באר י-הודה חלק ב רמב

דאמרינן דגם במלאכה שאצ"ל מיקרי מלאכת מחשבת בודאי מיסתבר יותר לומר דמקלקל גמור בודאי פטור אם לא דהוי בזה איזה צורך לכלבו או לאפרו דמוטב למעט בחידושא דלא מ"מ מחייב אלא בכה"ג דהוי ג"כ מלאכת מחשבת לדידי' משא"כ לר"ש שסובר דגם בזה לא מיקרי מלאכת מחשבת וע"כ דגלי קרא בהני אע"ג דלאו מחשבת הוי מתחייב בהו מש"ה מקלקל ממש ג"כ חייב בהני ובאמת לר"ש גם במלאכה שאצ"ל חייב בהו כיון דמקלקל גמור ג"כ חייב וזה שהוכיחו התוס' מכמה דוכתי והנראה דגם רש"י ז"ל גופי' הרגיש בזה ומתרץ לה בר"פ הנחנקין בד"ה מקלקל הוי וז"ל דכל המקלקלין פטורין במלאכת שבת שאינה מלאכת מחשבת ואינו מתחייב בה אלא ר"ש ומקלקל בחבורה ג"כ לא מחייב ר"ש אלא במכוון לכך דהוי צורך לחבלה אבל בנוטל קוץ וא"צ לחבלה וברצונו שלא יחבול ע"כ והמהרש"א ז"ל נתקשה בזה עיי"ש וברור בזה דרש"י ז"ל נתכוון לתרץ קושית התוס' הנ"ל כיון דמקלקל חייב הו"ל לחיובא גם במלאכה שאצ"ל כיון דהכל מחד טעמא הוי מש"ה מפרש רש"י דאע"ג נקטה בזה מלאכה דאצ"ל הוי זה רק לשון מושאל ועיקר הכוונה הוי דנהי דלר"ש מחייב בהני ואע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת מ"מ זה אינו רק בעושה עכ"פ מלאכה זו ברצונו ואע"ג דלית בה שום צורך מחייב בהו משא"כ מלאכה דלא עשאה ברצונו כלל פוטר גם ר"ש וזה לא מיפטר מטעם שאינה מלאכת מחשבת אלא דלא מיקרי מלאכה כלל והגמ' דנקטה לישנא דאצ"ל רק לדמיון בעלמא נקטה הכי כמו דבכל מלאכת שבת דבעי לכ"ע מלאכת צורך כמש"כ לעיל וסובר ר"ש דאף מלאכה שאצ"ל מיקרי לר"ש כאלו אינה מלאכת צורך כמו כן הכא במלאכה שאינו רצונו בה כלל אע"ג דהוי ברצונו מלאכה האחרת ומכח זה תיעשה מלאכה האחרת מ"מ מיקרי מלאכה זו מלאכה שלא ברצונו ומיפטר בה ועיין בתוס' בפ' האורג שהקשו שם לשיטת רש"י ז"ל שסובר דגם לצורך מצוה אכתי מיקרי מלאכה שאצ"ל והרי במילה והבערת כהן הוי מוכרח דלצורך מצוה מיקרי מלאכה הצ"ל אכן לפמש"כ גם קושיא זו לא הוי רק לשיטתם דסברי דגם לר"ש בעי בהני עכ"פ מלאכה הצ"ל להכי כ' שפיר דע"כ הכריחו שפיר דלמצוה הוי מלאכה הצ"ל משא"כ לפמש"כ דא"צ מלאכה הצ"ל ממש ורק דבעי מלאכת רצון לחוד א"כ הרי שפיר י"ל דלצורך מצוה ג"כ מיקרי מלאכה הצ"ל ורק דמיקרי שפיר מלאכת רצון ובענין קושית התוס' מהריגת המזיקין בשבת דמיפטר לר"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל אע"ג דהוי מלאכת רצון הי' נראה דלפמש"כ בס' מרכבת המשנה לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר בהריגת בעלי החיים בשבת וחובל בהן שני מיני אבות הן דחובל בהן חייב משום דש וההורגן חייב משום נטילת נשמה הי' אפשר ליישב דנהי דמקלקל בחבורה חייב מ"מ בנטילת נשמה אפשר דמיפטר במלאכה שאצ"ל ומיושב נמי קושית התוס' מהך דצד חלזון דהוי נמי הריגה ורק התוס' לשיטתייהו שסברי דגם בחבורה הוי האב שלה משום נטילת נשמה להכי מקשו אכן מלשון רש"י ז"ל בפ' האורג נראה דמחלק קצת בין הורג אדם להורג בהמה לפ"ז ג"כ יש ליישב קצת אכן אכתי תיקשי לשיטת רש"י ז"ל מהך דמס' כריתות מהך דחותה גחלים והובערו מאליהן דמיפטר לר"ש רק משום מלאכה שאצ"ל

