באר י-הודה חלק ב רמט

קבר פתוח ולאחר ז' מיקרי נסתם הקבר ומהני בי' כי אמרה צריכה אני ע"כ ולכאורה ייתור לשון הוי בתוס' במש"כ דע"כ מיירי קודם המילה והרי אדרבה אי הוי מצי מיירי אחר המילה בודאי הוי נשמע טפי דאפילו אחר המילה מהני כשאמרה האם צריכה אני [ואח"ז מצאתי דהמהרש"א ז"ל הרגיש בזה אכן חי' לפע"ד אינו מספיק כ"כ] אכן נלפע"ד דכוונת התוס' כך הוא דידוע דשיטת הבה"ג ז"ל הוי דכל לצורך מצוה שרי לומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת וכש"כ כי הוי לצורך מצות מילה בודאי שרי ועיין בזה בתוס' בפ"ק דגיטין וא"כ הכא דרצו התוס' להוכיח דהא דאמר בגמרא דנחיימי' אגב אמו הוי פי' ע"י ישראל ולא על ידי העכו"ם מש"ה הוכיחו דע"כ מיירי דנחיימי' על ידי ישראל דאי ע"י עכו"ם כיון דמיירי קודם המילה ואי ע"י עכו"ם הרי שרי לחמם גם ע"י התינוק לחוד כשיטת הבה"ג כיון דהוי לצורך מצות מילה וע"כ הוי פי' נחיימי' ע"י ישראל ומעתה אי מצי מיירי אחר המילה אכתי הוי מצי למימר נחיימי' ע"י עכו"ם כיון דכבר קיים מצות מילה לא שרי בשביל התינוק וצריך לאמירת האם מש"ה קאמרי התוס' דאי אחר המילה אכתי שרי בשביל התינוק לחוד מטעם סכנת התינוק ואפילו ע"י ישראל שרי וכיון דע"כ מיירי דנחיימי' ע"י ישראל ומיירי קודם המילה ג"כ ואפ"ה מועיל אמירת האם לומר שצריכה אני וע"כ רבא לטעמי' וז"נ לפע"ד בכוונת התוס' ז"ל [ועיין ברש"י ז"ל במס' עירובין דמפרש שם נחיימי' אגב אמו הוי פי' ע"י עכו"ם וע"כ דאינו סובר כהבה"ג ז"ל ומש"ה מצי מיירי שפיר קודם המילה ומ"מ לא שרי לצורך התינוק לבד ואפשר לומר דרש"י ז"ל לשיטתי' דסובר דהני תרי לישני פליגי בנסתם הקבר אי אמרה צריכה אני מש"ה הוי דחיקא לי' לפרושי דרבא היקל כ"כ לומר דגם אחר ז' מיקרי נסתם הקבר וגם היקל לומר דבנסתם הקבר מהני כי אמרה צריכה אני א"ו דהוי פי' נחיימי' אגב אמי' ע"י עכו"ם ודלא כהבה"ג]

הי"ד) עושין מדורה לחי' ואפילו בימות החמה מפני הצינה קשה לה במקומות הקרים אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז וכו'. והכ"מ הביא כאן השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על מש"כ הרמב"ם בחולה דאין עושין לו מדורה להתחמם בה והא במתני' תני עושין לו חמין בין להשקותו ובין להברותו וסיים דאפשר דמתני' מיירי ביש בו סכנה והרמב"ם מיירי באין בו סכנה [ולפ"ז ע"כ מאי דהתיר הרמב"ם בחי' היינו משום דבסתם חי' צינה שלה יש בו סכנה] אכן הה"מ כ' דאף הרמב"ם מיירי ביש בו סכנה אלא דמניעת חמין סתם אין בזה סכנה וסיים דמ"מ אני מבטל דעתי מפני דעת הראב"ד ז"ל משום דמתני' קתני סתם בחולי שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו ומשמע דאפי' היכי דמניעת דבר זה לית בי' סכנה מ"מ חיישינן דדלמא יבוא מזה לידי סכנה ולכאורה נראה להכריח דגם דבר זה שרי ממתני' דתני חי' ומדליקין לה את הנר כדי שתתיישב דעתה וכן נמי מכבין לה את הנר ובודאי מניעת דבר זה לית בי' סכנה מ"מ חיישינן דלמא זה יגרום להתחזק החולי ולולא דמסתפינא הי' נראה דלעולם מיירי הרמב"ם בחולי שיש בו סכנה ומ"מ ל"ק ממתני' דמייתי הראב"ד י"ל כיון דכבר כתב הרמב"ם למול דאפילו בחולי שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י רופא אומן מש"ה י"ל דמתני' מיירי היכי דהרופא אומן אומר שצריך לכך מש"ה שרי גם זה משא"כ בסתם חולי שאין כאן רופא אומן מש"ה אסור זה משא"כ בתי' שרי גם זה בסתם דהוי זה כידוע שדבר זה מזיק לה ועיין בב"י ובמ"א מש"כ בענין זה לדינא

והנה בגמרא שם מתיר לשרוף כלים ביומא דהקזה ומקשי לי' אביי והא עובר משום בל תשחית והי' נראה מזה או דאביי לא הוי ידע מימרא דרי"ה אמר שמואל דמתיר ביומא דהקזה לעשות לו מדורה בשבת כיון דמתיר לחלל שבת עבורו מכש"כ דבל תשחית ליכא או דידע אלא דאיהו לא התיר אלא בנצטנן מש"ה סובר דבסתם אסור אפילו בחול משום בל תשחית ואהדר לי' דמ"מ בל תשחית דגופי' עדיף ואפי' בסתם נמי שרי

