באר י-הודה חלק ב רלו

שיגדיל ויתחזק כחו ועיין בתוס' במס' חולין (בדף מ"ז ע"ב) ובמהרש"א ז"ל שם: פרק ב

ה"א) הכל כשרים למול ואפילו ערל וקטן ועבד ואשה במקום שאין איש אבל עכו"ם לא ימול כלל ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית ע"כ. ונראה כוונתו דאפילו להטיף דם ברית אין צריך עוד דלא כהסמ"ג שסובר שצריך להטיף דם ברית ולכאורה לשיטת הסמ"ג הנ"ל יקשה דא"כ במאי פליגי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו מ"ד שצריך להטיף הוי הטעם רק משום דעי"ז נכנס לדת יהדות הא בלא"ה צריך להטיף דם ברית אם לא כשידעינן דנמול ע"י ישראל

ועיין בהרמ"א ז"ל בסימן רס"ד שכתב באם איתרמי שנצרך למולו בתוך ח' ליכא נפקותא בין שימולו ישראל או עכו"ם ולכאורה אינו מובן דהא מ"מ הוי נפק"מ לענין הטפת דם ברית מאחר דפוסק שם בסימן רס"ב בנמול בתוך ח' א"צ הטפת דם ברית וכי מל עכו"ם בודאי צריך הטפת דם ברית כדפוסק שם וצ"ל דה"ק כשירצה דוקא למולו בתוך ח' ולהטיף דם ברית ביום ח' אז אין נפק"מ בין אם נמול ע"י ישראל או ע"י עכו"ם משא"כ כשנמול בזמנו אף שירצה עוד להטיף דם ברית מ"מ נמול דוקא ע"י ישראל

עו"ש ציצין המעכבים את המילה ויש שאין מעכבין כיצד אם נשאר מעור החופה רוב גובהה של עטרה וכו' ועיין בב"י ביור"ד בסימן רס"ד שהביא ספיקת חכמי הדור ז"ל איזה מיקרי עטרה או דכל ראש הגיד מיקרי עטרה או דרק חוט הגבוה מיקרי עטרה וסיים דמלשון רש"י ז"ל נראה דרק חוט הגבוה מיקרי עטרה וכ"כ בשם רש"י ז"ל והיינו מלשון רש"י ז"ל במס' שבת (בדף קל"ג) והיינו נמי שכתב רש"י דלמ"ד שסובר דרוב גובהה מעכב כש"כ דרוב הקיפה מעכב וה"ט נמי משום דלרש"י ז"ל לשיטתי' הוי רוב הקיפה טפי מרוב גובהה

ה"ד) המל כ"ז שעוסק במצוה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל שאין מעכבין אינו חוזר וכו'. ומפרש בכ"מ וכן בב"י דנראה דאפילו בחול הוי דינא הכי דעל שאין מעכבין אינו חוזר ובעזה"י כוונתי בזה לדעת הגאון בעל שאג"א ז"ל בתשובה בסי' נ' שסובר הרמב"ם דאע"ג דהגמרא במסכת שבת דחי דשאני מילה מפסח משום דכתיב ואנוהו כ"ז הוי רק בהס"ד דהוי סובר בטעמא דריב"ב שסובר גבי פסח מטעמא דכי פירש מהמצוה ועוסק בה אח"כ מיקרי זה כעשיי' חדשה מדרבנן להכי שפיר אמר דגבי מילה משום דכתיב בה ואנוהו מש"ה לא גזרו בה רבנן לומר דהוי אח"כ כעשיי' חדשה ומה"ט כמו דגוף המצוה דחי שבת כמו כן גם עשיי' דאח"כ מיקרי רק גמר מצוה ולא מיחשב עשיי' חדשה משא"כ בחול בודאי צריך לעשות גם הגמר אפילו דנחשב כעשיי' חדשה מדרבנן מ"מ הרי מה"ת מיקרי זה ג"כ גמר מצוה וצריך לעשותה משא"כ במסקנת הגמ' דמסיק דמתני' דהכא סברה כרבנן דר' יוסי, דסברי דארבעה כהנים נכנסין אלו נוטלין ואלו נותנין ובלא"ה לא מיקרי בלחה"פ תמיד הרי חזינן דגם מה"ת אמרינן דהגמר, מצוה הוי כעשיי' חדשה ושפיר מיסתבר לומר דאפילו בחול אינו חוזר על שאין מעכבין משום דא"צ לחזור עליהן [ומ"מ מש"כ הגאון הנ"ל להכריח דרבנן סברי דאף מה"ת מיקרי זה עשיי' חדשה מדאמר ר' יוסי אפילו אלו נוטלין ואלו מחזירין גם זה מיקרי תמיד מכלל דלרבנן לא מיקרי זה תמיד והיינו מה"ת ולפעד"נ בלאו זה ההכרח ג"כ יש למידק דגם מה"ת מיקרי זה עשיי' חדשה מהא דשרי רבנן שיכנסו ד' כהנים להיכל והרי הרמב"ם פוסק בהל' ביאת מקדש דכהן שנכנס לעזרה וכש"כ נכנס להיכל שלא לצורך דלקי אלמא דזה מיקרי הכנסה לצורך הרי דגם מה"ת מיקרי כזה עשיי' חדשה] אכן מש"כ הגאון הנ"ל עו"ש בטעמא דבעל העיטור שסובר דאפילו בשבת חוזר גם על ציצין שאין מעכבין כ' דהוי טעמא משום דבעל העיטור פוסק כר' יוסי שפוסק בלחה"פ דאפילו אלו נוטלין ואלו נותנין מיקרי תמיד ומה"ט קיי"ל נמי בת"ת דאפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וק"ש ערבית דיצא בו מ"ע דוהגית בו יומם ולילה וא"כ לא מיקרי עשיי' חדשה ומה"ט מקשה על הרא"ש דידי' אדידי' כיון דפוסק בת"ת דבק"ש שחרית וערבית קיים קרא דלא ימוש והאיך פוסק דאינו חוזר בשבת על ציצין שאין מעכבין ולפעד"נ דודאי אי אפשר לומר דבהפסקת זמן מרובה בין זל"ז דהוי הכל עשייה אחת דזה לא מיסתבר ובודאי מיקרי עשיי' חדשה וע"כ הוי הטעם דיצא בק"ש שחרית וערבית לחוד אפילו שלא בשעת הדחק ע"כ הוי הטעם משום דקי"ל כר' יוסי דאמר אפי' אלו נוטלין שחרית ואלו מחזירין ערבית קיים בלחה"פ קרא דמיקרי תמיד והיינו דרק בעי שלא ישהה לילה אחת בלא לחם מש"ה גם בת"ת קיים קרא דלא ימוש אבל לעולם מיקרי זה עשיי' חדשה כנלפע"ד

