באר י-הודה חלק ב רמה

במשכבות הוי נמי טעמא דהת"ק דמטמא ות"ק הוי רי"ה משא"כ בד' טליות שתחת רגלי הבהמה משום דכל זמן שהבהמה עוקרת איזה רגל שתרצה אדרבה חשבינן לכל רגל כזה יכול וזה יכול מש"ה הטליות טהורות וא"צ לדחוק בזה כפי' התוס' דהוי בזה יכול וזה א"י משום דגם היכול מצריך צירוף שני רגלים אחרים שעמו משא"כ התוס' נראה דסברי דודאי לא נוכל לומר בטעמא דר"מ דמחייב אפי' בזה יכול וזה יכול משום דמיתשב כל חד כאלו עושה כולה דאי דמר לאו דמר א"ו דהוי טעמא משום דמ"מ כל חד סיוע בכל המלאכה ג"כ לא דמי לזה עוקר וזה מניח ורי"ה סובר דבעי סיוע דמינכר כיון דזה א"י וזה א"י יש בכל חד סיוע דמינכר ור"ש פוטר גם בזה מגזה"כ מש"ה בטומאה דליכא גזה"כ לא נוכל לומר דאזלי לטעמי' אלא נראה דבהכי פליגי דרי"ה סובר דגם בטומאה סגי בסיוע דמינכר משו"ה מטמא ברגלי המטה ור"ש סובר בטומאה דמינכר ל"מ ובעי דוקא שינשא כל חד רובו של זב ומה"ט מטהר במשכבות ובטליות שתחת רגלי הבהמה ניחא להו לפרש דגם ר"מ מטהר בזה להכי כ' משום דכל רגל מיחשב כאינו יכול לגבי ג' רגלים אחרים והוי זה יכול וזה אינו יכול ולהכי כל רגל הוי כמסייע ואין בו ממש כנלפע"ד בפי' התוס' והנה לפ"מ דפוסק הרמב"ם בפ"ז מהל' מו"מ דבעי שינשא רובו של זב על כל אחד מהם ואפ"ה פוסק בטליות שתחת רגלי המטה וכן במשכבות דטמאין נראה דע"כ סובר כשיטת רש"י ז"ל דבזה א"י וזה א"י מיחשב כל חד כאלו עשה כולה

והנה בתוס' שם בד"ה אמר מר זה יכול וזה אינו יכול כ' התוס' דנראה לר"י דאם זה האינו יכול הוי בכחו ג"כ לישא לבדו ורק שנשא בענין שאינו יכול לישא לבדו כגון שנשא רק באצבע דג"כ מיפטר הא"י דמאי לנו ולכחו ע"כ. וכ' המהרש"א ז"ל הא דלא אמרו התוס' בזה א"י וזה א"י לר"ש ג"כ דאמרינן מה לנו ולכחו משום דזה לא אימעט לר"ש רק מגזה"כ אמרינן דתפסת מועט תפסת ולא אימעטי בכה"ג ומ"מ הי' נראה דאין כוונת המהרש"א ז"ל לומר דבכה"ג מחייבי תרווייהו לר"ש דהא אפילו לא נימא בזה דמה לנו ולכחו והוי כזה יכול וזה יכול הא מיפטרי תרווייהו ובפרט לר"ש דמיפטרי בכה"ג מש"ה הי' נראה דכוונת המהרש"א ז"ל הוי רק בענין היכי דא' הוי באמת א"י והשני הוי באמת יכול ורק שעשה עתה בענין שאינו יכול כגון שנשא באצבע דבכה"ג גם לר"ש מחייב היכול ול"א בזה דמה לנו ולכחו אלא דהוי כזה יכול וזה א"י דהיכול מחייב לכ"ע מש"ה הי' נראה דאליבא דרי"ה דמחלק בזה יכול וזה יכול מיפטרי ובזה א"י וזה א"י מחייבי בזה הי' נראה דג"כ אמרינן מה לנו ולכחו והוי כזה א"י וזה א"י ומחייבי תרווייהו כנלפע"ד

הי"ז) כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל בחבירו דרך השחתה וכן אם קרע כלים או שרפן דרך השחתה פטור ע"כ וכן פסק עוד לקמן בפ"ח ובפי"ב דאפילו מקלקל בחבורה והבערה פטור וכמדומה שכתבו כן האחרונים ז"ל דהרמב"ם מפרש בפ' האורג ג"כ כשיטת רש"י ז"ל דפלוגתא זו אי מקלקל בחבורה והבערה אי מיפטר או לא תליא ג"כ בפלוגתייהו דרי"ה ור"ש דלרי"ה דמחייב בכל מלאכת שבת אפילו במלאכה שאצ"ל להכי סובר דאפילו מקלקל בחבורה והבערה מיפטר אם לא שצריך לכלבו או לאפרו משא"כ לר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל מה"ט ליכא למימר דלא מחייב מקלקל בחבורה והבערה אם לא שצריך לכלבו או לאפרו דא"כ מיקרי בזה מלאכה שאצ"ל א"ו דחייב בהו גם מקלקל ומעתה הרמב"ם דפוסק כרי"ה דמלאכה שאצ"ל חייב מה"ט פוסק גם הכא לפטור מקלקל בחבורה והבערה

