באר י-הודה חלק ב רלה

לא החמירו בי' וכן מש"כ הרי"ף אבל לענין אבילות הקילו בי' חכמים אפשר דמיירי נמי בכה"ג כיון דמצה"ד הוי כבן קיימא ומ"מ הקילו בי' לענין אבילות וז"ב דהרי"ף ז"ל לאו בחד גוונא מיירי בכולהו אכן הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש מהא שכ' באבילות הקילו בי' רבנן ע"כ לא מיירי בסתם וולדות או בבן ח' וגמרו סימניו כיון דבזה גם חליצה אצרכי באשת ישראל מס' ובזה בודאי הקילו לענין אבילות בס' דא"צ להתאבל א"ו דהכוונה הוי בזה דאפילו נולד לז' לא מהני וממילא גם נולד לח' וגם גמרו סימניו לא מהני דכ"ז לא הוי הוכחה אלא דראוי להיות נולד לז' ובאבילות ל"מ זה מדכתב הרמב"ם בהל' אבל דבעי דוקא נולד לט' וכן בהל' רוצח מצריך דוקא נולד לט' ואפשר דמזה גופי' הוכיח מדלא מהני גם סתם וולדות וגם לא מהני בנולד לח' וגמרו סימניו א"ו דזה הוי רק הוכחה שנולד לז' משא"כ בהא לא מהני גם נולד לז' דאכתי מיקרי בזה קצת ס' ודוקא בעי נולד לט' ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד דמש"כ הה"מ בפ"א מהל' ייבום דמש"כ הרמב"ם שם במת הולד אחר שנולד דמה"ת א"צ חליצה דמפרש הה"מ שזה מיירי בנגמרו סימניו הי' נראה להוכיח דאינו כן חדא מדלא ביאר הרמב"ם דמיירי בהכי וגם כתב הרמב"ם בפ"א מה' נחלות בסתם באם מת הולד אחר אמו דנוחל ומנחיל דאזלינן בזה בתר ד"ת ולא ביאר דמיירי דוקא בגמרו סימניו מכל זה היה נראה דסובר הרמב"ם דדוקא בנולד בחודש הח' בזה בעי גמרו סימניו לידע דבן ז' הוי ואישתהי משא"כ בסתם ולד דרובן נולדו לט' ובפרט לפמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם דגם בנולד לז' אפילו לא גמרו סימניו מ"מ הוי מה"ת כבן קיימא א"כ ממילא בסתם וולדות דיש לספוקי אם נולד לט' או אם נולד לז' עכ"פ אפילו לא גמרו סימניו הוי מה"ת כבן קיימא ודוקא כי ידעינן שנולד לפחות מט' דאז ליכא לספוקי בי' רק אם נולד לז' או שנולד לח' להכי בעי נמי שגמרו סימניו משא"כ בסתם וולדות א"צ נגמרו סימניו דוקא וממילא מה שכ' בהל' ייבום באשת כהן שאינה חולצת בסתם וולדות זה הוי דוקא מפני שלא גמרו סימניו משא"כ בנודע שנולד לפחות מט' אף באשת כהן בעי חליצה אם לא שנגמרו סימניו ומש"כ הרמב"ם בהל' רוצח באם נודע שנולד לפחות מט' אינו נהרג עליו ולא כתב רבותא דאפילו בסתם וולדות אינו נהרג הרוצח אפשר דנקט הכי לרבותא לומר דאם שהה ל' יום אפילו בכה"ג נהרג עליו. ועיין בנמוק"י בפרק הערל שכתב בשם י"מ שסברו דרשב"ג תרתי בעי שהיי' ל' יום וגם גמרו סימניו וסיים שזה דוקא בס' בן ח' ס' בן ט' משא"כ בנולד לח' בחדא סגי ע"כ ולא אדע טעמו בזה ואולי שט"ס הוא

הט"ו) הוציא העובר את ראשו חוץ למעי אמו בבהש"מ אעפ"י שלא יצא כולו אלא בשבת אין מלין אותו בשבתוכו'. ולכאורה הרי מבואר בגמרא דיציאת ראשו הוי כלידה גמורה ולא ס' הוי מהא דמבואר שם במי שהוציא ראשו היום ולאחר ח' ימים יצא גופו מלין אותו ביום שיצא גופו ומעתה אי נימא דיציאת ראשו הוי רק כס' א"כ האיך מלין אותו ביום יציאת גופו דתהוי ס' מילה בתוך ח' דהוי לכמה פוסקים כלא מל א"ו דיציאת ראשו הוי כלידה גמורה וכ"מ ביו"ד בסימן רס"ב בסעיף ו' וא"כ יש לדייק אמאי לא כתב יותר רבותא דכי יצא ראשו בשבת וגופו יצא אחר השבת מ"מ מהלינן לי' בשבת

הט"ז) חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו ז' ימים מעל"ע בד"א שחלצתו חמה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שפתחו עיניהם וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובהגמי"י נסתפק בשאר כאב דשאר אברים אם צריך נמי להמתין עד שירפאו והעלה דמהרמב"ם ז"ל משמע דגם בזה צריך להמתין ונראה דהוכחתו הוי מזה שכ' וכן כל כיוצא בזה וכ"כ הה"מ בשם הר"ן ז"ל וכ"כ הטור ועיין בנמוק"י בפרק הערל דמחלק בכאב עינים בין כאב גדול לכאב קטן דבכאב גדול צריך להמתין ז' ימים אחר שיתרפאו ונראה דמ"מ זה דוקא בכאב עינים משום הא דאמר בגמרא דשורייקא דעינא בליבא תלוי משא"כ בכאב דבשאר אברים אפילו בכאב גדול סגי עד שיתרפאו

