באר י-הודה חלק ב רלט

מהא דמדמה לה הגמרא למילה בצרעת מש"ה סובר רש"י דמ"מ ליכא למימר דרי"ה מודה בזה דאפילו בפס"ר לא הוי איסור בזה רק מדרבנן משא"כ התוס' לשיטתייהו שכ' דצירוף לא הוי פס"ר כלל ומאי דמדמה לה הגמרא למילה בצרעת היינו רק משום דבס"ד לא ידע דיש חילוק בין אי הוי פס"ר או לא מש"ה מפרשי כפי' ז"ל ונראה דאע"ג דקאמרי התוס' דבס"ד לא הוי ידע לחלק בין אי הוי פס"ר או לא מ"מ הוצרכו ג"כ לומר דלא הוי צירוף פס"ר נראה דזה כתבו מכח המסקנא דמפרשי דאביי מתרץ לה אליבא דאמת ג"כ משום דרי"ה מודה בשבת דא"מ הוי רק איסור דרבנן ומש"ה שרי אפילו הגיע לצירוף ואפילו אליבא דרי"ה והרי במסקנא כבר אמר דאפילו ר"ש מודה בפס"ר וכש"כ דלרי"ה הוי בזה איסור תורה אפי' באיסור שבת כיון דהוי פס"ר מש"ה מפרשי דצירוף לא הוי פס"ר]

ועיין בחי' הריטב"א ז"ל במס' יומא דהקשה לשי' התוס' הנ"ל שכתבו דבאיסור שבת מודה רי"ה דדבר שא"מ ליכא רק איסור דרבנן משום דלא הוי מלאכת מחשבת א"כ מנ"ל להגמרא דר"ש מתיר א"מ גם בשאר איסורין ודלמא רק באיסור שבת מתיר משום דבעי מלאכת מחשבת [ונראה דאע"ג דלא נוכל לומר מטעם מלאכת מחשבת שיהיה מותר לגמרי מ"מ משום צירוף דא"מ ג"כ הוי שפיר היתר לכתחילה אבל בשאר איסור מנ"ל להתיר לכתחילה לר"ש] ועוד הקשה על מה דאמר רי"ה אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מבואר דבלא"ה מיפטר ומנ"ל הא ודלמא באיסור כרת מודה ר"ש דגם א"מ אסור ע"כ ולפע"ד אינו מובן דשפיר צריך טעמא דנהנה כדי לחייב אף קרבן דמטעם א"מ נהי דאסור מ"מ מיפטר מקרבן מקרא דבה דהוי פרט למתעסק ואף דכ' התוס' בכמה דוכתי' דתרי מיני מתעסק הוי וכן מוכרח נמי מהא דאמר בגמרא הנח לתינוקת הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב כלומר ולא בעי מלאכת מחשבת וא"כ הרי מצינו בכל איסורין דמיפטר מתעסק אע"ג דלא בעי בי' מלאכת מחשבת א"ו דתרי מיני מתעסק יש יש דמיפטר מטעם מלאכת מחשבת ויש דמיפטר מקרא דבה מ"מ שפיר צריך לטעמא דנהנה בהך מתעסק דמיפטר מקרא דבה

ועיין בתוס' במס' סנהדרין בר"פ הנחנקין נראה שדעתם לומר קצת דבאיסור לאו לחוד מודה רי"ה דשרי א"מ ואי אפשר לומר כן דהרי מוכח בגמ' דגבי נזיר וכלאים ג"כ סובר רי"ה דאסור א"מ אע"ג דהוי רק לאו וע"כ צ"ל דכוונתם בזה כפי' הר"ן ז"ל שם דה"ק כיון שבא לרפאות חבירו מש"ה ליכא למיסר בי' מעשה זו משום דדלמא חביל חבירו משום דהוי רק איסור לאו

עו"ש ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוון להשיר וכו'. ומקשה הלח"מ דהא משמע בגמרא בפ"ד ממס' שבת דאליבא דר"ש גם בנתר וחול שרי לחוף ראשו וא"כ אנן דקי"ל כר"ש והרי נראה דהרמב"ם אוסר לחוף בנתר וחול וכ"כ בפי' בהל' נזירות דבנתר וחול אסור לחוף ותי' דה"ט דהרמב"ם דפוסק כר' ישמעאל שאוסר לחוף באדמה והיינו נתר וכן תי' שם בכ"מ [וה"ק דת"ק ור"י פליגי אי נתר מיקרי פס"ר או לא] ובס' מרכבת המשנה הקשה לתי' זה דא"כ אמאי פוסק הרמב"ם בפ' כ"ב דהחופף הוי רק שבות וכן פוסק בפכ"ג דחופף כלי כסף בגרתקון דהוי רק שבות ואמאי ולפע"ד אינו מובן קושיתו דהרי בפי' מבואר בגמרא דחופף כלי כסף בגרתקון דהוי פס"ר וע"כ צ"ל בטעמא דהרמב"ם דהוי רק שבות משום דאין דרכו בכך וממילא גם בחופף י"ל הכי

ועיין בהרמב"ם בהל' נזירות שפוסק בנזיר שסרק במסרק דאינו לוקה וכן באם חף באדמה המשרת וכ' הכ"מ בטעמא דאינו לוקה משום דהוי א"מ אכן לפע"ד אינו מובן דהא הגמרא קאמר בהדיא דסתם סורק להסיר נימין המדולדלות הוא מכוון הרי דהוי מכוון ואפילו את"ל דסובר הרמב"ם דזה דאמר בגמרא שהוי מכוון כ"ז הוי בס"ד שלא ידע בדינא דפס"ר דמודה בי' ר"ש מש"ה ע"כ צ"ל דהוי מכוון משא"כ לפי המסקנא דבפס"ר מודה ר"ש דאסור שוב סובר הגמרא דא"מ מיקרי ורק דהוי פס"ר מ"מ אינו מובן דאפילו כי הוי רק פס"ר לחוד מ"מ שייך בי' התראה ללקות [ ומצאתי שגם בס' מרכבת המשנה הרגיש בזה]

