בית א-להים (מבי"ט) קצט

וכן ישעיה ראה בדורו שלא היו נזהרים באותם הששה דברים שהם ג"כ לפנים מן השורה והזהיר עליהן, וכדי שיחזיקו בידם אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו וגו', כי ישיג בהן שכר ומעלה יתירה בהיותו נזהר בכל מצות התורה ובאילו השש שהם לפנים מן השורה, וכן מיכה על ג' שהיו רפויות בידם בזמנו, וישעיה עצמו ראה אחר כך כי המשפט והצדקה היו רפויות בידם והזהיר עליהן, וחבקוק ראה בזמנו שכמעט אבדה האמונה ונכרתה מפיהן והזהיר על האמונה שאמר וצדיק באמונתו יחיה, כי גם שיהיה צדיק והוא שומר כל התורה כולה עיקר חיותו בעולם הזה ובעה"ב יהיה על האמונה, וא"כ מה שאמרו העמידן ירצה לומר כי הראשונים היה עיקר אזהרתם לישראל על תרי"ג מצות ואלו היו מעמידין עיקר כל האזהרות על אלו הדברים הרפויין בדורם כמו שכתבתי

וכן מה שאמרו שם במכות ד' גזירות גזר משה על ישראל ובאו ד' זקנים ובטלום, אין הכוונה שחלקו על דברי משה רבינו, אלא שמשה גזר אותן הד' גזרות קשות על ישראל ובאו אלו הד' זקנים ובקשו רחמים מהאל יתב' עד שנתבטל קושי אותן הגזרות. ונתבאר כי אין תוספת וגרעון בתורתנו התמימה לא במפורש בה והיא תורה שבכתב ולא בפירושה והיא תורה שבע"פ

ואני אומר כי עיקר הציווי והאזהרה שלא להוסיף ולא לגרוע בתורה הוא בתורה שבע"פ, כי תורה שבכתב הרי היא כתובה לפנינו וחתומה ניתנה אין מי שיוכל להושיט ידו לגעת בה בתוספת וגרעון, וכמו שהשיב המתלוצץ לינאי המלך על מה שאמר ותורה מה תהא עליה אמר הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, המצות כתובות בתוכה ולא ישתכחו, ואם כן עיקר האזהרה בתוספת ובגרעון הוא בתורה שבעל פה, וכן נראה ממה שכתוב באזהרה זו לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו וגו' אשר אנכי מצוה אתכם, לא אמר על הדבר הכתוב בספר התורה הזה אלא אשר אנכי מצוה אתכם, להורות על תורה שבע"פ והיא בינו לבינינו שהוא מצוה אותנו על פה, וכמו שאמר הכתוב וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך והיא בתורה שבע"פ שנצטוינו מאתו יתב' עליה כי לא נמצא בתורה שבכתב צווי על דיני הזביחה

וכן מה שנאמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור וגו', עיקר הציווי הזה הוא על התורה שבע"פ כי תורה שבכתב כפשטה אין צורך להגות בה כל ימינו ימים ולילות אלא על תורה שבע"פ נאמרה, כי רחבה מארץ מדה וגו' והיא נוהגת עם מה שכתוב בספר התורה, וזהו שאמר לעשות ככל הכתוב בו, לא אמר כל הכתוב אלא ככל הכתוב לרמוז על תורה שבע"פ שיש לה רמז ודמיון במה שכתוב בתורה על דרך המדות שהתורה נדרשת בהן

פרק ששה ושלשים

יש מקום לקטני אמנה להרהר על אמונת עיקר זה על דבר המחלוקות שנחלקו חכמי ישראל משנים קדמוניות, מזמן הסמיכה נשיא ואב ב"ד זה אומר לסמוך זה אומר שלא לסמוך עד שרבו תלמידי שמאי והלל וח"ו נעשית התורה כשתי תורות, וכן האמוראים והגאונים והחכמים הבאים אחריהם עד היום חולקים זה מתיר וזה אוסר זה פוטר וזה מחייב זה מטמא וזה מטהר בדבר אחד, ואם האמת הוא כמי שמתיר או מטהר או פוטר יהיה שכנגדו מוסיף על מה שכתוב בתורה, ואם הוא כדברי האחר יהי' שכנגדו גורע ממה שכתוב בתורה, וכמו שאמרו זה לזה במשנת זבחים אם כן אתה מוסיף על מה שכתוב בתורה, א"כ אתה גורע וכו', ואם נחפש נמצא מחלוקת זה ברוב דיני התורה, ועם מה שכתבתי בפ' שלפני זה שעיקר האזהרה בבל תוסיף ובל תגרע הוא בתורה שבע"פ יקשה יותר כי רוב המחלוקת שנפלו בין החכמים הם בתורה שבע"פ

ותשובת דבר זה כפי דיני התורה היא, כי התורה צותה אחרי רבים להטות, והוא כי אחר שמסר האל ית' למשה רבינו כללות פירוש התורה ופרטותי' בסיני מה שאי אפשר בטבע שכל אנושי לקבל לריבויים ועמקם כדכתיב (איוב י"א) ארוכה מארץ מדה, והוא ריבוי אריכות דיני התורה, ורחבה מני ים והוא רוחב עומק דיני התורה כעמקה של ים, ולא למדה משה אלא מפי הגבורה שהיה נותן בו כח לקבל כל אורך ורוחב דיני התורה בפרטות אפילו מה שתלמיד עתיד לומר בפני רבו, והוא לא היה יכול ללמוד לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ולכל ישראל כל מה שלמד, כי מה שלמד מפי הגבורה ביום אחד מן המ' יום לא היה מספיק ללמדה להם בשנה אחת מן המ' שנה שנתעכבו במדבר, ואם הספיק ללמד להם בשנה אחת מה שלמד ביום אחד ונמצא שלמדו כל התורה במ' שנה כמו שלמדה הוא במ' יום, היה מפני שישראל שבאותו הדור היו מוכנים ששמעו כולם מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך והיו דור שכלו דור דעה ולא ניתנה תורה שלימה כמו שלמדה משה רבינו מפי הגבורה אלא להם שהיו אוכלי המן לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונין ממנו, ומשם והלאה בדורות הבאים היו מוסרים זה לזה כללי התורה וקצת פרטות, כי לא היו מספיקים הדורות הבאים ללמוד כל התורה כמו שלמדוה יוצאי מצרים, אלא שהיו דורשים התורה במדות שהיא נדרשת בהם כפי מה שנמסרו בידם ללמוד מהם פרטי דיני התורה כל אחד כפי חכמתו וכפי השגתו לדרוש וללמוד הרבה בדיני התורה בלי שום מחלוקת, כי כל