אותי ואת מקני וגו', ולא מצינו שנענשו על זה, כי אין האדם נתפש על צערו שהוא מצטער על הדברים ההכרחיים לו בכל יום כמאכל ומשתה, אבל נתפש האדם על דבריו אשר הוא מדבר שלא שצער או אם הצער אינו בדבר מוכרח, וכמו שבדיבור הטוב נשכר האדם כמו