ה"כ) היתה חצר שיש בה עכו"ם וישראלים אפילו ישראל א' ואלף עכו"ם ונפלה עליהן מפולת מפקחין על הכל וכו' פירש א' מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אותו חצר מפקחין שמא זה שפי' הי' ישראל ובהל' כ"א כ' נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת הליכתן פירש א' מהן והלך לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת וא"י מי הוא אין מפקחין עליו כיון שנעקרו כולן אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא שפירש מן הרוב לפיכך אם היו רוב ישראל אעפ"י שנעקרו כולן מפקחין ע"כ וכ' הראב"ד ז"ל די"מ דאם פי' כולן מפקחין מפני שהוחזק שם ישראל משא"כ אם פי' מהן ד' או ה' אנשים ונכנס א' מהן לחצר אחרת אין מפקחין מפני שלא הוחזק שם ישראל ע"כ והנה הכ"מ הביא בכאן זה שהקשו חכמי לוניל ז"ל על מש"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' א"ב הלכה כ"ו במצא תינוק מושלך דדוקא בעיר שהי' בה מחצה על מחצה מפקחין משא"כ בעיר שרובה עכו"ם אין מפקחין דמקשו ע"ז דהא הגמרא קאמר שם ולפקח את הגל אינו כן אלא דאפילו ברובא עכו"ם מפקחין והרמב"ם השיב בזה דקי"ל כר' יוחנן דתמה הרמ"ה ז"ל בזה מהגמ' דאמר במסכת יומא דשמואל ור"י לא פליגי אלא הא דפי' כולן מש"ה אזלינן בתר רובא הא דפי' מקצתייהו ונשאר הקבוע במקומו מש"ה מפקחין וחכמי לוניל ז"ל השיבוהו דמ"מ במסכת כתובות גרס בגמ' אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר והיינו דאמרינן דשמואל גופי' סובר דאפילו בפי' כולן מפקחין ור"י פליג וסובר בפי' כולן אין מפקחין ולכאורה גוף דברי התשובה אינן מובנין כיון דעיקר השגת הרמ"ה ז"ל הוי כיון דלמסקנת הגמ' במסכת יומא אמרינן דשמואל ור"י לא פליגי אלא דשמואל מיירי בפי' מקצתייהו ור"י מיירי בפי' כולן וא"כ הכא בתינוק מושלך דהוי כפי' מקצתן לא אזלינן בתר רובא וקשיא על הרמב"ם דלפ"ז אף ברוב עכו"ם לא ניזל בתר רובא א"כ במה השיבו חכמי לוניל דהרמב"ם גריס בגמרא אלא כלומר דשמואל סובר דלעולם לא אזיל בתר רובא בפיקוח נפש אפילו בפי' כולן מ"מ תיקשי בתינוק מושלך דאפילו ברוב עכו"ם נימא דמפקחין כיון דהכא הוי כפי' מקצתן ובכה"ג לכ"ע מפקחין אף לר"י ולולא דמסתפינא הי' נלפע"ד דסובר הרמב"ם דהא דמפלגינן בין פי' מקצתן לפי' כולן ה"ד היכי דפי' בפנינו דהוי נולד הספק במקום הקביעות בזה יש חילוק לבין אם הקביעות נשאר במקומו או לא דכל שהקביעות נשאר במקומו וגם הספק נולד שם בזה נימא אכתי כל קבוע כמחצה על מחצה הוי משא"כ כל שלא נולד הס' במקום הקביעות כגון שפירש שלא בפנינו אין נפק"מ עוד אם הקביעות נשאר במקומו או לא ודלא כמש"כ הה"מ ז"ל כאן] ובזה אתי שפיר כל סובית הגמ' במס' כתובות דמעיקרא מקשה הגמרא דשמואל אדשמואל דלמ"ל רוב ישראל דוקא דהא אפילו במחצה על מחצה מפקחין וכי מסיק הגמרא אלא דשמואל ארישא איתמר הדר בי' הגמרא וקאמר אלא דהיינו דשמואל סובר דאפילו בפי' כולן ג"כ מפקחין ותינוק דמי לפי' כולן כמש"כ ור"י פליג וסובר בפי' כולן אין מפקחין מש"ה בתינוק אין מפקחין דהוי כפי' כולן כיון דפי' שלא בפנינו כנלפע"ד נכון בס"ד [ועיין בהה"מ שהביא דברי הרמב"ן ז"ל בקיצור אכן בש"מ במס' כתובות הביא דברי הרמב"ן ז"ל באריכות יותר ומפרש דגם הרמב"ם מפרש מקודם תי' דהגמרא במס' יומא כפי' רש"י והראב"ד ז"ל דבפי' כולן מפקחין ובפי' מקצתן דאין מפקחין ומקשה הגמרא מדשמואל אדשמואל מתינוק מושלך דהוי נמי כפירש מקצתן ואם כן למה לי רוב ישראל הא אפילו במחצה על מחצה מפקחין ומסיק דשמואל ארישא איתמר והיינו נמי דשמואל אפי' בפי' מקצתן מפקחין ור"י פליג בזה ופוסק הרמב"ם כר"י והנראה דה"ט דהרמב"ן שנדחק לומר דהרמב"ם מעיקרא מפרש כפי' רש"י והראב"ד ז"ל בפי'