הי"ח) אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו וכן מלה השני ומת בין מבעלה הראשון ובין מבעלה השני ה"ז לא תמול את הג' בזמנו עד שיגדיל ויתמלא כחו. ונראה דמ"מ א"צ שנדע בבירור דהמילה הכשילה כחו אלא דכל שלא נודע ריעותא אחרת בהתינוק לתלות המיתה בזה אז תלינן המיתה בהמילה. ועיין בב"י ביור"ד בסימן רס"ג שכתב דע"כ מיירי דבתינוק הג' ליכא ריעותא אחרת ואפ"ה לא תמול דאל"כ בלא"ה לא תמול מפני ריעותא אחרת ולפיכך כ' הרמב"ם שמתו מחמת מילה שהכשילה כחם ע"כ. וכוונתו נראה דה"ק דאי מיירי דאיכא ריעותא אחרת בתינוק הג' ג"כ ותלינן דלמא ימות תינוק הג' בצירוף ריעותא האחרת א"כ למ"ל דוקא שנודע שע"י המילה לחוד מתו הראשונים הא גם כי הוי מתו הראשונים ג"כ בצירוף ריעותא אחרת ג"כ אסור למול תינוק הג' א"ו דליכא שום ריעותא אחרת בתינוק הג' מש"ה צריך שנדע דגם הראשונים ג"כ מתו ע"י מילה לחוד

והנה בס' נוב"י במה"ת בחלק יור"ד בסי' רס"ד נתקשה בדברי הרמב"ם והנמ"י והטור ז"ל דכ' כולן בהך לישנא דימתין עד שיתחזק כחו דמנ"ל הא דהא בגמרא לא אמר אלא לא תמול ומשמע דלא תמול כלל עוד ואי דהכריחו כן מעובדא דר' נתן שהביא הגמרא שם דרק המתין עד שנבלע דמו וכן להיפך עיי"ש ואכתי דלמא שאני התם דכי חזי דהאשה זו בדעתה היה למול את בנה אף דיש להם ריעותות האלו הרי חזי דהאשה זו לא תבין כלל מריעותות האלו מה"ט תלוי ר"נ דגם התינוקות הקודמין היה להם ריעותות האלו ומש"ה מתו ומש"ה בחזי שנתרפאו ריעותות הללו צוה למול אותו משא"כ היכי שנודע דהמילה הכשילה כחם שפיר אפשר דלא תמול עוד לעולם כסתמא דלישנא דלא תמול עוד [והכוונה להקשות כיון דבזמה"ז שכולן בקיאין בריעותות האלו שלא למול ובודאי שלא הוי בהו ריעותות האלו ורק המילה לחוד הכשילה כחם שפיר י"ל דלא תמול עוד מהחששא לשמא גם זה תמות מחמת המילה] ותי' דסברי הני פוסקים כיון דמ"מ ר"נ לא ראה התינוקות קמאי א"כ לא הו"ל לתלות אלא דמתו מחמת מילה שהכשילה כחם ואפ"ה מל אח"כ מזה מוכח דשרי למול אח"כ ע"כ אכן תי' זה קשה להבין דממנ"פ אם תפס ר"נ דהקמאי מתו מחמת מילה שהכשילה כחם א"כ הו"ל לר"נ עכ"פ להמתין עד שיגדיל זה התינוק ויתחזק כחו ומש"כ שם דבאמת המתין ר"נ בזה הרי בגמרא מבואר דלא המתין רק עד שיבלע דמו אכן לפעד"נ דסברתם הוי כיון דר"נ לא ראה תינוקות הקמאי אי הוי בהו ריעותא אחרינא ואפ"ה לא צוה רק להמתין עד שיבלע בו דמו ולא המתין עד שיגדלו ויתחזק כחם ע"כ דמיתה מחמת מילה הוי לא שכיח וכיון דנתברר לו דאשה זו לא ידעה בריעותות הללו שפיר תלה דהמיתה הוי מחמת ריעותא זו ולא צוה להמתין יותר ממילא אנו השתא דכבר נודע לנו בבירור הריעותות האלו ובפרט כי לא חזינן ריעותא מאלו בזו התינוק אי אפשר לתלות המיתה רק מפני שהכשילה כחם מש"ה די להמתין בזה עד שיגדיל ויתחזק כחו דשאר ריעותא לא שכיח שימות בה וז"ב לפע"ד בס"ד ובזה י"ל ג"כ קושית הכו"פ ביו"ד בסימן ל"ח שהקשה דאמאי השמיטו הרמב"ם והטור ז"ל הך ריעותא הנאמרה בגמרא דהוי נפק"מ בזה באם יהיה נראה בתינוק זה שהוא ירוק או אדום לא נצטרך להמתין עד שיגדיל ויתחזק כחו אלא סגי להמתין עד שיבלע דמו כהוגן ולפי הנ"ל ניחא דדוקא ר"נ שנתברר לו דהאשה לא ידעה מריעותות האלו מש"ה היה די לו להמתין בזה דתלה שהיה זה בהקמאי משא"כ עתה דנתברר לנו בטוב ריעותות האלו וליכא למיתלי דהיו בהקמאי ריעותות הללו לעולם ליכא למיתלי רק בזה דהמילה הכשיל כחם ולעולם צריך להמתין עד