ה"ו) אבל אם עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שבודאי תיעשה בשביל אותה המעשה אעפ"י שלא נתכוון לה חייב וכו' שאי אפשר לחתוך הראש מהעוף ותחי' וכו'. והנה בפס"ר באיסור דרבנן פליגי הפוסקים אי אסור או לא וכתב השעה"מ בפ' כ"ה מהל' שבת כי מדברי רש"י ז"ל במס' סוכה נראה שדעתו לאסור בזה ולפעד"נ עוד הכרח שכן דעת רש"י ז"ל דהרי כתב רש"י ז"ל במס' שבת בפ' המצניע בטעמייהו דרבנן שסברי דהמכבד והמרבץ בשבת דהוי רק שבות משום דלמא כי כניס לי' להעפר מתמלאין הגומות מאליהן והוי כבונה ומשמע דגם במכבד הוי שבות ורק מה"ט ולכאורה אינו מובן דהרי כתב רש"י ז"ל בפרק כל הכלים במס' שבת (בדף קכ"ה) דכיבוד הוי פס"ר דודאי מתמלאין הגומות ע"כ ונראה דה"ט דרש"י ז"ל שכתב בפרק המצניע בהא דאמר בגמרא והאידנא דקי"ל כר"ש שרי כתב רש"י ז"ל דזה קאי על מרבץ ולא על מכבד וכוונתו בזה דאלו מכבד הרי הוי פס"ר ומודה ר"ש אכן לפ"ז תיקשי מ"ט דרבנן דסברי גם במכבד דהוי רק שבות הא בזה הוי פס"ר. אכן הברור לפע"ד בטעמא דרש"י ז"ל שסובר הא דאמר רבא בפ"ז ממס' שבת בהיה לו גומא בבית וטממה דחייב משום בונה דזה דוקא היכי דטממה בהידוק דזה הוי כבנין משא"כ בנתמלא הגומא ולא בהידוק זה אינו כבנין [משא"כ בשדה דחייב משום חורש זה הוי בלא הידוק דגם חרישה הוי בלא הידוק] ומעתה בכיבוד אפילו דנכנס העפר להגומא ונתמלאית הגומא מ"מ לא נעשית בהידוק ומש"ה הוי רק שבות ומעתה כיון שכתב רש"י ז"ל דהך והאידנא דאמר בגמרא זה קאי רק על מרבץ אבל לא על מכבד משום דהוי פס"ר הרי מוכח בפי' שסובר רש"י דפס"ר גם באיסור דרבנן אסור וז"ב בס"ד בפי' רש"י ז"ל [ומ"מ בענין מה שהקשה המ"א לשיטת המתירין פס"ר באיסור דרבנן מהא דקי"ל באין במינן נוצר אסור פס"ר לפע"ד י"ל קצת עפ"י מש"כ התוס' במס' בכורות דגם בקדשי ב"ה אסרינן בהו א"מ משום דכעין דאורייתא תיקון עיי"ש ומה"ט יש לומר גם הכא דאסרינן אפי' באין במינן נוצד משום דאסרינן בי' כעין דאורייתא כיון דהמלאכה גופי' הוי עכ"פ מלאכה דאורייתא אבל היכי דלגמרי הוי מלאכה דרבנן י"ל דשרי בזה]

והנה הכ"מ הביא בכאן פלוגתת הפוסקים בפס"ר דלא ניחא לי' דשיטת הערוך הוי בזה להתיר וי"א שפטור אבל אסור ע"כ והמבואר דהי"א לא אמרי הכי אלא בשבת משום דבעי מלאכת מחשבת דוקא משא"כ בשאר איסורים מודו הי"א דחייב לגמרי וזה מבואר מהא דדחי הי"א הללו דעת הערוך וראייתו מהא דמקשה הגמרא גבי מילה בצרעת וליעבד אחר ודחי אינהו דקושית הגמרא לא הוי רק בס"ד דלא הוי ידע הגמרא דבפס"ר מודה ר"ש משא"כ למסקנת הגמרא דבפס"ר מודה ר"ש לא קשיא כלל וליעבד אחר וא"כ כי נימא דגם בשאר איסורין לא אמרינן באחר רק דהוי פטור אבל אסור ואיסור תורה ליכא בזה א"כ הרי לפי המסקנא ג"כ ק' וליעבד אחר דאז לא תהוי איסור תורה א"ו דבשאר איסורין סברי אינהו דהוי איסור תורה ואיסור צרעת הוי כשאר איסורין וכן ממה שדחו ראיית הערוך מהך דמזלפין יין ע"ג האישים דמיירי בענין דליכא פס"ר ולא דחו משום דהוי רק שבות ואין שבות במקדש א"ו דהוי בשאר איסור תורה לדידהו והא דלא דחי בפשיטות ראיית הערוך משום דמ"מ ליכא הוכחה מכאן להתיר בזה לגמרי ודלמא שאני בזה משום דאין שבות במקדש די"ל דהאמת משני די"ל שפיר דהוי איסור תורה בזה בשאר איסורין ובפרט לפמש"כ התוס' דהא בהא תליא דאי בשאר איסורין ליכא בזה איסור תורה