באר י-הודה חלק ב רמז

ה"ג) כשעושין דברים האלו אין עושין ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא מלאכת שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם וכו'. וכ' הה"מ וגם הכ"מ דהך טעמא שסיים הרמב"ם כדי שלא תהי' מלאכת שבת קלה בעיניהם זה לא קאי רק לאסור נשים ועבדים אבל האיסור שלא יעשו ע"י עכו"ם וקטנים ע"כ הוי מטעמא אחרינא שלא יבוא הדבר לידי סכנה דפעמים שלא יהיו אלו מצויים ויבוא בזה לידי סכנה ע"כ אכן לפע"ד דחוק לפרושי הכי חדא דאם טעמי האיסור בכל הוי אינם שווין למה כייל להו כולן ביחד ובפרט דאכתי לא נתבאר הטעם דבעי בהו גדולי ישראל וחכמיהם ומה שנדחק הכ"מ לפרש מש"כ הרמב"ם גדולי ישראל וחכמיהם דאתי רק לאפוקי שלא נעשה ע"י עכו"ם וקטנים זה בודאי דחוק טובא לפרושי הכי ובפרט דבפי' המשנה כתב הרמב"ם דאתי לאפוקי ישראל ע"ה ומ"ש הוי בזה ולכן הנלפע"ד שלא תהא מלאכת שבת קלה בעיניהם מפרש הרמב"ם על הא שסיימה הברייתא מפני שמצטרפין לדעת אחרת כמש"כ גם הה"מ והכ"מ אלא דהרמב"ם מפרש הכי דכיון דחזי דע"י עכו"ם וקטנים אין עושין ועל ידן עושין ידונו הם להיפך אלא דגם על ידן ליכא חילול טפי משאר כל אדם ועי"ז יקילו הם באיסור המלאכות בשבת אפילו שלא במקום סכנה ולכן הוצרכו דוקא ליקח חכמי ישראל וגדוליהם דאינהו יבינו עיקר הטעם במה שאין עושין ע"י עכו"ם וקטנים כדי שלא יבוא הדבר לידי מכשול דדלמא לא ימצאו מהר עכו"ם וקטנים ולא ירצו לחלל ויבוא לידי סכנה

ה"ז) חולה שאמדוהו הרופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו כולן גרוגרות פטורי ואפילו הביאו זה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה מפני שכולן ברשות הביאו ע"כ והמבואר שכוון לחלק בזה מהא דטעה בדבר מצוה דקי"ל בלא עשה מצוה איכא מ"ד דמחייב משא"כ הכא שאני ולכ"ע מיפטרי כולהו משום דבדבר סכנה כל הזריז ה"ז משובח

ה"ח) חולה שהי' צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו רק שתי גרוגרות מחוברין בשתי עוקצין וג' יש בעוקץ א' כורתין לזה שיש ג' בעוקץ א' כדי שלא ירבה בבצירה ע"כ. והמבואר דעכ"פ דאם יש ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' וא"צ אלא לשנים דודאי אסור לקצור זה שיש בו ג' דכל שאינו ממעט בבצירה בודאי אסור להרבות בשיעור וכ"כ בכ"מ ועיין בהר"ן ז"ל בפ"ב דמס' ביצה שכ' דגם בריבוי זה אית בי' איסור תורה

ה"י) חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י עכו"ם וכו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אעפ"י שאין בו סכנה ואם היו צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים ומעלין אונקלי בשבת ומחזירין את השבר בשבת וכן כל כיוצא בזה ע"כ., וכ' הה"מ וכבר נתבאר בדברי רבינו דכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה בין שבות דאמירה לעכו"ם ובין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר א' ואין בו סכנה לא הותר לישראל לעשות שבות ומה"ט לא הותר לישראל לכחול אע"ג דאינו אלא שבות ממש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' בפכ"ג מהלכות שבת אבל מלאכה גמורה לא הותרה לעשותה ישראל אפילו בסכנת אבר ובעי דוקא סכנת נפשות אכן הרמב"ן ז"ל פליג בדין הא' הנ"ל שסובר דלא התירו שבות ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה אלא שבות הנעשה ע"י שינוי או כלאחר יד אבל שבות כדרכו לא שרי אלא בסכנת אבר דוקא ע"כ והמבואר דהה"מ מפרש דודאי גם הרמב"ם מתיר שבות כדרכו ע"י ישראל דשרי בסכנת אבר אלא דהרמב"ם מתיר נמי שבות כדרכו ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה ובזה חולק הרמב"ן ז"ל ולא מתיר בזה רק ע"י שינוי או כלאחר יד ומעתה אינו מובן מש"כ הכ"מ בשם הה"מ דסובר דהרמב"ם אוסר שבות על ידי ישראל אפילו בסכנת אבר דהא מבואר דאדרבה בזה לא פליגי ואח"ז מצאתי שגם המ"א בסימן שכ"ח תמה בזה בסעי"ק י"ב