והנה בתוס' בפ"ק דכתובות בתוס' ד"ה דם מיפקד פקיד כ' להקשות לשיטת רש"י ז"ל דחובל חייב משום צובע דא"כ גבי מילה מאי צביעה איכא בזה וליכא חילול שבת כלל וגם אין לפרש דחובל חייב משום דמחליש את הבעל חי דא"כ תיקשי ממציצת המילה דאמר הגמרא פשיטא דסכנתא הוי בלא מציצה מדמחללינן בי' את השבת והשתא למה צריך חלישת התינוק ואכתי ליכא חילול שבת עיי"ש והקשה הש"מ דאמאי סתרי התוס' טעם השני ממציצה ולא סתרי גם ממילה גופי' כדהקשו מעיקרא ונדחק בתי' ולפעד"נ דהתוס' לשיטתם שסברי במס' שבת דכל צורך מצוה מיחשב כמלאכה הצ"ל ולפ"ז ניחא דעל טעם הא' סתרי שפיר ממילה גופיה כיון דליכא צביעה בזה כלל א"כ לאו חילול הוי בזה כלל משא"כ בטעם הב' דהוי הקושיא רק מטעם דלא הוי מלאכה הצ"ל דא"צ לחלישת התינוק מש"ה לא קשיא להו ממילה גופיה כיון דהוי לצורך מצוה שפיר מיקרי בזה מלאכה הצ"ל ומש"ה לא קשיא להו רק מהמציצה דזה לאו מהמצוה הוי ורק קשיא האיך קאמר הגמ' פשיטא מדקא מחללינן בזה שבתא ומקשו שפיר כיון דהוי בזה מלאכה שאצ"ל הרי ליכא בזה חילול שבת ומהיכי הוי פשיטא דהוי סכנה בזה בלא מייץ

ה"ח) כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה פטור לפי שלא נעשית מחשבתו כיצד וכו' ק"ו באם נתכוון לאיסור קל ונעשית איסור חמור שהוא פטור כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית והלך לרה"ר שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה ע"כ. וכ' הה"מ דלכאורה משמע דמיירי בענין שהכרמלית הוי קרוב לו יותר א"כ למ"ל לומר שנתכוון לכרמלית הא אפילו נתכוון לרה"ר במקום הקרוב לו יותר וזרק ברחוק יותר ג"כ מיפטר כמבואר לקמן בפי"ג בנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' דמיפטר ותי' הה"מ דע"כ מיירי הכא בענין שאמר כ"מ שתרצה תנוח והקשה הלח"מ דא"כ בכה"ג גם בנתכוון לכרמלית ונח ברה"ר ג"כ מחייב אכן לפע"ד לא ידענא מהיכן יליף הלח"מ דין זה דדלמא דוקא בנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' דבזה מיפטר רק משום קפידא דידי' מש"ה באומר כ"מ שתרצה תנוח דגלי דעתו דלא קפיד מש"ה מחייב בזה משא"כ בנתכוין לזרוק בכרמלית וזרק לרה"ר שפיר י"ל דאפילו באמר כ"מ שתרצה תנוח שפיר מיפטר כיון דמ"מ לא נתכוון לאיסור מיקרי ומאי דסיים הה"מ העיקר הפי' נראה דמיירי הכא כשהוא עומד ברה"י והכרמלית ורה"ר המה לפניו ורצה לזרוק בזה וזרק בזה ג"כ תמה הלח"מ דאם הה"מ נתכוון לתרץ קושיתו הראשונה אכתי מאי הועיל בפי' זה דאכתי תיקשי דאפילו כי הוי תרווייהו רה"ר ג"כ מיפטר בכה"ג וקצת נראה דסובר הה"מ דדוקא כי הוי הכרמלית קרוב יותר הרי חזינן בגמרא דזה הוי סתמא קפידא דנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' דמיפטר בזה מש"ה קשיא לי' משא"כ בכה"ג לא מצינו בפי' דהוי קפידא גם בזה מש"ה כי הוי תרווייהו רה"ר סובר דלאו קפידא הוי בכה"ג ולא מיפטר רק משום דנתכוון להתירא

וראיתי בס' מרכבת המשנה דיצא לדון דבר חדש והוא דאע"ג דקיי"ל בנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' דמיפטר זה דוקא בכה"ג משום דלא קירב החפץ למקום שרצה שתנוח דהרי גם החפץ הוי רחוק ד' אמות מכפי מה שהי' מעיקרא משא"כ כי נתכוון לזרוק ד' וזרק ששה דס"ס נתקרב החפץ יותר מכפי שהי' מעיקרא שפיר חייב כיון דמעיקרא הי' החפץ רחוק ד"א ממקום שרצה שתנוח ועתה אין המקום רחוק רק שתי אמות מש"ה חייב ולא ידעתי דהרי לגירסת רש"י ותוס' ז"ל דגרסי בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' ג"כ מיפטר ואמאי הרי קירב החפץ ממקום הנחתו

עו"ש נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון נתכוון את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום ע"כ. והקשה הלח"מ דהרי כתב הרמב"ם בריש הפרק דהך לישנא שאינו חייב כלום אתי להורות דהוי מותר לכתחילה ולשון פטור הוי הפי' פטור אבל אסור וא"כ הרי בגמרא קאמר בזה לשון פטור והאיך שינה הרמב"ם לכתוב לשון אינו חייב כלום ולפע"ד אין זה קושיא כ"כ דהרמב"ם לא אמר דבריו רק במידי דשייך בי' נפקותא אדלהבא אי הוי פטור אבל אסור או הוי מותר לכתחילה אבל במידי דלא הוי נפקותא אדלהבא שוב לא דיקדק בלישנא כלל

והנה הה"מ מפרש כוונת הרמב"ם ז"ל בכאן דמיירי בנתכוון לחתוך אותו הדבר רק שסבור שהוא תלוש ונמצא דהוי מחובר והלח"מ מפרש שנמצא שחתך דבר אחר דהוי מחובר ולפמ"ש התוס' בכמה דוכתי לחלק דהיכי שנתכוון לאותו דבר רק שסבור שהוא תלוש ונמצא דהוי מחובר זה מיפטר רק מקרא דבה פרט למתעסק אבל היכי דנתכוון לדבר אחר דהוי באמת תלוש ונמצא שחתך דבר אחר שהוא מחובר זה מיפטר מכח דבעינן מלאכת מחשבת א"כ לפ"מ דמשמע דהרמב"ם פוטר כאן משום דלא הוי מלאכת מחשבת ממילא משמע דהוי כפי' הלח"מ אכן