ה"ה) קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהוא בעל בשר עד שנראה כאלו אינו מהול רואין אותו בעת שמתקשה אם נראה כמהול א"צ כלום וצריך לתקן את הבשר שמכאן ומכאן מפני מראית עין ואם בעת שמתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצרין את הבשר מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלוי' בעת שמתקשה ודבר זה מד"ס אבל מה"ת א"צ אעפ"י שנראה כערל הואיל שמל כבר א"צ למול עוד ע"כ. וכתב הכ"מ דזה הדין שכתב אעפ"י שנראה כערל א"צ למול עוד אלא מד"ס זה יליף לה הרמב"ם מהא דקתני במתני' מתקנו מפני מראית עין וזה מיירי באינו נראה מהול בשעת הקישוי אכן לפע"ד זה נראה דוחק גדול דודאי זה דמחויב משום מראית עין הוי קיל יותר מחיוב של ד"ס דהוי עכ"פ חיוב גמור ובפרט במתני' תני מתקנו ולא הזכיר שום קציצה דבעי והרי הרמב"ם כ' בפי' דבעי גם חיתוך מד"ס ולכן לולא דמסתפינא נלפע"ד ברור דגם הרמב"ם מפרש מתני' דתני ביה מתקנו לחוד זה בודאי היכי דנראה מהול בשעת הקישוי ולא הוצרך בי' שום קציצה ודי בתיקון לחוד מפני מראית עין והך דינא שכתב הרמב"ם דגם באם אינו נראה מהול בשעת הקישוי דלא הוצרך קציצה אלא מד"ס נראה דדייק לה הרמב"ם מדכייל לה הגמרא דין בהדי משוך ובמשוך בודאי א"צ קציצה אלא מד"ס ומכח זה אינו מובן מש"כ הכ"מ באם אינו בעל בשר ואפ"ה לא נראה מהול בשעת הקישוי בכה"ג צריך קציצה מה"ת והכריח זה ממאי דאינו אוכל בתרומה לפע"ד לא אדע ההכרח לזה דהרי משוך ג"כ אינו אוכל בתרומה ואע"ג דא"צ חיתוך שנית רק מד"ס וכן במש"כ הרמב"ם דבאינו נראה מהול בשעת הקישוי דסגי לי' לחתוך עד שיהי' נראה מהול בשעת הקישוי נראה דכל דין זה אינו אלא להרמב"ם לשיטתי' שסובר דבאם נראה מהול בשעת הקישוי דא"צ שום חיתוך כלל אלא בתיקון כל שהוא מה"ט י"ל שפיר דאפילו באם אינו נראה מהול בשעת הקישוי דדי ג"כ בקציצה עד שיהיה נראה מהול בשעת הקישוי משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש דאפי' בשנראה מהול בשעת הקישוי מ"מ צריך תיקון באיזמל עד שיהא נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ממילא נראה דמכש"כ באם לא נראה מהול בשעת הקישוי דבודאי צריך תיקון עד שיראה מהול גם בלא קישוי ומזה קשה לפע"ד שיטת הטור ז"ל דכתב מעיקרא שיטת רש"י ובתר הכי כתב שיטת הרמב"ם ודוחק לומר דהטור ז"ל ה"ק דעד שהיה נראה מהול בשעת הקישוי הוי החיוב מד"ס והיותר מזה השיעור הוי רק משום מראית עין ובהכי לא מיירי הטור כאן זה דוחק

ה"ח) מלו את הקטן ואח"כ נשפכו המים או נתפזרו הסממנים עושין הכל בשבת מפני שסכנה הוא לו מקום שדרכן להרחיץ מרחיצין אותו בשבת בין לפני המילה ובין לאחר המילה ובין ביום הג' שחל בשבת מפני שסכנה הוא לו וכו'.