באר י-הודה חלק ב רנ

מקצתן דאין מפקחין ובפי' כולן דמפקחין משום דאיהו סובר בתינוק מושלך דמי לפי' מקצתן וא"כ כי נימא דהוי הפי' להיפך אלא דבפי' מקצתן מפקחין א"כ תיקשי קושית הרמ"ה ז"ל דלפ"ז אף לפי המסקנא דשמואל ארישא איתמר אכתי מנ"ל דר"י פליג אדשמואל כיון דשמואל מיירי הכא בפי' מקצתן ור"י מצי מיירי בפי' כולן כדמתרץ הגמ' במס' יומא מש"ה נדחק דהרמב"ם הוי מפרש כפי' רש"י והראב"ד ז"ל דבפי' מקצתן דאין מפקחין דלפ"ז כיון דמסיק דשמואל ארישא איתמר ע"כ הדר בי' הגמ' וסובר דשמואל אפילו בפי' מקצתן מפקחין כמו בתינוק מושלך וע"כ דר"י פליג עלי' וסובר בפי' מקצתן דאין מפקחין אכן אכתי אינו מובן דמ"ט דפוסק הכא בפי' מקצתן דמחללין ובפי' כולן דאין מחללין] ובעיקר הוכחת ז"ל שכתב דאם נדון הכא כפי' מן הקבוע בפנינו א"כ דין זה פשוט כמו בכל איסורין ולמ"ל לאשמעינן זה דוקא בפיקוח נפש לכאורה הי' נראה דהדין זה בכל איסורין אינו אלא בחנות דיש בו הרבה חתיכות בזה אמרינן דכי פי' בפנינו נדון בי' אכתי דין קבוע משום דאפי' דנדון דחתיכה זו הוי מהמיעוט מ"מ הרי נשאר בתערובות הרבה חתיכות ואכתי יש לדון דין קבוע מש"ה אכתי אמרינן קבוע כמחצה על מחצה משא"כ היכי דאין בתערובות הזה רק חתיכה א' דאם נדון בי' דאותה חתיכה הוי מהמיעוט תו לא נשאר בי' לומר דין קבוע בזה אפילו פי' לפנינו לא דיינינן בי' דין קבוע בשאר איסורין א"כ הוי נפק"מ בפיקוח נפש גם בדליכא אלא ישראל א' ג"כ מפקחין כנלפע"ד

הכ"ב) המהלך בדרך וא"י מתי הוא יום השבת מונה ששה ימים מיום שטעה בו ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום וגם מבדיל ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ולא יותר וכו' ואם יודע שהיום יום ח' ליציאתו או יום ט"ו וכיוצא בזה הענין ה"ז מותר לעשות מלאכה בו ביום שידוע שודאי ביום השבת בודאי לא יצא בשיירא ושאר הימים עושה בו כדי פרנסתו לבד ע"כ. ונראה דלפ"ז אם יכול לעשות מלאכה בזה היום המספקת לכמה ימים בודאי מוטב לעשות מלאכה הרבה בזה היום כדי שלא יצטרך לעשות בכל יום כדי פרנסתו

והמבואר בגמרא באם יודע שהיום הוא יום ט' ליציאתו מביתו דל"א בי' בודאי דגם בע"ש לא יצא בשיירא מביתו לענין שיהי' מותר לעשות מלאכה הרבה בזה היום אלא אמרינן דלמא איתרמי ויצא ולכאורה איכא לספוקי אי נימא עכ"פ לחומרא כגון שיודע דהיום עשרה ימים ליציאתו מי נימא בזה לחומרא דודאי בע"ש לא יצא כדי שלא יוכל למנות מהיום ששה ימים ולקדש ולהבדיל יום הז' ומסתימת הפוסקים נראה דאפילו לקולא אמרינן שמא אירע ויצא מע"ש

הכ"ג) עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת וכו' אבל אם באו על עסקי נפשות מחללין עליהן את השבת ואי שצרו סתם ג"כ מחללין ע"כ. והקשה הלח"מ דמנ"ל להרמב"ם למידק דגם בסתמא מחללין ולכאורה י"ל דהא בס' נפשות בודאי מחללין ג"כ ונראה דמ"מ קשיא לי' דמנ"ל לומר דא"צ להמתין כדי לשאול להם על מה באו: פרק ג

ה"א) מותר להתחיל מלאכה בע"ש אעפ"י שתהי' נגמרת בשבת מאלי' שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של שבת אבל כשתיעשה המלאכה בשבת מאלי' לא נאסר לנו ומותר ליהנות ממנה ממה שנעשה מאלי' בשבת ובהל' ב' כ' הרמב"ם כיצד וכו' והשמיט הרמב"ם הך דינא אי מותר ליתן חיטים לרחיים בע"ש ובגמ' מבואר מחלוקת בזה וכבר הרגישו בזה הב"י והלח"מ

והנה הרשב"א ז"ל בחי' הכריח דקי"ל בזה כרבה דאוסר ברחיים משום השמעת קול ולא כר' יוסף דסובר ברחיים דאסור רק לב"ש דאוסר משום שביתת כלים ולא קי"ל כוותייהו אלא דגם לדידן אסור בזה והכריח הכי מהתוספתא במס' שבת דאמרה בטעמייהו דב"ש דאסרו בכל הני דמתניתין מקרא דכתיב ועשית כל מלאכתיך דה"ק שצריך שתהי' בשבת כאלו כל מלאכתך כבר עשוי' דלפ"ז כל הני דאסרו ב"ש במתני' אינה משום שביתת כלים ולפ"ז הוי טעמא בברייתא דאסרה ברחיים הוי נמי טעמא משום השמעת קול ובזה לא פליגי ב"ה ע"כ וראיתי במראה הפנים הפי' על הירושלמי במסכת שבת שכתב על הרשב"א הנ"ל שנעלם ממנו דברי הירושלמי במקומו שכ' בטעמייהו דב"ה דיליף מקרא דכתיב ועשית כל מלאכתיך וביום השביעי תשבות ומדכתיב וביום הז' בוי"ו ה"ק דעשית כל מלאכתיך וביום ה"ק דהיינו המלאכה הנגמרת בשבת מאלי' ג"כ תיעשה ומסיק שם וב"ש הך וי"ו מאי עביד לי' ותי' להתיר פותקין מים לגינה מע"ש ואעפ"י שבאו המים גם בשבת ובזה מודו ב"ש דשרי וא"כ באמת מ"ש דשרי ב"ש פותקין מים לגינה ובכל הני דמתני' דאוסר ב"ש ע"כ צ"ל בטעמא דב"ש משום שביתת כלים ומש"ה בפותקין מים לגינה שרי ב"ש ולפ"ז אדרבה אמרינן ברחיים דאסרה בברייתא דהוי ג"כ טעמא משום שביתת כלים וכר' יוסף ולדידן שרי ע"כ ולפעד"נ דחלילה לחשוד למאורן של ישראל הרשב"א ז"ל שנעלם ממנו דברי הירושלמי במקומו ולכן נראה דהרשב"א ז"ל מפני שראה שדברי הגמ' דידן משונים הם מדברי הירושלמי דבירושלמי מקשה קראי דב"ש לב"ה למאי אתי וכן דברי ב"ה לב"ש למאי אתי ע"כ דסובר דדרשא גמורה הוי אליבא דב"ש וגם אליבא דב"ה משא"כ הגמ' דידן לא מקשו כלל וע"כ דבהא פליגי דהירושלמי סובר דהני קראי דרשא גמורה הוי לב"ש וכן לב"ה משא"כ הגמרא דידן סובר דהני קראי דמייתי ב"ש וב"ה הוי הכל בדרך אסמכתא לחוד וגם מבואר בירושלמי דסובר דקראי דב"ש אתי לאסור גמר מלאכה בידים בשבת דהוי ס"ד דלא נאסר אפי' בשבת רק בעושה המלאכה כולה משא"כ הגמר מלאכה לחוד שרי בשבת גם בידים קמ"ל דלא אלא דגם הגמר מלאכה לחוד בידים אסור בשבת משא"כ ב"ש סברי דלענין זה א"צ קרא דמ"ש גמר מלאכה לחוד מהתתלת מלאכה בשבת וע"כ אתי קרא לאסור אפי' גמר מלאכה מאלי' בשבת דג"כ אסור ועפי"ז סובר הרשב"א ז"ל דלסברת הירושלמי הרי י"ל דאדרבה גם ב"ה סברי איסור שביתת כלים ובהא פליגי ב"ש וב"ה בתרתי חדא דסברי ב"ש דאין חילוק בין אם הכלי עושה המלאכה ובין שנעשית המלאכה מאלי' בהכלי וגם אין חילוק בין אם הכלי עושה כל המלאכה בשבת או שעושה רק הגמר מלאכה בשבת וכמו דאין חילוק בעושה מלאכה בידים בשבת דאין חילוק בין אם עושה כל המלאכה לעושה הגמר מלאכה לחוד מסברא אמרינן דאין חילוק כמו כן בשביתת כלים ג"כ אמרינן הכי מסברא משא"כ ב"ה סברי דאם המלאכה נעשית בהכלי מאלי' בשבת בודאי ליכא איסור שביתת כלים וג"כ סברי דאפילו באם הכלי עושה המלאכה ליכא איסורא רק באם הכלי עושה גם התחלת המלאכה ולא בעושה רק הגמר לחודא בשבת דשרי וכמו דיש חילוק לדידהו מסברא בין אם עושה בידים התחלת המלאכה לבין שעושה רק הגמר מלאכה דנהי בעושה בידים גלי קרא דגם הגמר מלאכה לחוד ג"כ אסור משא"כ בשביתת כלים אמרינן שפיר לחלק בין התחלת מלאכה לגמר מלאכה לחוד [ובזה מובן שפיר דברי הירושלמי שנתן טעם לאיסור טחינה ברחיים בשבת או משום השמעת קול או משום דסברי כרי"ה דאמר בפ"ב דמסכת שבת דלא יקוב אדם שפופרת של ביצה בשבת ויתננה עפ"י הנר ויהיב הירושלמי גופי' הטעם לרי"ה דאוסר בזה משום דסובר דכל טיפה וטיפה שיורד משפופרת להנר חשובה כהדלקה חדשה ומה"ט סובר נמי רי"ה דכל חטה וחטה שיורד מאפרכת להרחיים הוי כטחינה חדשה ונדחקו המפרשים בפי' דבר זה ולפי הנ"ל ניחא כיון דהוי כטחינה חדשה ממילא הרחיים עושה גם ההתחלת מלאכה בשבת ולא הגמר לחוד מש"ה מודו ב"ה בזה שאסור בשבת וזה נלפע"ד ברור ואמת בס"ד בפי'