בית א-להים (מבי"ט) ריא

ויתרחק בבחירתו מן הרע והוא דרך המות, וכן אמר אחר זה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, כי מצד היות פעולותיו בבחירה יחיה מצד פעולותיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' תשובה

ואחר זה אומר כי בענין המצות והאזהרות יש צד ומקום לבחירת האדם בהן שלא תכריח ידיעתו יתברך אותן מקודם עשייתן, והוא הציווי שצוה בין זמן ידיעתו ית' הפעולה ההיא מקודם ובין זמן עשייתה, כי אם נאמר שהאל ית' יודע מתחלה שהאדם יהיה צדיק או רשע הרי הוא מוכרח במעשיו, כי ידיעתו יתב' מבטלת בחירתו ועושה אותה הכרחית, אבל נאמר כי הוא יתב' ידע מתחלה כי כאשר יצוה את בניו בני אברהם יצחק ויעקב לעשות צדקה ומשפט והוא קבלת התורה, שמהם יבחרו לקיים אותם והם הצדיקים, ומהם יבחרו שלא לקיימם והם הרשעים, וגם אחר נתינת התורה כל איש קודם שיגיע לכלל איש הוא בלתי מצווה ואח"כ הוא מצווה, וידיעה זו אינה מכרחת אותם לעשות מה שיעשו אחר כך בבחירתם אם טוב ואם רע, כיון שמתחלת ידיעתו יתברך עד זמן ציווי לא היתה ידיעתו מכרחת אותם כלל, כי כל מה שהיו עושים קודם זמן הציווי לא היו נשכרים אם היה מעשה טוב ולא היו נענשים אם היה מעשה רע, כי אין שום דבר טוב או רע כי אם מה שהוא מצווה מאת האלהים ומה שהוא מוזהר ממנו, ואם כן אחר הציווי ג"כ נשאר בבחירתו הקודמת, כי לא תכריחנו הציווי שנצטוה עתה לעשות מה שיבחר לעשותו אח"כ, כמו שקודם הציווי היתה בחירתו בחירה בלי שום מכריח לטוב ולרע כי איננו כמו שנזכר, ולא נתוסף דבר בדעה אחר הציווי לשתכריח אותו למה שיבחר אח"כ, וגם שתאמר כי תחלת הידיעה תכריח את סוף המעשה ואין כאן בחירה ולא שכר ועונש, אם תשכיל תראה ותדע כי יש שכר לפעולת הטוב ויש עונש לפעולת הרע, כי אין השכר והעונש על המעשה הטוב לבד כי אם על כוונת העושה לקיים מצות בוראו ג"כ, וא"כ ידיעתו יתב' היא שיבחר זה לעשות הטוב להיותו מצווה מאתו ית' וכן יתרחק מהרע להיותו מוזהר מאתו, ואם על המעשה עצמו נראה כמוכרח מצד הידיעה הקודמת, ואינו מוכרח על כוונת המעשה והוא בהיותו מצווה, כי ידיעתו היא שיבחר הטוב מצד מה שנצטוה ויש לו שכר על מה שעושה בשביל הציווי שנצטוה ועונש על מה שעבר על מה שהוזהר ממנו יתב', כי אם על המעשה עצמו הטוב או הרע נראה כמוכרח, מצד הידיעה על כוונת המעשה והוא מצד ציווי יתב' שממנו ימשך השכר והעונש אינו מוכרח כיון שקודם הציווי לא היתה ידיעתו מכרחת כלל, כי בין שיעשה או לא יעשה לא היה נשכר ולא נענש כיון שלא היה מצווה כמו שנזכר כבר

וכל זה הוא במצווה ובמוזהר שיש איזה מקום לבחירת הטוב והרע להשכיר ולהעניש ולא תכריחם הידיעה הקדומה, אבל במעשה הרשות ובלתי מצווה ומוזהר, גם כי לפי הנראה הידיעה תכריחהו אין בזה חשש כיון שאין בהם שכר ועונש, וגם בדברים שיש לו שכר כמו מה שאינו מצווה ועושהו דרך גדר וחומרא לפנים משורת הדין, השכר נמשך לו מצד מה שהוא מצווה בדבר הדומה לו, וגם בדברי הרשות שאין להן מבוא בענין המצות והאזהרות לפעמים ימשך וישתלשל מהן מצוה ואזהרה, כמו אם הלך בדרך רשות ונזדמנה לו שם מצוה או עבירה שאם לא היה הילך לא היה עושה אותה, ואם על ההליכה שהיא רשות הוא מוכרח יהיה מוכרח גם על עשיית המצוה או האזהרה, והרבה מצות והאזהרות נעשית על דרך זה בסבות קודמות, וגם על דרך זה לא יקשה בהיות ענין השכר על בחירת כוונת היותו מצווה כנזכר: וכן יש דרך ישר לפני איש להיות הבחירה בידו ולא תכריחנו ידיעתו יתברך למה שירצה לעשות הן טוב הן רע, והוא כדמיון אדם שגילה לחבירו ענין מה שרוצה לעשות שהחבר יודע מה שבלב חבירו לעשות וידיעתו אינה מכרחת אותו לעשות מה שאמר שיעשה אם תשתנה מחשבתו, כן האל יתב' יודע ובוחן לבות וכליות מה שיעשה ויבחר בלי שיוגד לו וידיעתו זאת איננה מכרחת אותו לעשות מה שיעשה, ומפני כי ידיעתו יתב' היא שלימה בלי שום גרעון, ולא כידיעת האדם מה שגילה לו חבירו שיעשה שאינו יודע הוא אם תשתנה מחשבתו או לא, והאל יתברך יודע הכל, ולזה נאמר כי מה שיש גרעון בידיעה על ב' דרכים אלו, כי לא נדע ונשיג באיזה אופן היא שלימות ידיעתו שלא תכריח כי ידיעתו ומהותו הכל אחד כמאמר הרב ז"ל שם בהלכות תשובה, והרוחנו בשתי דרכים אלו שהידיעה הפשיטה לא תכריח מעשה הבחירה כמו שנזכר, אבל לשלימות ואמות ידיעתו יתב' שלא כשאר הידיעות נסמוך על דברי הרב ז"ל כמו שנז'

פרק שנים וארבעים

והעיקר הי"א, כי השי"ת נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול העוה"ב והעונש החזק הכרת, וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק, והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות ל"ד) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, והשיב לו השי"ת מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ראיה שיודע העובד והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה, עכ"ל הרב ז"ל פרק חלק על עיקר זה

כוונת עיקר זה כי אין השכר והעונש הבא לאדם מצד מעשיו הטובים או הרעים לעיני בני אדם או לפי ההנהגה המדינית, אלא השכר הוא לעושה מצות התורה והעונש לעובר