ומ"מ זה שהוכיח הה"מ דלא התיר הרמב"ם שבות ע"י ישראל אם לא בסכנת אבר דוקא דמה"ט אוסר לכחול את העין אע"ג דאינו אלא שבות וצ"ל אע"ג דהרמב"ם כ' דמיירי כגון שעל ידי הכאב העין נפל למשכב או שמצטער בכל הגוף מ"מ לא נדון כחולי שאין בו סכנה כיון דאינו חולי בכל הגוף רק בכאב בעלמא שמרגיש כל הגוף ולפ"ז מש"כ הה"מ אבל אם הי' מתחזק והולך כבריא אסור לעשות שבות ואפי' ע"י עכו"ם ג"כ אסור הוי הכוונה אפילו דהוי תרתי בהדדי דהיינו שכל המעשה אינה אלא שבות וגם ע"י עכו"ם אסור ולא אדע בזה קושית הלח"מ ומ"מ ק"ק מש"כ ומש"ה מותר לו לכחול לו ע"י עכו"ם משמע מזה דרק שבות מותר לו בזה ע"י עכו"ם ובאמת נראה דהרמב"ם מתיר בזה גם מלאכה גמורה על ידי עכו"ם כיון דזה גופי' הוי שבות דאמירה לעכו"ם כנראה מדברי הה"מ

ומש"כ הרמב"ם ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה נראה דה"ק כיון דשבותין האלו קילי טובא דלא שייך בהו כ"כ גזירה דשחיקת סממנים משו"ה שרי אפי' ע"י ישראל אפי' דליכא בזה חולי כל הגוף ורק חולי אבר אחד דמחמת זה נפל למשכב או מצטער אפ"ה שרי

הי"א) היולדת כשכורעת לילד הרי היא כסכנת נפשות ומחללין עלי' את השבת קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכין לה את הטבור וקושרין אותו וכו' והמבואר שסובר הרמב"ם דמיד שכורעת לילד שרי לקרות חכמה ממקום למקום וא"צ בזה להמתין כפי השיעור שנתבאר אח"כ משום שדבר זה אינו סובל מיתון

עו"ש ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבלי' מדליקין לה את הנר ואפי' היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עלי' בנר ואפילו שאינה רואה וכו'. ונראה דמזה גופה הכריח הרמב"ם דמשעה שצועקת בחבלי' כבר שרי להדליק לה את הנר מהא דהתנה ואם היתה צריכה לנר ע"כ מיירי מקודם הלידה דאלו בשעת הלידה ממש בודאי לעולם צריכה לנר וע"כ דאלו הדברים גם קודם הלידה שרי כדי שתתיישב דעתה

עו"ש ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בזה מביאין לה וכל שאפשר לשנות בשעת הבאה משנין כגון שתביא לה חברתה בכלי התלוי בשערה ואם אי אפשר מביאין כדרכה ע"כ. וכ' הכ"מ דאע"ג דקי"ל דאין סחיטה בשער מ"מ מוטב שתביא לה בכלי ולא בשערה ממש כיון דמ"מ בשערה ממש הוי איסור דרבנן ע"כ וכוונתו הוי דמ"מ עדיף להביא בכלי דבכלי הוי הבאה שלא כדרכה דג"כ לא הוי רק איסור דרבנן ולהכי עדיף לרבות מעט באיסור הבאה ממה שיעשה איסור אחר של סחיטה אכן לכאורה ק' דהרי נראה לכאורה מהגמרא להיפך דכי נימא דאין סחיטה בשער בודאי מוטב להביא השמן בשערה ממש אכן בעזה"י כוונתי בזה למש"כ בס' מרכבת המשנה דהרמב"ם מפרש דכל שקלא וטריא בגמרא אי יש סחיטה בשער או לא לא הוי אלא אי הוי בסחיטה זו איסור דרבנן או לא דאיסור תורה בודאי ליכא בזה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ט דסחיטה הוי תולדה דכיבוס וכיבוס בודאי אינו בשער כלל ומש"ה שפיר אמר בגמרא דכי נימא אין סחיטה בשער הוי הפי' דגם איסור דרבנן ליכא בסחיטה זו מש"ה אמר דמוטב להביא בשערה ממש משא"כ הרמב"ם שפוסק דיש סחיטה בשער עכ"פ מדרבנן מש"ה שפיר אמר דמוטב להביא בכלי התלוי בשערה וכמש"כ הכ"מ ובטעמא דפוסק הרמב"ם הכי ונדחק הכ"מ בזה לקמן בפי"ט ולפמש"כ ניחא כיון דלפ"ז הוי תי' דר"א הכי דאפילו תימא דיש סחיטה בשער והוי פי' דיש סחיטה בשער מדרבנן מש"ה פוסק הכי כר"א דבתרא הוי: