באר י-הודה חלק ב רלז

והמבואר שסובר דאף הרחיצה תליא בהמקומות דיש מקומות שאין מרחיצין התינוק כלל וליכא סכנה בלא הרחיצה ונראה דה"ט דהב"י בא"ח בסימן של"א דבמקומות האלו ליכא סכנה בלא רחיצה ולא ידענא השגת הד"מ בזה

ה"י) מכשירי מילה אפילו בזמנה אין דוחין את היו"ט הואיל ואפשר לעשותן מעיו"ט וק"ו אם לא דחי מכשירי מילה שבות שמדבריהם האיך יסתרו הל"ת שבתורה וכו'. ועיין בכ"מ שכתב בסיום דבריו שאפשר דהרמב"ם מפרש מאי דאמר רבא בפי"ט ממס' שבת דדריש הוא ולא מכשירין הוא ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו דה"פ דקאי על המכשירין שזכר קודם וקאמר דאתיא בק"ו היינו הק"ו דמייתי הרמב"ם כאן אכן לא אדע האיך אפשר לפרש הק"ו לומר כיון דלא דחי שבות והאיך אפשר לפרש דקרא אתי לומר דלא דחי שבות כיון דמה"ת לא הוי זה מלאכה כלל ועוד מהיכן נלמד דלא דחי אפי' שבות ואדרבה דרק לבתר דידעינן דלא דחי ל"ת מזה נוכל ללמוד גם דלא דחי אפילו שבות משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה לכן נראה יותר בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל דהנה פליגי ר"א ור"ע במכשירי מילה דסובר ר"ע מכשירי מילה דאפשר לעשותן מע"ש לא דחי שבת והיה אפשר למיטעי דרק לענין שבת משא"כ ביו"ט דקיל אפשר דדחי ואע"ג דרבא דריש מקרא דהוא ולא מכשיריו היה אפשר דזה הוי דוקא לענין מכשירי אוכל נפש משא"כ מכשירי מילה אפשר דדחי להכי קאמר הרמב"ם כיון דבשבת כבר ידעינן דלא דחי מכשירי מילה אפילו שבות משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מזה נדע דכש"כ דלא דחי יו"ט דהוי ל"ת: פרק ג

ה"א) המל מברך אקב"ו על המילה אם מל בן חבירו ואם מל בנו מברך למול וכו'. ובהגמי"י כתב בשם רש"י והר"ש והרא"ם ז"ל דאפילו במל בנו מברך בעל אלא שאם בירך למול ג"כ יצא דעל לכ"ע להבא משמע ע"כ. וע"כ דגירסא אחרת הו"ל בגמרא דהרי בגמרא אמר דבלמ"ד כ"ע ל"פ דלהבא משמע ועיין בסמוך

עו"ש ואבי הבן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א מצוה על האב למול את בנו יותר מהמצוה שמצוון כל ישראל למול הערל שביניהן לפיכך אם אין האב שם אין מברכין ברכה זו וכו' ודייק הכ"מ דע"כ סובר הרמב"ם כשיטת רש"י ז"ל דברכת להכניסו א"צ דוקא לברך עובר לעשייתו מדלא כתב כאן כמש"כ מקודם שצריך שיברך קודם שמל והכא לא כתב הכי וטעמא דמילתא כתב משום דברכה זו אינו מברך על עשייתו דהשתא אלא שנותן שבח והודאה להש"י שזיכה אותנו במצוה זו ועוד כתב טעם אחר משום דאחר הוי המל ואבי הבן הוא המברך ברכה זו מש"ה א"צ לדקדק שהברכה זו תהוי עובר לעשייתו וכתב הש"ג דהוי נפק"מ בין הטעמים הנ"ל היכי דהאב הוא המל דלטעם הא' אכתי א"צ לדקדק לברך ברכה זו עובר לעשייתו משא"כ לטעם הב' וקצת היה נראה לפמש"כ הגמי"י בשם הר"ר שמחה ז"ל דמצה"ד לא הו"ל לברך שתי ברכות על מצוה אחת אלא משום היכי דהוי אחר המל ואבי הבן מברך ברכה זו להכניסו משום דרמיא על האב המצוה טפי מהאחר מש"ה לעולם מברכינן שתי ברכות משום לא פלוג לפ"ז י"ל דאפילו באם האב המל א"צ לדקדק בברכת להכניסו דתהוי עובר לעשייתו כיון דלפ"ז כל ברכת להכניסו הוי משום לא פלוג אטו אחר המל לפ"ז הוי דינו לעולם כאלו אחר המל

עו"ש בהגמי"י שכ' בשם הראב"י שכ' בשם יש מרבותינו שאמר דברכת להכניסו מברך קודם הפריעה אחר המילה דלהכניסו לשעבר משמע והרא"ש ז"ל סובר דמסירתו לבעל ברית למול הוי כבר הכניסה לברית ויכול לברך קודם המילה ע"כ. וזה ג"כ כשיטתם הנ"ל דגרסי בגמרא דבלמ"ד לשעבר משמע משא"כ לגירסא דידן בגמרא דבלמ"ד להבא משמע בודאי גם קודם המילה יכול לברך ברכה זו

ה"ב) ואם היו שם העומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו' ויש אומרים זה בלשון נסתר כשם שנכנס לברית וכו'. וכן הוא בגמרא ועיין בט"ז ובש"ך ז"ל ביור"ד בסימן רס"ה בזה והיה נראה לכאורה דלשיטת הרמב"ם דברכת להכניסו אינו אלא על האב בודאי שייך יותר לומר כשם שהכנסתו משא"כ לשיטת הראב"ד ז"ל וסייעתו דסובר דגם כי ליכא האב האחר מברך ברכה זו והיינו הסנדק מה"ט עדיף שיאמרו כשם שנכנס כיון שזה האחר אינו מחויב יותר במילה זו משאר ישראל

ה"ד) המל את הגרים מברך אקב"ו למול וכו' וכ' הכ"מ הטעם בזה משום דאינו גר עד שימול ויטבול והוי מצוה זו שיש לה משך זמן להכי מוטב לברך בלמ"ד דלהבא משמע וגם לא מיקרי מצוה זו של אחרים ולכאורה תרתי טעמי צריכי אהדדי דטעם הא' לחודא לא סגי דהא אף במל עבד של אחרים מברך ג"כ בעל אע"ג דבעי ג"כ מילה וטבילה וגם הטעם הב' לחוד לא סגי כיון דמ"מ אינה מצוה שלו להכי אמר דגם מצוה של אחרים אינה כנלפע"ד

ה"ו) גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית א"צ ברכה וכן אדרוגינוס אין מברכין על מילתו שאינו זכר ודאי ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג כיון דהוי מילה זו ס' של תורה מברכין עליו ואינו דומה לדמאי מפני שרוב ע"ה מעשרין הם והכ"מ הביא בזה תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל באריכות ובס' פ"ח בא"ח בסי' ס"ז הביא בשם ס' כנה"ג לבאר יותר הכוונה דהרמב"ם מחלק היכי דודאי מחויב הוא במצוה זו אלא דהוי ס' אם כבר יצא בה או לא בכה"ג מחויב הוי לקיים המצוה מס' וגם מברך עלי' כגון בס' אם קרא ק"ש או לא בודאי מברך הוא מס' משא"כ כי הוי ס' אם נתחייב במצוה זו או לא כאדרוגינוס במילה אין לברך מס' ומה"ט בסוכה ס' ח' אין מברכין משום דהוי ס' אם היום נתחייב בסוכה או לא משום דבכל יום ויום הוי חיובא באפה נפשי' והך טעמא שכתב הרמב"ם ז"ל בזה משום דברכת המצות אינו אלא מדרבנן ורבנן הם שאמרו המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא מש"ה אין מברכין מס' ורק בס' אם נפטר מחיובא דאיכא חזקת חיוב מה"ט מברכין מס' ונראה דה"ט דמצריך הרמב"ם גם ליתן טעם משום דכל ברכת המצות הווין מדרבנן ולא סגי לי' לומר מה"ט דסובר הרמב"ם בכל ס' תורה אזלינן מה"ת לקולא ורק מדרבנן אמרי להחמיר בי' מש"ה אין מברכין מס' שלא יברך ברכה שא"צ מס' ונראה דס"ל דמ"מ כיון דכבר אמרו חכמים בס' תורה להחמיר ממילא לא הוי ראוי כ"כ למיקרי בזה ברכה שא"צ מש"ה צריך ג"כ לצרף הך טעמא דכל ברכת המצות הווין מדרבנן ומש"כ עוד בתשובה דדברי הגמרא במס' שבת בענין אחר אמורים וס' הכה"ג אין תח"י בזה נלפע"ד הכוונה בזה דהנה שם מקשה הגמרא כי מאחר דעל מצוה דרבנן ג"כ בעי ברוכי ושייך לומר בי' וצונו א"כ מ"ש בהפרשת דמאי דאין מברכין ותי' אביי דשאני בדמאי דהוי התקנה רק מכח ס' מש"ה גרע בזה משאר תקנות והדר קשיא מיו"ט שני דבעי ברוכי דאע"ג דהוי התקנה מס' ומתרץ דלא ליתי לזלזולי בה מש"ה בעי ברוכי משא"כ רבא מתרץ דשאני דמאי משום דרוב ע"ה מעשרין כלומר ומש"ה אין זה תקנה גמורה רק חומרא לחודא הוי ומעתה היה נראה שזה שסובר בתשובה דאע"ג דודאי קי"ל כרבא דעל תקנה מס' ג"כ בעי ברוכי מ"מ לא קשיא מ"ט דבסוכה ס' ת' ס' ט' לא בעי ברוכי משום דסובר דעיקר תקנה דיו"ט שני לא הוי אלא משום איסור מלאכה ביו"ט דאית בי' עשה ול"ת מש"ה אף דאנן בקיאינן בקביעא דירחא מ"מ אסרינן בי' משום הזהרו בי' דדלמא אתי לידי תקלה משא"כ משום סוכה דליכא בי' רק עשה לחודא בודאי לא התקנה בזה אלא מס' יתבינן ולא מברכינן ומש"ה קרי סוכה ס' תורה אבל יו"ט שני קרי ס' שמדבריהם כלומר