בית א-להים (מבי"ט) ר

זמן שהיתה נבואה בישראל היו מוכנים ללמוד דיני התורה על ידי המדות שנדרשת בהם בלי שום מחלוקת כנתינתן מסיני, ואחר אנשי כנסת הגדולה שפסקה הנבואה לא היו מוכנים ללמוד כל הדברים בבירור, והיו נופלים להם ספקות בעניני הלמידות עד שהיו באים לידי מחלוקת מצד קבלתם, זה מתיר וזה אוסר וכו', ולזה אמרה המשנה משה קבל תורה מסיני, כי לא היה כח והכנה בידו ללמדה כי אם מסיני מפי הגבורה, וכן למדה לכל ישראל כמו שבארנו, אלא מפני שיהושע היה נכנס לארץ והיה מלמדה הוא ובית דינו לדור אחר שלא שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ולא היו מוכנים ללמוד כולה אלא כללותיה וקצת פרטותיה, לכן אמר שמסרה ליהושע, כלו' שמסר לו שילמדה דרך כללות על ידי המדות, דרך מסירה שיוכלו ללמוד פרטיה מן כללותיה וכן עד אנשי כנסת הגדולה שמסרוה הנביאים להם, ואחריהם שפסק' הנבואה נולדו הספקות והמחלוקת כמו שנתבאר, ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות, במה שיחלקו בו בדיני התורה בדורות הבאים ואחר שיטו אחרי רבים הרי זה כמו הלכה למשה מסיני, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והמיעוט נגררים אחר הרוב, והרי שאין בכל דיני התורה לא תוספת ולא גרעון כי הכל הולך אחר הרוב, ומה שאמרו (ביבמות י"ד) על מחלוקת צרת הבת איכא מ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם ואיכא מאן דאמר עשו וכו', אפ"ה אחר שנפסקה הלכה כב"ה הרי היא כהלכה למשה מסיני ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, וכן בשאר התנאים והאמוראים החולקים בדיני התורה אחר שנפסק הלכה כאחד מהם

ולא לבד בענין המחלוקות עשה רושם הפסק הנבואה, אלא גם לענין השמטת חלק מישראל מתורה שבעל פה והם הצדוקים וחביריהם, כי תורה שבכתב לא יכלו להכחישה להיותה כתובה וחתומה מזמן נתינתה והיה ס"ת ביד כל שבט ושבט מכתיבת מרע"ה, ותורה שבע"פ גם כן כל זמן היות נבואה בישראל לא יכלו להכחישה, כי כמו שהיו רואים שהיתה הנבואה משפעת בישראל, כך היו מאמינים ג"כ בתורה שבע"פ שניתנה למשה בנבואתו בפירוש התורה גם כי לא נכתבה, אבל אחר שנפסקה השפעת הנבואה הכחישו ג"כ מה שהיה להם מקובל בפירוש התורה מנבואת משה, כיון שלא היה כתוב בפירוש מאז עד עתה

פרק שבעה ושלשים

אחר שהנחנו כי לא אירע לא תוספת ולא גרעון בחקי התורה מענין המחלוקת, צריכין אנו לדרוש ולחקור מזמן נתינת התורה אם קיימו אותה בכל דור ודור בהיותם צדיקים ובלי שעבוד

ואחר החקירה הזאת נראה, כי יש הרבה מן המצות שלא נהגו ולא נצטוו בהן בדור המדבר, ואין דברינו עתה בענין המילה שהיה סכנה בקיומה ומצות פסח הנמשכת ממנה, כ"א בשאר והם המצות שניתנו בערבות מואב, כמו מצות נחלות שנתנה על ידי קריבת בנות צלפחד אחר שנצטוו משה ואלעזר בנשיאת ראש בני ישראל בערבות מואב, ואם כן בכל המ' שנה שהיו במדבר לא נהגו בענין הנחלות שנפלו בפני הקרובים אשר אין להם בנים או בנות כמשפט מה שנצטוו אחר כך, וכן דיני המוספים שנאמר אח"כ שם בפרשת פינחס שלא נאמרו קודם בפרשת אמור, וכן פרשת נדרים ושבועות והיתרן ומה שבין איש לבתו ולאשתו, וטהרת הכלים והכשרן וכל מה שנאמר בפרשת מטות ומסעי דבר שהוא חובת הגוף, וכמו שנאמר בסוף ספר במדבר אלה המצות וגו' אשר צוה ה' את משה וגו' בערבות מואב וגו', וכן כל המצות שנאמרו במשנה תורה שלא נזכרו קודם, היה נראה שנתחדשו בערבות מואב ואם כן לא נהגו קודם, ולא קראו קריאת שמע דור המדבר כיון שלא הוזכרו פרשת שמע והיה אם שמוע כ"א במשנה תורה, וכן לא הניחו תפילין ולא נתנו מתנות משפט הכהנים ולא נשא ולא גירש אדם בקידושין וגט, וכן שאר הדברים שהם חובת הגוף ולא הוזכרו בספרים הראשונים, וזה דבר קשה ותימה, שהרי דור המדבר היו דור שכלו דעה ולא ניתנה תורה אלא להם ואיך יכלו לעסוק בכולם אם לא נשלמה נתינתה עד אחר שבאו לערבות מואב, שכבר מתו וכלו מתי המדבר משבאו למדבר צין, כדכתיב ויבואו בני ישראל כל העדה ודרשו עדה שלימה שכבר כלו מתי מדבר, ומשה רבינו ע"ה לא נצטער שלא נכנס לארץ על שלא אכל מפריה כ"א לקיים מצות שבה, והרי לא קיים מצות ק"ש ומצות תפילין ואם קיימם קודם מותו לא התמיד בהן שלשים ושבעה ימים שלמים כמו שכתוב בראש משנה תורה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו' חדש שבט והוא מת בשבעה באדר

אלא שהאמת הוא שכל המצות שהוזכרו במשנה תורה אפי' אותן שלא הוזכרו כלל בספרים הקודמים כולם נאמרו בסיני ובאהל מועד, וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת וגו', לא בא אלא לבאר מה שנזכר לו קודם, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת משנה תורה, כי לא נתחדש לו בערבות מואב כ"א דברי הברית אבל המצות שנזכרו בפינחס מטות ומסעי נראה בפירוש שלא הוזכרו כ"א שם בערבות מואב, וכמו שנזכר בקצתן וכתוב בסוף הספר אלה המצות וגו' אשר צוה ה' ביד משה בערבות מואב. ואפשר שלא כתב הרמב"ן ז"ל שלא נתחדשו לו בערבות מואב כ"א דברי הברית, אלא על מצות