בית א-להים (מבי"ט) ריח

אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' וגו', וז"ש לא תמה זכות אבות על דרך זה בהיות זכותם כלול ביחד, וזה מורה ענין קבורתם ביחד במקום המיוחד, ולכן הטריח יעקב את בניו להעלות אותו למקום קבורת אבותיו, כי אבותיו שנמצאו שם בשעת מיתתם נקברו שם בלי טורח, והוא מצד עצמו לא היה מחוייב לצוות את בניו על כך אלא לסבות שזכרו רז"ל, ומצטרף להן צירוף זכותו עם זכותן בהיותם קבורים במקום המיוחד, וזהו שהוצרך לחזור ולצוות את כל בניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי, כיון שנפשי נאסף אליהם ראוי שהגוף ג"כ יהיה נקבר עמהם, כי מתחלה כך היתה כוונת אברהם שיקברו כולם שם וז"ש אשר קנה אברהם וגו' לאחוזת קבר, ואמר שמה קברו את אברהם וגו' שמה וגו', להורות על מעלת המערה כי מצד מהות. מעלת קדושתה נקברו שמה כולם, לזה חזר לומר שמה ושמה, כי גם אם שלא היה קבור שם אברהם היה המקום מוכן וראוי מצד עצמו שיקבר שמה יצחק וכן לאה, ואמר קברו קברו על יצחק וישמעאל ועשו ויעקב כמו שכתוב ויקברו אותו וגו', לרמוז כי כמו כן ראוי שיקברוהו הם, ואמר קברתי את לאה לסלק איבת יוסף מעל אחיו אם יחשוב כי הם קברו את אמם שם והוא לא קברה שם, ולכך אמר שמה קברתי כי אני הייתי עיקר קבורתה שם ולא בניה, ואת רחל לא קבר עמו לסבה ידועה ורמוזה ליוסף כבר בתחלת הפרשה, ונתבאר מן החוש ממה שבא בס' בראשית מענין שכר הצדיקים חלף עבודתם לה' יתברך

פרק ארבעה וארבעים

והראיה מן החוש לעונש העוברים, ממה שבא בספר זה הוא העונש שהגיע לאדם וחוה ולזרעם על עברם את פי ה'. והנה העונש בחטא זה נתפרש לו משעת אזהרתו בו כמ"ש לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הורה כי באכילתו מעץ הדעת טוב ורע היה סבה שיחטא וימות, כי האכילה פועל גשמי והיא סבה לפעול הרע הנודע מעץ הדעת יותר מן הטוב הנודע ממנו, ואם היה חונה סביב עץ הדעת והיה נהנה מצלו ומראייתו וחנות סביבו לבד היה סבה שיהיה מוכן לפעול הטוב הנודע מעץ הדעת יותר מן הרע הנודע ממנו, וזהו דרך הודעה ממה שיגיע לו מצד האכילה אע"פ שלא היה מצווה ומוזהר ממנו, ולא היה אומר הכתוב אלא ומעץ הדעת טוב ורע אם תאכל ממנו מות תמות, אבל אחר שאמר לא תאכל ממנו היא אזהרה מפיו ית' אע"פ שלא תהיה האכילה סבה טבעית לחטוא אלא בסבת עברו באכילתו על פי האל ית', ונמצא חיובו במיתה מב' צדדין ולכן אמר מות תמות, ואמר כי ביום אכלך וגו', כמו שגוזר השכל כי העובר על דברי פי מלך חייב מיתה ובאמרו כל אשר ימרה את פיך וגו', ואינו מענה את דינו אלא מיד הורגו, כן ויותר מכן העובר ע"פ ממה"מ הקב"ה חייב מיתה ביומו, וכן מצות פי מלך שמור ביומו יתן שכרו, והאל יתברך ברחמיו רצה להאריך אפו עד סוף יומו שהוא אלף שנה, שאם היה ממיתו ביומו היה פועל העולם בטל כי הוא המעיד. על בריאת העולם ועל יצירתו מפועל כפיו של הקב"ה, כמו שנזכר בפרקים הקודמים, ובניו קין והבל לא ייטיבו דרכיהם יותר ממנו כמו שנראה אח"כ וישאר העולם שמם

וצריך לתת איזה טעם לענין אמרם כי יום זה הוא יומו של הקב"ה אלף שנה, כי בכל התורה כולה שהוזכר בה יום הוא יום קצר שלנו מתחלת התורה שכתוב יום א' יום שני וכו', ובכבוד שכינתו כתיב וישכון כבוד ה' וגו' ימים קצרים, עד היום הזה הכתוב בסוף התורה בקבורת משרע"ה, ונ"ל כי מה שאמרו יומו של הקב"ה בעולם העליון ועוה"ב אשר שם מתפשט אור כבוד ה' ממקומו, וכמו שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כן מלכותא דרקיעא כעין דארעא שיש בה ימים אלא שהם ארוכים כעין העליונים שאין בהם גשמות, ולכן דרשו יום יום אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, וג"ע הוא מעין העוה"ב, וכיון שנצטוה אדה"ר בציווי זה בג"ע היה כי היום הזה שנזכר בענשו יום ארוך כאותן ימים של הקב"ה, וכמ"ש והארכת ימים לעולם שכולו ארוך על שכר צדקת יום א' של עולם הזה יהיה לך שכר יום אחד ארוך של עוה"ב, וזהו למען ייטב לך שתאריך ימים שלא יהיה שכרך שמור יום כנגד יום אלא יום ארוך כנגד יום קצר, וכשיכלו הימים הארוכים אשר הם כנגד הקצרים אשר הטיבו דרכיו בהם משם ואילך יהיה שכרו דרך חן וחסד מאתו יתב' מתנת חנם, ולאדה"ר האריך יום ארוך לענין המיתה אבל לא שלא להענישו מיד, שנגרעה קומתו ושאר דברים

וענין היות שיעור אריכת יום זה אלף שנה לא פחות ולא יותר, אפשר לומר כי עיקר השכר הצפון לצדיקים הוא להיותם כובשים יצרם מחטוא לה', ולא יקרא צדיק על מעשה המצות אלא על היותו מוזהר מעבירות, כמו ד' שמתו בעטיו של נחש, שאין הענין שקיימו כל המצות אלא שנזהרו ולא עברו אפי' עון א', וכן הרשע לא יקרא רשע על שאינו עושה מצות כי אפי' הריקנים מלאים מצות כרמון, אלא על היותו פרוץ בעבירות, והנה האזהרות הם שס"ה כמנין ימות החמה כל יום אומר לא תעשה בי עבירה, ובהיותו נזהר בכולם יום לא נעדר יקנה כל יום שלימות מכל שאר הימים, דומה למרובים העושים את המצוה שיתעלה שכרו יותר מכפי ערכו, כן יתעלה כל יום שלא חטא בו הצדיק משאר ימות השנה עד שיחשב כל יום כשס"ה יום ויתעלה המנין עוד עד אלף פעמים שס"ה יום כי אין למעלה ממנין אלף אלא כפל האלף, כי רבוא הוא י' אלפים