בית א-להים (מבי"ט) קמח

הוא מיוחד לישראל וכותי ששבת חייב מיתה וכמו שאמרו חז"ל, והסבה כי בשביל ישראל שנקראו ראשית הוא שנברא העולם, וא"כ אין ראוי שיעשו רמז והוראה לבריאת העולם כ"א ישראל שבשבילם נברא ומלא כל הארץ כבודם, כי כל הכותים כאין נגדו לאפס ותהו נחשבו לו, וכשנצרף שבתות כל השנה שהם נ"ב דרך כלל שנה זו על הברתה מעוברת או פשוטה, לימי המועדים שהם י"ח, יהיו כולם שבעים, להורות כי חשובים הם לפני האל ית' ככל שבעים האומות ובשבילם נברא העולם, וא"כ היות התורה כוללת בכל מה שנברא בעולם היא ראיה כי מי שברא כל העולם הוא צוה את התורה, והקיל והחמיר בכל מה שברא בעולמו כפי רצונו כי מי יאמר לו מה תעשה, וכל מה שברא הקב"ה בראו לכבודו כמו שכתוב (ישעיה מ"ג כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכן היא כוללת בכל איברי האדם ובכל ימות השנה, וכמו שאמר תרי"ג מצות נצטוו ישראל רמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם שכל אבר אומר עשה בי מצוה, ושס"ה אזהרות כנגד גידיו של אדם או כנגד ימות החמה, שכל אחד אומר אל תעשה בי עבירה, כי האל יתב' שיצר וברא את האדם וברא את הימים הוא שיכול לצוות עליהן ולא אחר, ואפי' ברמז, כי לא נרמז כ"א תרי"א מנין תור"ה שצוה לנו משה מפי השם ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ואחר שחפשו חכמים על מנין המצות והאזהרות מצאום רמ"ח ושס"ה מכוונות לחשבון זה

ומה שהיא צודקת בעצמה, הוא בצידוק דיניה במה שבין אדם לחבירו ובמה שבין אדם למקום. אם במה שבין אדם לחבירו בנזקי ממונו בדיני ד' אבות נזיקין שור ובור מבעה והבער, ומפני שלא עשה בגופו הנזק הקיל עליו בתשלומין בקצת הדברים שאינו בא מחמת פשיעתו, ופטר חצי הפרעון במי שאינו מועד להזיק וכיוצא בזה, ובמה שהזיק בגופו וחובל ומזיק חייבו בכל מה שהזיק ואפילו שלא בפשיעה, כי אדם שיש לו דעת מועד לעולם ואפילו גורם, ובגנבה וגזלה חייבו תשלומים ועוד כפל או ד' וה' בגונב כמו שפירשו הטעם זה השוה עבד לקונו וכו', ודיני קנסות ושיחזיר אבידת חבירו שהיא כמו גניבה כיון שלא נתיאש , וכן מי שרצח יהרג או יגלה אם הוא בשוגג, וההריגה לרוצח הוא דין צדק שלא ינצל בכופר ממון מהריגה כמו בחובל שפורע ממון, והם ה' דברים, כי אינן יכולים ב"ד לצמצם לעשות לחובל כמו שעשה הוא עין תחת עין, כי אולי יצטער ויוזק יותר ממה שעשה או פחות, אבל ברציחה הוא דבר ידוע ומצומצם נפש תחת נפש וכן בגולה לא יקחו כופר ממנו אלא יגלה לערי מקלט ואם רצח גואל הדם את הרוצח חוץ לעיר מקלט אין לו דם, כי כפי דיני חובל ומזיק אפי' בשוגג הוא חייב כי הוא מועד לעולם. והיות דין השוגג גלות הוא מצד הנהרג ומצדו, מה שהוא מצד הנהרג שהוא מונע רגלו מלכת בגבולו ולכן ימנע רגל ההורג ג"כ משם, ומה שהוא מצדו, כי כמו שהיה הוא בגולה בנפשו ודעתו בשעה שהרג בשגגה שלא הרחיב נפשו ולא פנה דעתו לפקח ולראות שלא יצא תקלה מתחת ידו, כן יהיה גופו גולה וכלוא במקום מיוחד שהיה לו מקודם חלק בו, והוא עיר מקלט של לוים, כי עיירות ישראל כבר נפלו להן בגורל לאחוזת עולם ואינו דין שיתנו מקום לשום אדם לשבת בו כל ימיו, וענין עמידתו שם עד מות הכהן הגדול הוא, כי בחטאים שהם בין אדם למקום כמאכלות ועריות או כל דבר שחייב בו כרת במזיד יש בהן קרבן בשוגג, וכן קצת קרבנות הבאים על דבר שבועה או טומאה או מעילה בקדשים, הכלל כי כל הקרבנות הם באים על מה שבין אדם למקום, כי מה שבינו לחבירו אין הקרבן מכפר אלא צריך לשלם הנזק או ליהרג אם הרג, וכן שוגג של רציחה לא ניתן לכפרת כי מה יועיל הקרבן למה שחטא בנפש חבירו שהרגו אפי' אם יהיה בשוגג, וכיון שאין ראוי להרגו מפני שהוא שוגג והרי הוא גולה היה מן הראוי שיצא מגלותו במות הכהן הגדול שבכהנים, הואיל ולא הספיקו הכהנים לכפר עליו בקרבן, כי הם ניתנו לכפרת בני ישראל כשהם חוטאים בשוגג, ועתה שחטא זה של שוגג רציחה לא ניתן לכפרת קרבן, מיתת הכהן הגדול היא כפרתו מן הגלות

וכן כל מה שיש בו שמירת נפש האדם, כחיוב הצלת הנרדף ושלא לעמוד על דמו, וענין עגלה ערופה ועשיית מעקה וטעינה ופריקה, הכל דין צדק וישר כמו שנתבארו כל דברים אלו בספר נזקין של הרמב"ם ז"ל, כל מה שנכלל בספר קנין וספר משפטים, בדיני מקח וממכר ושלא להונות בהן, ודיני זכיה ומתנה ושכנים ושותפין, ודיני עבדים כנענים ועבדים ושפחות ושכירות ושאלה ופקדון ומלוה ולוה וטוען ונטען ודיני נחלות, הכל בצדק ומשפט. וכן ספר שופטים בדיני סנהדרין וד' מיתות ב"ד ודיני עדות וכל מה שנכלל בספר ההוא הכל בצדק ובמשפט, כי ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק הן ראויות לעובר על עבירות ידועות במה שבינו למקום, לבד רוצח שהוא בהרג, וחובל באביו או באמו וגונב נפש מישראל שהם בחנק, ומקלל אביו ואמו בסקילה, והם בינו לחבירו, ואין דבר שבינו לחבירו בתורה שיהיה בו מיתה אלא אלו הארבעה והשאר הם במה שבינו למקום כעריות וע"א, ואפשר שכל מה שאינו מחסר ממון לחבירו אינו נקרא מה שבינו לחבירו לענין זה אלא שבינו למקום, ונמצא שאין קרבן ומיתה במה שבינו לחבירו, כי מה שהזיק בממון השכל מחייב שחיובו יהיה ממון ולא קרבן ומיתה, ובושת שיערה תורה שראוי לחייבו