והנה בהא דתמהו התוס' לפי' רש"י ז"ל דא"כ היכי ר"י אמר להתנא פוק תנא לברא דאטו משום דאומר כר"ש אמרינן לי' פוק תנא לברא ועוד האיך א"ל ואת"ל משנה מיירי בצריך לכלבו או לאפרו והרי כי הוי צריך לכלבו או לאפרו הרי אינו מקלקל ואכתי לא אתי שפיר זה שאמר חוץ מחובל ומבעיר כיון דלאו מקלקל הוי בכה"ג והוי זה דומה לשאר מלאכות דמקלקל פטור והנלפע"ד דרש"י ז"ל מתרץ כל זה בקיצור לשונו ז"ל כדרכו בקודש דבד"ה חוץ מחובל פי' רש"י כדתנן החובל בחבירו בשבת חייב בתשלומין ובד"ה חוץ ממבעיר פי' רש"י כדתנן והוא שהדליק את הגדיש בשבת חייב לשלם הרי מבואר דרש"י ז"ל מפרש דזה שאמר חוץ מחובל ומבעיר אין זה לשון הברייתא אלא דהאמורא גופיה הוכיח זה ממתני' האלו דחובל ומבעיר חייב בהו מקלקל ולהכי א"ל ר"י להתנא דאינה משנה דידע דגם הנך משניות לאו דסמכי נינהו ואת"ל משנה דהוי משניות דסמכי מיירי דוקא בצריך לכלבו או לאפרו ואינם מקלקל כלל וא"כ הוי הנך מלאכות כשאר מלאכת שבת דמקלקל פטור גם בהני

והנה במס' ב"ק (בדף ל"ה) ג"כ הקשו התוס' כקושיתם במס' שבת דאליבא דר' אבוהו דמחייב בחובל ומבעיר אע"ג דא"צ לכלבו או לאפרו והרי בכמה דוכתי' מוכח דגם בהני בעי מלאכה הצ"ל ותי' בחד תי' דכל הני דמצריך גם בהני מלאכה הצ"ל אתיא כר"י דמצריך גם בהני צריך לכלבו או לאפרו והך דבפ' ס' אכל וכן בפ' כל כתבי דהוי ברייתא ע"כ צ"ל דהך תנא סבר לה כרי"ה בחדא וכר"ש בחדא ונתקשה המהרש"א ז"ל בפי' דבריהם ז"ל ונלפע"ד בפי' כך דמאי דאמר בגמרא אלא כר"ש והוי מלאכה שאצ"ל דה"ק דבזה יסבור כרי"ה דגם בהני מלאכות שוה לשאר מלאכת שבת ובזה סובר כר"ש דפוטר בשבת מלאכה שאצ"ל ואח"ז מצאתי דגם בס' מרכבת המשנה מפרש הכי

הי"ט) כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשוגג ומקצתה בזדון בין שהזיד ולבסוף שגג ובין ששגג ולבסוף הזיד פטור עד שיעשה כל המלאכה כולה מתחילתה ועד סופה בזדון ואז יתחייב כרת ובעדים והתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת ע"כ והמבואר באם נשתנה מחשבתו אחר שיעור המלאכה לא נפק"מ מידי בזה אכן באם נשתנה מחשבתו באמצע שיעור המלאכה אבל כי נצרף תחילת המלאכה עם סופה יש בהו כדי צירוף זה מבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מהל' שגגות באם הי' התחילה והסוף בזדון ורק באמצע הוי שוגג מצטרפו לחייב כמזיד משא"כ היכי דהתחילה והסוף הי' שוגג ובאמצע הוי מזיד אז הוי הדין באם הוי יכול לאהדורי ממלאכה לא מצטרפי יחד משא"כ באם אי אפשר לאהדורי באמצע מצטרפו ביחד לכשיעור: פרק ב

ה"א) דחוי' היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות וכו' והנה בגמרא במס' יומא יליף ר' ישמעאל דפיקוח נפש דוחה שבת מק"ו דמחתרת דהרי מותר להרוג את החותר המחתרת כדי להציל את נפשו מהריגה ואע"ג דעבירת שפיכת דמים הוי עבירה חמורה טובא אפ"ה שרי כדי להציל נפשו מ"מ שרי לחלל שבת כדי להציל נפשו ע"כ ולכאורה יש לעיין בזה עפ"י מש"כ במס' שבת (דף ע"ג) לפרש מאי דאמר הגמ' בכמה דברים דניתן להצילה בנפשו ומפרשי דה"ק דעי"ז ניתן להציל את האחת שלא יעשה איסור גדול וא"כ היכי יליף ר' ישמעאל דינא הנ"ל ממחתרת דהא שאני דעי"ז מציל את החותר שלא יעשה מעשה שפיכת דמים ואין זה ענין לחילול שבת ואין לומר דה"ט דהוכיח ר"י דע"כ לא הוי טעמא דשרי להרוג החותר כדי להצילו שלא יעשה החותר כיון דעל זה יש לו עצה אחרת להניח להחותר לטול ממנו ממונו ואז לא יעשה החותר עבירה חמורה א"ו דשרי להרוג החותר רק להציל נפשו ושפיר הוי הק"ו. נראה דע"כ ז"א דנראה דאם בודאי הוי כשיניח את החותר לטול ממונו יהי' ניצול בנפשו דאז בודאי אינו רשאי להרוג את החותר ורק מחוייב הוא להניח לטול את ממונו למען לא יהרוג את חבירו ועיין במ"א בסי' שכ"ט